האמת על "לכו לעבוד"

אם ישראל עדין נתפסת בעיניכם כמדינת רווחה מהמתקדמות בעולם, לפחות בכל הקשור בהגנה על מובטלים (כפי שמשרד האוצר חוזר וטוען), כדאי לכם להתעמק בעמדת בנק ישראל, לאו דווקא המוסד שמזדרז תמיד להגן על חקיקה סוציאלית. לפי הנתונים שלו - מצב המובטלים הולך ומידרדר בשנים האחרונות - והמדינה אחראית לכך הרבה יותר מכפי שהיא מוכנה להודות.

נזכיר: מובטלים, אותם אזרחים שמשרד האוצר רוצה להחזיר לשוק העבודה מהר ככל האפשר, מוגנים באמצעות ביטוח אבטלה או דמי האבטלה, המשולמים על ידי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לחוק שנחקק בישראל ב-1973 ושנועד להבטיח הכנסה מינימלית למובטל, לאפשר לו להתקיים בתקופה של חיפוש עבודה, כמו גם לשפר את ההתאמה למקום עבודה חלופי וכך למצות את יכולת העסקתו בטווח הארוך.

לפי נתוני מחלקת המחקר בבנק ישראל, שהשוותה את הזכויות שמעניק חוק ביטוח האבטלה במדינת ישראל לזכויות שניתנו בעקבות חקיקה דומה במדינות מערב אחרות, "תנאי הזכאות לקבלת דמי אבטלה בישראל פחותים מאלו המקובלים במדינות מפותחות". ישראל גם מצמצמת באופן דרסטי את האפשרות להכשיר מובטלים לתעסוקות חלופיות. ובישראל גם מספר מקומות העבודה, בשל המיתון העמוק, הולך ומצטמצם.

תנאי המובטלים הורעו

בארבע השנים האחרונות, לאחר העלייה במספר מקבלי דמי אבטלה ובתשלומי ביטוח אבטלה (כ-3.5 מיליארד ש"ח בשנת 2001), הורעו התנאים בחוק ביטוח אבטלה והוחמרו תנאי הזכאות לקבלת דמי אבטלה.

בשנת 2000 צומצמה במידה ניכרת התקופה המירבית לתשלום דמי אבטלה. ביולי 2002 קוצרה תקופת התשלום המירבי למובטל מתחת לגיל 25 עד לחמישים יום בלבד והופחת מספר הנשלחים לקורסי הכשרה מקצועית. בתחילת 2002 הוגבל שוב משך התשלום, עד ל-175 ימים, ולבסוף קוצצו ביטוח האבטלה בארבעה אחוז בשנת 2003.

כמו כן נדרשת עתה הוכחה של עבודה במשך שנה קודם לתקופת האבטלה, כתנאי לקבלת דמי האבטלה - במקום חצי שנה כפי שהיה בעבר.

וכך, בנק ישראל מוצא שהתקופה המירבית לתשלום דמי אבטלה בישראל "היא מהקצרות בעולם" - 175 ימים לכל היותר. בדנמרק היא עומדת על 1,450 ימים, ארבע שנים תמימות, בנורווגיה על 1,100 ימים (שלוש שנים), בגרמניה על 950 ימים, בקנדה על 300 ימים, ביפן ובארה"ב על יותר ממאתיים ימים, ורק בהולנד, בריטניה, איטליה וישראל היא קטנה ממאתיים ימים.

במקביל, משך העבודה הנדרש בישראל על מנת להיחשב כמי שזכאי לדמי אבטלה הוא ארוך יחסית - שנה אחת. את ישראל מקדימות רק פורטוגל, הדורשת שנה וחצי של עבודה, ובלגיה, הדורשת שנה ורבע של עבודה. בהולנד, יפן, לוקסמבורג, איטליה, שוויץ, קנדה, צרפת ושבדיה, נדרש פרק זמן של 25 שבועות עד עשרה שבועות של עבודה כדי להחשב כזכאי לדמי אבטלה. משך העבודה הנדרש בישראל דומה לזה שבאוסטריה, גרמניה, דנמרק וספרד.

שיעור דמי האבטלה בישראל דומה לממוצע במדינות המערב ועמד בשנת 2002 על כ-65.9 אחוזים מהשכר ערב האבטלה. בדנמרק הוא מגיע ל-90 אחוז מהשכר ערב האבטלה, בלוקסמבורג ל-85 אחוז, בנורווגיה ל-70 אחוז, בארה"ב לחמישים אחוז ובאיטליה לארבעים אחוז בלבד.

זו מדינות רווחה, זו?

מנכ"ל ארגון מחויבות לשלום ולצדק חברתי, עו"ד אבישי בייניש, אומר ל-ynet שיש "פער גדול בין הדימוי שלנו כמדינת רווחה המגינה על זכויות מובטלים לבין המציאות". לדברי בייניש, מדינת ישראל נוטשת את אחריותה לספק מקומות תעסוקה או בהגנה על הזכות לתעסוקה.

"בשבדיה, בתקופות אבטלה מגדילים את מספר העובדים בשירות הציבורי. ב-1986 השקיע שירות התעסוקה בישראל בכל דורש עבודה 242 שקל בממוצע, ב-2001 הסכום כבר הגיע ל-72 שקל בכל דורש עבודה, למרות הגידול האדיר בדורשי העבודה. בארץ לא משתמשים כיום בעבודות יזומות. תקציב ההכשרה המקצועית בארץ הופחת כמעט לאפס, ההכשרה המקצועית האפקטיבית הלכה לאיבוד. הפריטו את כל המרכזים המקצועיים לבתי ספר ברמה נמוכה, מתוך התנערות, כשלא מתחייבים לכלום. וכך אין למובטל אפילו פתרון זמני לתקופת האבטלה, או אמצעי לשפר את כישוריו. מובטלים הם האוכלוסיה שהכי מתאימה להכשרה, הם בדרך כלל טריים משוק העבודה, רבים מהם אקדמאים, הם רוצים לעבוד. אבל אצלנו משתמשים ברטוריקה שפה נותנים חכות במקום דגים, ובסוף, לך תחפש, אין חכות ואין דגים".

גם ד"ר ג'וני גל, מומחה למדיניות רווחה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, סבור שמדינת ישראל נוטשת במהירות את מדיניות הרווחה שלה. "גם בעולם יש מגמה להחמיר בתוכניות ביטוח האבטלה, אך בשום מקום לא נעשו שינויים עד כדי כך רדיקליים במדיניות הרווחה, בכל הנוגע לנגישות לקבלת ביטוח אבטלה, לגבי תקופת הזכאות לביטוח אבטלה ולגבי תקופת ההכשרה המקצועית. אנחנו יודעים שבמדינות אחרות משקיעים בשיפור ההון האנושי של המובטל, בהכשרה מקצועית או בהשלמת ההשכלה התיכונית או האקדמית, כדי לאפשר לא רק השתלבות בשוק העבודה, אלא גם להשתלב ברמת שכר סבירה ולהתקדם, ליצור מוביליות תעסוקתית".

גל מסביר: "כשטוני בלייר עלה לשלטון בבריטניה, הוא הטיל היטל חד פעמי על כל החברות הממשלתיות שהופרטו בעידן מרגרט תאצ'ר, כדי לממן תוכנית לשיפור ההון האנושי של המובטלים, הניו-דיל, ותוכנית זו תרמה להשתלבות מובטלים בעבודה".

הוא מוסיף: "כשחוקקו אצלנו את חוק ביטוח האבטלה הוא נחשב למתקדם ונלמד במקומות אחרים. אבל עכשיו אצלנו לא רק שקיצצו בקצבאות האבטלה והבטחת ההכנסה, גם קיצצו את ההוצאות על הכשרה מקצועית והטילו הגבלות על מי שיכול לגשת אליהם, וכך המדינה לא מספקת פתרון למובטלים. יש מחסור במקומות עבודה, וגם אם המדינה היתה משקיעה בהכשרה מקצועית, לא בטוח שזה היה מצמצם את האבטלה. אין בישראל מספיק מקומות עבודה. לכולם ברור שגם אם כל המובטלים ירצו לעבוד, אין עבודה בשבילם. תחזית משרד האוצר אומרת שהאבטלה תגדל בהעדר צמיחה, וזה לא לא תלוי בכלל ברצון האנשים לעבוד. דווקא עכשיו, צריך היה לשמור על גובה הקצבאות, ולשמור הנגישות לקצבאות".

המאבק על תוכנית ויסקונסין

בייניש רואה גם בתוכנית משרדי האוצר ומשרד התעשיה, המסחר והתיירות להפעיל את תוכנית ויסקונסין, בדגם האמריקני שלה, עוד שלב בנטישת אחריות המדינה למובטלים.

ניסוי תוכנית ויסקונסין, "מסעד לרווחה", המפריטה את שירותי ההשמה של מובטלים לידי תאגידים פרטיים בינלאומיים, המפעילים מרכזי השמה הקובעים מסלול תעסוקה לכל מובטל, נכלל בחוק ההסדרים לשנת התקציב 2004. לפי הדגם האמריקני, מובטל שיסרב לתוכנית התעסוקה של מרכז ההשמה, היכולה לכלול גם עבודות התנדבות בקהילה, יספוג שלילה של הגמלה למשך חודשיים.

לפי מחלקת המחקר של הכנסת, הפעלת תוכנית ויסקונסין בארה"ב הביא אמנם להפחתה של 42 אחוז בנתמכי הסעד בארה"ב , שני שליש מנתמכי הסעד לשעבר השתלבו בעבודה, ומעל חמישים אחוז השתלבו בעבודות זמניות וחלקיות. אך בייניש מזכיר שמחקרים מצאו כי 75 אחוז מיוצאי התוכנית משתכרים שכר שאינו מאפשר להם לחלץ את משפחתם מהעוני, ושיעור העוני בקרב משתתפי התוכנית הוא גבוה: בין ארבעים לחמישים אחוז נותרו מתחת לקו העוני לאחר שכבר קיבלו את תמיכת המדינה.

בייניש אומר שהיה תומך "בשתי ידיים" בהפעלת הדגם ההולנדי של תוכנית ויסקונסין. בהולנד, הזכאות לתמיכות קיום אינה מוגבלת בזמן, ושם הוקמו מרכזים ציבוריים, בניהול שירות התעסוקה הממלכתי, ארגוני ביטוח סוציאלי והשלטון המקומי, המרכזים במקום אחד את כל המערכות המטפלות בהשבה לעבודה ואת מערכת התשלומים הסוציאליים. בהולנד, שלא כמו בארה"ב, הכירו בכך שיש אוכלוסיות שלא ניתן להשיבם לעבודה באופן זמני. המובטלים לא נדרשים להתייצב במרכזי ההשמה אלא הם מתבקשים לחפש עבודה באופן עצמאי ורק אם בתום ששה חודשים הם לא מצאו עבודה הם נשלחים לתהליך של טיפול אינטנסיבי להשבה לעבודה.

בסופו של דבר, הנתונים מצביעים על עובדה פשוטה: המובטלים אינם אשמים בכך שאין די מקומות עבודה בארץ ושמשרד האוצר רוצה לחסוך מתקציב המדינה דווקא על גבם.

לכך יפה ציטוט נוסף של מחלקת המחקר בבנק ישראל: "הגורם המרכזי לעליית שיעור האבטלה בישראל בשנים האחרונות הוא חולשת הביקושים לעבודה. החמרת התנאים בחוק ביטוח אבטלה, ללא שימוש באמצעים אקטיביים בשוק העבודה- הכשרה מקצועית, סבסוד יעיל של תעסוקה, שיפור תפקודו של שירות התעסוקה וכדומה, במקביל להקטנת מימדי העסקה של עובדים זרים - עלולה לגרום פגיעה קשה ברמת החיים של המתקשים למצוא עבודה ראויה".