איך נפטרתי מ-500 ספרים

משורר: אל תעניק את ספרך; השמד אותו בעצמך. (אדוארדו טורס)

אנסה לספר מה עבר עלי. אגב, יש לשער שהסיפור הזה ירגיז רבים. לא חשוב. האמת היא שבשלב מסוים בחייך, או שאתה מכיר יותר מדי אנשים (סופרים), או שמכירים אותך יותר מדי אנשים (סופרים), או שאתה נוכח לדעת שנגזר עליך לחיות בתקופה שיוצאים בה לאור יותר מדי ספרים. מגיע רגע שידידיך הסופרים מעניקים לך כל-כך הרבה ספרים (מלבד אלה שהם נותנים לך לקרוא בנדיבותם עוד בטרם יראו אור), עד שתצטרך להקדיש את כל ימות השנה כדי להתוודע אל הגיגיהם על החיים ועל העולם. ואם לא די בכך, זה עשרים שנה שאהבת הקריאה שלי מזדהמת במנהג לרכוש ספרים, ולמרבה הצער, פעמים רבות מחליפים בין זו לזה.

בזמן ההוא עלתה בדעתי האיוולת להתחיל לפקוד חנויות של ספרים עתיקים. בעמוד הראשון של מובי דיק מציין ישמעאל שקאט, כשקץ בחייו, נפל על חרבו, ואילו כשהוא-עצמו משתעמם הוא פשוט מפליג בספינה. אני, לעומת זאת, בחרתי שנים רבות בנתיב המוליך אל חנויות הספרים העתיקים. כשאדם מתחיל לחוש משיכה אל האתרים הללו, המלאים אבק וייסורי נפש, אות הוא שעונג הקריאה הידרדר לבולמוס הקנייה, וזה מצדו נהפך ליהירות של רכישת עותקים נדירים, כדי להרשים חברים או סתם מכרים. איך מתחולל פתאום התהליך הזה? יום אחד, בעודך יושב בבית וקורא בנחת, מגיע ידיד ואומר: "כמה ספרים יש לך!" באוזניך זה מצלצל כמו: "כמה חכם אתה!" והנזק כבר נגרם. ההמשך ידוע. אתה מתחיל לספור ספרים במאות, אחר-כך באלפים, ולהרגיש חכם יותר מרגע לרגע. וכיוון שעם חלוף השנים (אלא אם כן אתה באמת אידיאליסט חרוף) משתפר מצבך הכלכלי, אתה פוקד יותר חנויות ספרים, ומטבע הדברים נהפך לסופר, וכבר יש לך כל-כך הרבה ספרים ששוב אי-אפשר להגדירך כחכם: עמוק בפנים אתה פשוט גאון. כך נולדת היהירות שבבעלות על ספרים רבים.

במצב הדברים הזה אזרתי אומץ יום אחד, והחלטתי להשאיר ברשותי אך ורק את הספרים שבאמת מעניינים אותי, שקראתי, או שהתכוונתי באמת-ובתמים לקרוא. מכמה אמיתות מתחמק בן-אנוש בעוד הוא מכלה את מכסת החיים שהוקצתה לו? האין האמת על פחדנותו אחת העיקריות ביניהן? כמה התחכמויות כוזבות אתה נוקט יום-יום כדי להסתיר מעצמך את העובדה שאתה פחדן? אני פחדן. מתוך אלפי הספרים שאני מחזיק סתם מכוח ההרגל, העזתי להגלות רק כחמש-מאות, וגם אותם בכאב-לב, ולא בגלל ערכם הרוחני, אלא בשל הפגיעה ביוקרתי עם הקיצוץ של עשרת המטרים במדפים המלאים. יומם ולילה חלפו עיני שוב ושוב (כמאמר הקלאסיקונים) על הטורים הארוכים בתהליך המיון-והברירה המייגע (כפי שאומרים אנחנו, המודרניים). אילו תלי-תלים של שירה, אילו ערמות של רומאנים, כמה פתרונות סוציולוגיים לתחלואי העולם!

מקובל לחשוב שהשירה נוצרה כדי להעשיר את הנפש, שהרומאנים נכתבו, לכל הפחות, כדי לשעשע, וגם באופטימיות שהפתרונות הסוציולוגיים נועדו לפתור משהו. אבל כשבחנתי את העניין לעומקו, התברר לי שהראשונה, כלומר השירה, מסוגלת ברוב המקרים לרושש את הנפש העשירה ביותר; וכי השניים יכולים לשעמם את האדם הכי עליז בעולם, והאחרונים לסבך את השפוי ביותר. אף-על-פי-כן, כמה התחבטתי והתלבטתי לפני שגזרתי את דינו של כל ספר, גם אם נראה חסר-ערך לחלוטין. אילו סייעו לי כומר וגלב בלי ידיעתי, ספק אם היו שורדים על מדפי יותר ממאה ספרים. ב-1955, כשביקרתי את פבלו נרודה בביתו בסנטיאגו, הופתעתי לגלות שיש לו בקושי שלושים או ארבעים ספרים, רובם ספרי מתח ותרגומי יצירותיו שלו לכל-מיני שפות. זמן קצר קודם-לכן תרם לאוניברסיטה שפע של אוצרות ביבליוגרפיים. המשורר העניק לעצמו את התענוג הזה עוד בחייו; המצב היחיד, אם נבחן זאת היטב, שבו יכול מישהו להעניק זאת לעצמו.

לא אפרט כאן את שמות הספרים שמהם הייתי מוכן להיפרד, אך היו בהם מכל הסוגים, פחות או יותר בחלוקה הבאה: פוליטיקה (במובן הרע של המלה אם אומנם יש לה מובן אחר), בערך 50; סוציולוגיה וכלכלה, כ-49; גיאוגרפיה כללית והיסטוריה כללית, 3; גיאוגרפיה והיסטוריה של המולדת, 48; ספרות עולמית, 14; ספרות היספנו-אמריקנית, 86; מחקרים צפון-אמריקניים על ספרות לטינו-אמריקנית, 37; אסטרונומיה, 1; תיאוריות של נסיגה (למניעת היריון), 6; שיטות לגילוי מעיינות, 1; ביוגרפיות של זמרי אופרה, 1; ז'אנרים בלתי-מוגדרים (כגון בחרתי בחרות), 14; ארוטיקה 1/2(שמרתי לעצמי את האיורים מהעותק היחיד שהיה לי); דיאטה, 1; גמילה מאלכוהול, 19; פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, 27; מתמטיקה, 5; שיטות ללימוד אנגלית בעשרה ימים, 1; שיטות ללימוד צרפתית בעשרה ימים, 1; שיטות ללימוד איטלקית בעשרה ימים, 1; מחקרים על קולנוע, 8; וכן הלאה.

אבל זו היתה רק ההתחלה. עד מהרה גיליתי שמעטים האנשים המוכנים לקבל את רוב הספרים שרכשתי במהלך השנים תוך בזבוז של זמן וכסף. אומנם התגלית שלא כולם להוטים לצבור רכוש שיפרה במקצת את דעתי על המין האנושי, אך היא גם הסבה לי קשיים ניכרים, כי מרגע שהחלטתי להיפטר מהספרים, זה נהפך לי לצורך רוחני דוחק. שרפה כמו זו שחיסלה את ספריית אלכסנדריה, אשר סיפור הזיכרונות הזה מוקדש לה (לשרפה), היא הדרך המהירה ביותר, אבל מגוחך, וגם נראה רע מאוד, לשרוף חמש-מאות ספרים בחצר הבית (בהנחה שיש לו חצר). וגם אם ידוע לכל שהאינקוויזיציה שרפה בני-אדם, רוב הבריות מזדעזעות דווקא מכך ששרפה ספרים. אנשים שמתמחים בנושא הציעו לי לתרום את כל הספרים הללו לספרייה ציבורית זו או אחרת, אך פתרון קל עד כדי כך נטל מן העניין את העוקץ ההרפתקני והרעיון שיעמם אותי במקצת, מה גם שהייתי משוכנע שבספריות יהיו הספרים הללו מוטלים כאבן שאין לה הופכין, בדיוק כמו בביתי או בכל מקום אחר. השלכתם אחד-אחד לאשפה היתה גורעת מכבודי, מכבוד הספרים ומכבודו של פועל הניקיון.

הפתרון היחיד היה חברי. אבל בידי הפוליטיקאים או הסוציולוגים שביניהם כבר היו הספרים הנוגעים לתחומם, ובמקרים רבים הם אפילו תיעבו אותם; המשוררים לא רצו לזהם את רוחם בשום דבר שכתבו מכריהם בני-זמנם, וספר הארוטיקה היה מעמסה לכל אחד, גם ללא איוריו הצרפתיים. למרות הכל, לא הייתי רוצה להפוך את הזיכרונות האלה לסיפור בדוי על הרפתקאות משעשעות-כביכול. האמת היא שלאט-לאט הצלחתי איכשהו למצוא נשמות קרובות שהסכימו להכניס לבתיהן את הפטישים האלה, שיתפסו מקום ויגזלו מרחב וחמצן מהילדים, אבל יעניקו להורים הרגשה שהם משכילים יותר, וגם את ההרגשה המטעה והמופרכת ממנה, כאילו הם מופקדים על תבונה כלשהי, שבסופו של דבר אינה אלא עדות חוזרת ונשנית לבורות או לתמימת האנושית.

הנחתי מתוך אופטימיות שעם השלמת השורות הללו, שהתחלתי לפני שבועיים, אזכה בדרך כלשהי להצדיק את כותרתן במלואה; אילו הוחלף בה המספר חמש-מאות בעשרים (מספר שאף הוא מתחיל להצטמצם בשל החזרות בדואר) היתה הכותרת הרבה יותר נאמנה לאמת.