המערה החשמלית

לטרילוגיה הזו אין שם. היא מתחילה ב"על העיוורון" המופתי, ממשיכה ב"כל השמות" הנהדר, ומגיעה כאן לסיומה. לכאורה, ב"המערה" אין עיוורים ולכל אחד, אפילו הוא כלב אבוד, יש שם משלו, אבל הרומן החדש של סאראמאגו מהווה המשך ישיר כמעט לשני ספריו הקודמים ומגיב עליהם באופן מבריק.

העלילה פשוטה מאוד, כמעט לקונית. קדר זקן שמתגורר בכפר עם בתו וחתנה מייצר כלי חרס עבור הקניון הגדול שהוקם בסמוך. בתו עוזרת לו בעבודתו וחתנו משמש כשומר בקניון. יום אחד מחליט הקניון להפסיק את מכירתם של כלי החרס מאחר שתחליף הפלסטיק שלהם מוכר טוב יותר. בתנופת ייאוש אחרונה מחליטים הקדר ובתו המודאגת לעשות שינוי קריירה ולעבור לייצר בובות חרס קטנות ודקורטיביות. כשגם היוזמה החדשה הזו נכשלת, אין להם ברירה אלא לעבור לגור בתוך המונוליט הקניוני, יוקרה השמורה לבני משפחתם של שומרים שעלו בדרגה.

בקניון יש "רשימה כל כך ארוכה של פלאות, שאפילו שמונים שנות בטלה לא יספיקו כדי ליהנות מהם, גם אם האדם נולד בקניון ולא יצא ממנו אף פעם לעולם שבחוץ" (עמ' 241). בין הפלאות הללו כלולות גם כמה משל סאראמאגו עצמו, כמו רפסודת האבן ומנזר ממאפרה, שמופיעים, יחד עם שלד של טירנוזאור, אולם באולינג ורכבת השדים, ברשימת המכולת הארוכה של תכולת קניון הפלאות. אפילו חדר שמספק "תחושות טבעיות" יש שם - מחולל מזג אוויר שיוצר גשם ורוח, שלג ושמש. "זה כמו סם, טועמים מזה ומתמכרים", אומר אחד מתושבי הקניון הוותיקים לקדר ההמום.

שלטי פרסומת עצומי ממדים מנקדים את קירות הקניון, מכריזים כי "היינו מוכרים לך כל מה שאתה צריך, אם לא היינו מעדיפים שתצטרך מה שיש לנו למכור". אך שהותם של בני המשפחה בקניון הענק, האספקלריה המזויפת הזו לחיים, לא תארך. חפירות שנעשות במרתפו חושפות סוד עתיק יומין ומאיים, שישנה את חייהם וישחרר אותם מכבלי הבטון והחלונות האטומים. לא קשה לנחש את מהותו של הסוד הזה, מאחר שסאראמאגו אינו מנסה להסתירו ואף מכריז על כך בשם הספר.

ההמונים באים

ב"על העיוורון" עסק סאראמאגו בסיטואציה הסוריאליסטית של עיוורון מדבק ובהשלכותיה האיומות; ב"כל השמות" הוא ניסה למפות את ההתחלות והסופים במעביו של מבוך תיוק אימתני; "המערה" הוא הבוטה שבחלקיה של הטרילוגיה. הוא פורש את מתחיו הגלויים לפני הקורא - את הפער שבין העיר לכפר, העושר לעוני, עבודת הכפיים המסורתית והנכחדת מול התיעוש והייצור ההמוני המתפשט.

כאן לא נזקק סאראמאגו לאנלוגיות סוריאליסטיות שוברות לב או לפתרונות סגנוניים מלוטשים בכדי להצהיר ולסכם את התחושות והמסקנות שרחשו בשני ספריו הקודמים. לסיפריאנו אלגור, הקדר, ולמרסאל גאשו, חתנו, יש שמות משפחה, אך אין להם מושג מה מקורם. לבני המשפחה אין בעיות עיניים מיוחדות, אך סופו המפתיע-אך-מצופה של הספר מבהיר שכל שהם רואים הינם אך צללים מרקדים על קירות המערה.

וכך, במחווה הנפלאה הזו של סאראמאגו למה שהוא אולי אחד המשלים המשפיעים ביותר בתולדות התרבות, מגיעה הטרילוגיה לסיומה. למרות שפשטות עלילתו והפשטנות המסוימת של סופו הופכים את "המערה" לחלש מבין השלושה, הרי שהוא מגובה בסגנון הדיאלוגי הייחודי של סאראמאגו, זה שבו קשה לדעת מי הוא הדובר, אבל גם לא ממש משנה. מאחוריו אף עומדים שני אחיו הבכירים, "על העיוורון" ו"כל השמות", ומעניקים למתרחש בו משנה תוקף ותחושת גילוי ייחודית ומרגשת עד-רטט.