ספרים חסרי מנוח
"הרומנים שלה אינם מעניקים לקורא את הסיפוק האמנותי הנכון, והם מכריחים אותו לחשוב", כך הטיחו בג'ורג' אליוט בני זמנה. אריאנה מלמד על סופרת, שכמו אז גם היום, תטריד את מנוחתכם
את ספרה הראשון, "אדם ביד", שראה אור ב-1859 כשהייתה בת ארבעים, היא כינתה " סיפור כפרי מלא בנשימת פרות ובניחוח חציר". כשבחרה עבורו את שם העט שלה, קיוותה להתחמק ולא להתגלות, מפני שכתיבתה באמת הפנתה עורף למה שהיה עד אז הזרם המרכזי בספרות הנשים. למרות שבספר הזה וגם מאוחר יותר, עסקה בהרחבה ביחסים בין המינים, אהבה ונישואין מעולם לא שימשו כמוטיבים מרכזיים ביצירתה. היא בחרה במקום זה להתרכז ביחסי קונפליקט במשפחה ("דניאל דירונדה"), בפרוזה הגותית שתוהה על המתח בין הרצון החופשי לבין הגורל ("סילאס מארינר"), או בבניה של עולם ומלואו, על כל שכבותיו החברתיות, מתחיו ונופיו – ב"מידלמארץ'" הגאוני. קראתי אותו שוב השבוע. אם לא קראתם מעולם ספר של ג'ורג' אליוט, וגם אם אתם חוששים מעט מפני הפאטינה של הזמן – זה הספר שייחרט בזכרונכם וייצור עבורכם חוויה מתקנת.
עומקן הפסיכולוגי המרשים של הדמויות, ההומור היבשושי של המספר היודע-כל, תחושת החיות התלת-מימדית של הארועים והדמויות: כל אלה פשוט מזלזלים בחן בזמן שעבר, בהבדלי הקצב והטעמים וההעדפות. רק ספרים טובים מאד יכולים לחולל את קפיצת הזמן הפלאית הזאת, ו"מידלמארץ'" עושה זאת בקלות מבהילה: עשרים עמודים ראשונים של הסתגלות ללשון, וכבר אתם שבויים בתוך מערבולת התככים של המחוז הדמיוני והעיירה הדמיונית לא פחות, ומוצאים את עצמכם מעורבים לגמרי בעלילות המצטלבות, ודנים ביניכם לבין עצמכם באופיין של הדמויות, ימים, ואולי גם שבועות, אחרי הקריאה: זוהי גדולתה של אליוט, וזה בדיוק מה שמבקרים בני זמנה לא אהבו. הרומן האנגלי אמור היה להוות בידור מהוגן לבורגנים מהוגנים, לא כרך שחבויות בו שאלות פילוסופיות שקוראות תיגר על השקפת העולם של הקורא. בני הזמן לא אהבו רומנים "מטרידים". הם ביקשו לקבל פילוסופיה בנפרד ואהבה בנפרד, ואליוט חצתה גבולות.
לחיות את החיים
את סיפור חייה צריך פעם לתרגם לדרמה משובחת של הבי.בי.סי. היא היתה בת למשפחה משכילה ומעוטת אמצעים, וחינוכה בפנימיה נקטע בגיל 15, כשאמה מתה והוטל עליה לשוב לאביה ולנהל את משק הבית שלו. הוא הסכים שתמשיך ללמוד שפות, וכך זכתה להתוודע לצרפתית, גרמנית, איטלקית ולטינית: לימים תרגמה ספרים מכל השפות הללו. בהחלט עיסוק יוצא דופן לעלמה כפרית באמצע המאה ה-19, אבל היא התגלתה כאישיות יוצאת דופן כבר בנעוריה, כשמרדה בסמכותה של הכנסיה והיתה לאגנוסטית. אחר כך מרדה גם בחובת הבטלה שהוטלה על נשים חסודות. קצת מפני שלא היתה ברירה, כי ירושת אביה לא הספיקה לפרנסה הגונה, וקצת מפני סקרנותה חסרת הגבולות, עקרה ללונדון והיתה לעורכת משנה של כתב עת משכילי חשוב. שם גם הכירה את אהבת חייה – ג'ורג' הנרי לואס.
לואס היה אחד העיתונאים האנגלים החשובים בדורו, וגם איש של כבוד. כשאשתו הרתה למאהב שלה, לואס הכיר בצאצא כבנו וכך מנע ממנו חרפת ממזרות מחד, ומאידך לא היה יכול להתגרש כי במעשה הזה ויתר על עילת הניאוף. אליוט ולואס עברו לגור יחד וחיו בהרמוניה נדירה במשך 24 שנים, עד מותו ב-1878. היא אמרה פעם, "השגתי את מה שרציתי, ועדיין הזמינו אותי לסעודות ערבית בבתים הגונים". ילדים לא נולדו להם, אבל ארבעת הממזרים הנוספים שאשתו של לואס ילדה למאהבה הפכו לבני בית: הסידור הזה יכול היה להחריד כל ויקטוריאנית ממוצעת עד כדי עילפון ממש, אבל אצל אליוט עורר רק חדוות-התרסה, אם כי בני משפחתה נידו אותה מייד כשהשמועה על חייה הפרועים דלפה והגיעה עד לכפר בוורוויקשייר. אותה חדווה ממש ידעה להעניק גם לגיבורים שלה.
כשנחשפה מאחורי שם העט שלה, היתה אליוט לגיבורה תרבותית, אחת הראושנות והמעטות שלא רק כתבו, אלא גם פעלו בלב-ליבו של המיליה האינטלקטואלי והספרותי של בריטניה. היא זכתה לעזר-כנגדה ששמח בחוכמתה, טיפח את כשרונה ונטל על עצמו את ההתמודדות עם הבלי העולם הזה בעוד היא ממשיכה לכתוב וקוטפת עוד ועוד הערכה, גם אם שנויה במחלוקת, ואוספת ציבור גדול ונאמן של קוראים. כשמת, שקעה בעריכה של כתביו ההגותיים ובמלנכוליה. את ענייני הכספים הפקידה בידיו של בנקאי, ג'ון ולטר קרוס, שהיה גם ידיד-משפחה. כנגד כל הסיכויים ולמגינת ליבן של הויקטוריאניות החסודות, השניים נישאו ב-1880. הוא היה בן 40, היא היתה בת 61. חודשים ספורים לאחר מכן מתה.
לפנייה לכתב/ת 
