איסוזו D מקס - יחליף טנדר עורו?

זוכרים את התקופה בה רכבי השטח היוקרתיים היו אטרקטיביים במיוחד לרכישה, כתוצאה מ"פרצת מס"? ובכן, לאחר סגירתה של זו האחרונה, התגלתה אחת אחרת. והפעם מדובר בטנדרים, אף הם עם הנעה כפולה. והעסק הזה משתלם מספיק כנראה, אחרת לא ממש ברור כיצד הציפו כלים אלה את כבישי ישראל. אחרי הכל, כמה שיפוצניקים זקוקים ל-4X4?

אבל עם איסוזו D מקס החדש, נראה כי (כמעט) כל הגבולות בתחום נחצו באחת. כך למשל לא מדבר יותר היבואן על "רכב עבודה המספק גם תענוגות לשעות הפנאי", אלא מציג אותו כתחליף אופנתי למכונית מנהלים או SUV יוקרתי. הוא מבטיח אופי ומראה של שטח, יכולת העמסה של טנדר והידור פנימי של סאלון.

וכדי שאיש לא יתבלבל, מקפידים ב-UMI לגבות זאת בהופעה אופנתית עם שלל תוספות פלסטיק ססגוניות, ואפילו ריפוד עור. אלה, יחד עם הבטחות מפורשות "לחווית טנדר אחרת", אמורים להגדיל את קהל היעד, שהלך והצטמצם בשנים האחרונות עקב הקטנת הקלות המס להן זכה בעבר.

ומהיכן הגיע ההשראה? יתכן שמארצות הברית, שם טנדר – כל טנדר כמעט – הוא רכב אופנתי. אבל אלינו מגיע האיסוזו מתאילנד, שם הוא משמש דווקא לעבודה, לא לתענוגות. ולמה אנחנו מתעקשים על כך? כי המשמעות של תכנון רכב עבודה מעמיד עמידות וחוסן לפני נוחות ופינוק, ולכן למשל השימוש המסורתי בקפיצי עלים.

וגם כי תכנון לעבודה מכתיב שימוש במרכיבים מיושנים יחסית, כדי לשמור על מחיר נמוך. ולכן למשל יש כאן מנוע עם הספק מרבי נאה אמנם, אך כזה שאינו מציג טכנולוגיית מסילה משותפת מודרנית, שאיסוזו עצמה בונה עבור יצרנים אחרים.

מה שיש

אלינו מגיע ה-D בשלל גרסאות. עם תא נהג יחיד או כפול, תיבה ידנית או אוטומטית, הנעה כפולה או אחורית בלבד, ואפילו שני סוגי מתלים קדמיים (קפיצי סליל או מוטות פיתול), כמו-גם נתון מומנט שונה לגרסה הידנית - 28.5 קג"מ, מול 30 קג"מ באוטומט.

אך לקהל במקומי חשוב יותר המראה. יותר נכון, הפוזה. ולכן מצוידת סבכת המצנן בכרום מסנוור, הפגושים זכו לצביעה בצבע מרכב, החישוקים ספורטיביים למראה, חיפויי כנפיים נוספו, שלא להזכיר התקנות מקומיות מוגזמות מעט כמו הפגוש וכאילו-קשת אחורית. מכונית המבחן מצוידת בכל אלה, אך יש גם גרסה אוטומטית זולה יותר, שנראית צנועה משמעותית.

שגרתי מבפנים

אלא שאותה סקסיות-גברית-מסוקסת-חיצונית, נעלמת מיד עם הכניסה לתא הנוסעים. אמנם, גם כאן ציידו אנשי היבואן את רכב ההדגמה בשלל תוספות, המדגישות היטב את קהל היעד. המושבים ודלתות זכו לציפוי עור, מעל משקיף גג-שמש נפתח, וסביבת הנהג עוטה פלסטיק-דמוי-עץ. אבל, הכיסוי הזה - בעיקר הפלסטיק - אינם מצליחים במלאכת ההסוואה.

מתחת לכסות המפוארת מסתתר הלכה למעשה פלסטיק אפרורי ופשוט יחסית, עיצוב שגרתי ומחסור במקוריות כלשהי. אז נכון, הנדסת האנוש טובה, כולל מתגים שממוקמים נכון, תאורת מפות ותא כפפות, ואפילו מרבית המתגים (לא כולם) מוארים בלילה. אפילו הפלסטיק התאילנדי נראה טוב. אבל, ה-D לבטח אינו נראה יוקרתי, או מתחרה ב-SUV מודרניים. למעשה, הוא מרגיש כמו... ובכן, טנדר עם ריפוד עור.

והעובדה שהמושבים אינם נוחים כלל ועיקר, אינה עוזרת כאן. המושב קצר מדי, המסעד חסר תמיכה צדית שתתגלה כנחוצה מאוחר יותר. תנוחת הנהיגה נמוכה ואינה ניתנת להגבהה, ואילו ציפוי העור על הבד מתגלה כלא אחיד ולבטח לא יוקרתי. אגב, אילו זה היה תלוי בנו, היינו מוותרים על האפור הבהיר לטובת גוון שונה מהפלסטיק המכסה כל פינה אחרת בתא, כולל גלגל ההגה.

עם זאת, יחסית לטנדר ממוצע מציע ה-D חלל נעים ונדיב לנוסעים מאחור. אלא שגם כאן יכולה הייתה האווירה להיות יוקרתית יותר, עם מעט מקוריות והקפדה. אולי חלונות כהים, או רצועות דמוי-עץ בנקודות אסטרטגיות?

בתנועה

אחד מכלי הנשק החשובים ב-D הוא מנוע דיזל הזרקה-ישירה, אשר מציע הספק מרבי של 131 כ"ס. הוא אחד החזקים בקטגוריה אמנם, אך התנעה מגלה כי אותו יתרון הוא גם נקודת תורפה. ה-3.0 ליטר רועש בצורה בולטת, מטרידה ולא מקובלת לכל אורך הדרך, ממהירות אפס עד לשיוט. וזה מפריע בעיקר ב"מהירות עירונית", שם אין שאון רוח וצמיגים המסווים חלקית רעשי מנוע.

חוץ מזה, למרות נתונים טובים "על הנייר", ה-D אינו מרגיש זריז במיוחד. אלא שכאן "אשמים" נתון המשקל ויחסי העברה ארוכים בתיבה האוטומטית. זו מצוידת אגב במצב "Power", שאינו משנה מהותית את התמונה. מוזר, אך הוא בחר לנתק עצמו במהלך הנסיעה.

כוחו האמיתי של הטנדר הזה מתגלה דווקא בהילוכים גבוהים וביציאה לכביש המהיר, שם הוא מסוגל לקצב גבוה יחסית לטנדר, ושומר ללא קושי על מהירות שיוט מתאימה לכל. מאידך, אותה תיבה ארוכת-יחס מתגלה גם כעצלה-משהו, ומסרבת לעיתים להוריד הילוכים לפי דרישה.

בסיבוב

חשוב לציין כי רכב ההדגמה בו נהגנו עבר מקצה שיפורים בתחום המתלים, עם הרכבת בולמים לא מקוריים בארבע יחידות מתוצרת אולדמן. זהו מהלך לא אופייני של יבואן, המקשה עלינו לבחון אותו עבור הרוכש שאינו משפר. אלא שגם כך הבשורה אינה גדולה. הנוחות טובה אמנם, וריסון המרכב הולם, אך בעיר למשל הוא עדיין נוקשה וקופצני מדי, בעיקר מכיוון הסרן האחורי. זה טוב אולי - לאחר שיפורים - ממרבית הטנדרים, לבטח לא ברמה של SUV ממוצע.

וכך גם כאשר בודקים את התנהגות הכביש. הגה מעורפל מעט, אך הוא בכל זאת בעל משקל נכון. וזה כבר טוב ממרבית המתחרים. אלא שתגובתו לשינוי כיוון איטית וכבדה. ביחס למרבית הטנדרים מדובר אכן ברמה גבוהה והתנהגות בטוחה, אלא שמול רכבי כביש שטח מודרניים אין לו מה לחפש. גם בתחום הבלמים אגב, שסובלים מעצמה נמוכה, דעיכה תחת עומס, כניסה מוקדמת (מדי) לפעולה של ABS. אגב, למה שנקבל בלמי תוף מאחור?

שטח

ירידה לשטח חושפת צדדים חיוביים יותר באישיות של מאקס. זה מתחיל באפשרות שילוב אלקטרוני ומאוד-נוח של מערכות ההנעה. לחיצה על מתג, השהייה קלה, ויחס העברה נמוך משולב. זה קל, זה פשוט, זה מודרני. באותה הזדמנות היינו מקצרים מעט את יחס ההעברה של ההילוך הראשון. אפשר, ונחוץ לעבודת שטח.

אך ה-D מצטיין בעיקר בנהיגת שבילים מהירה. הנוחות כאן, תוך עבודה נמרצת של המתלים (לא מקוריים, להזכירכם), סבירה בהחלט. הגוף הכבד מרוסן היטב, ואין כמעט תנודות המקשות על השליטה. זאת, בניגוד למרבית הטנדרים.

בסיס הגלגלים הארוך חושף אמנם זוויות בטן שצריך להתחשב בהן, וגם מרווח הגחון המקורי (22.5 ס"מ) אינו מרשים במיוחד, אך עם מעט תשומת לב ניתן לעבור עם ה-D כמעט בכל מקום. זאת, למרות שהוא אינו מצויד בשלל נעילות דיפרנציאלים, אלא סומך בעיקר על כוח המנוע ותיבת ההעברה היעילה.

בסופו של דבר

לסיכום אפשר לומר כך. ה-D מקס של איסוזו נראה כמו טנדר (קרבי), בנוי כמו טנדר (עבודה), נוסע כמו טנדר (וותיק) ולכן, לטוב ולרע, הוא טנדר. לא SUV, לא מכונית מנהלים, ולא משנה כמה עץ (כאילו) או עור (אפילו) יהיה בתא הנוסעים. המקס הוא אמנם אחד הטובים והבולטים בין כפולי ההנעה האוטומטיים בארץ, אך בעיקר לעבודה. לדעתנו, איסוזו לא יצרו כאן רכב המיועד גם לפנאי. אתם יודעים מה, אנחנו לא בטוחים שהם ניסו, למרות הצהרות מקומיות.

בכל מקרה, יוזמת היבואן מעלה מספר נקודות למחשבה. מחיר הגרסה המהודרת עומד על 197,000 שקלים (כולל מע"מ). זה לא זול כלל. הוסיפו לכך את ריפוד העור (8,100 שקלים), דמוי העץ (1,640 שקלים), בולמים משופרים (3,100), פגוש אחורי (3,000 שקלים) וגג שמש וכו', ותגיעו חיש קל למחיר של למעלה מ-220,000 שקלים (הכל כולל מע"מ).

במחיר כזה, למרות שניתן לנכות ממנו מע"מ (כמו בטנדרים אחרים כמובן), ה-D אינו זול כלל ועיקר. הוא אפילו חודר מבחינת תג המחיר לקטגוריות בעייתיות מבחינתו, כמו אפילו ניסאן טראנו, קאיה סורנטו ואפילו איסוזו טרופר. כך שבסופו של דבר, אם אינכם זקוקים לסוס עבודה עם ארגז גדול ויכולת טעינה גבוהה, כדאי לכם לחשוב פעמיים. בוודאי אין סיבה לרוץ ולמכור את "מכונית המנהלים" שלכם. אחרי הכל, גם אם ה-D מאיים על צמרת קטגוריית הטנדרים, הוא עדיין טנדר. כאמור, לטוב ולרע.