איך להתמודד עם גילויי האנטישמיות בקמפוסים?

עד שהגיע לקולג' היה ג'סי גבריאל (22) בטוח שאנטישמיות היא משהו שקוראים עליו בספרי היסטוריה. "כשהתחלתי ללמוד בקולג'", מספר גבריאל, "נתקלתי לראשונה באנטישמיות, שהתבטאה בגרפיטי של צלבי קרס, בכרזות שקראו ליהודים 'ג'רמניודן' והישוו בין ראש-הממשלה אריאל שרון להיטלר. פעם אחת אפילו זרקו לנו לבנה לתוך כיתת לימוד".

כשהגיע לאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, כבר הבין, שהדרך הנכונה להתמודד עם התופעה היא פשוט לא להסתיר את יהדותו. "כשהגעתי לאוניברסיטה פעם אחת עם חולצה שכתוב עליה 'קוקה-קולה' בעברית – סתם בגלל שאני אוהב את החולצה הזאת, לא מתוך הצהרה פוליטית – ניגש אלי חבר ושאל אם אני לא חושש להסתובב עם החולצה. המצב באוניברסיטה החמיר לאחר שפרצה האינתיפאדה. סטודנטים שהלכו עם תליון של מגן-דוד החביאו אותם מתחת לחולצה. היתה אווירה של פחד".

כמו בגרמניה

גבריאל הוא אחד מאלף מנהיגי סטודנטים יהודים מרחבי העולם, שהגיעו בשבוע שעבר לירושלים לוועידת פסגה שעסקה בהתמודדות עם אנטישמיות בקמפוס. הוועידה התקיימה בחסות הסוכנות היהודית, אירגון הסטודנטים "הלל בינלאומי" והתאחדות הסטודנטים היהודית ובשיתוף עם השר לענייני תפוצות וירושלים, נתן שרנסקי, ומשרד החוץ.

בין המשתתפים היתה גם רייצ'ל פיש (23) מבוסטון, בוגרת לימודי מזרח-תיכון בהרווארד. בשנה האחרונה ללימודיה היא גילתה שבקמפוס פועל מרכז על-שם השייח' סעיד. כשניסתה לברר בקרב סטודנטים ומרצים במה בדיוק מדובר, קיבלה תשובות נוסח: "תעזבי את זה רייצ'ל, זו השנה האחרונה שלנו, אין לנו זמן לזה".

אבל פיש לא ויתרה והחליטה לערוך חקירה משלה. מהר מאוד התברר לה, שהמרכז הפועל בשטח האוניברסיטה מזרים כספים מהאמירויות במפרץ לפעילויות אנטי-ישראליות בקרב הסטודנטים. הנהלת האוניברסיטה סירבה להתעסק בנושא. פיש פנתה לתקשורת, שעטה על הסיפור, והביאה לסגירת המרכז.

אלברט לוי (20), מאוניברסיטת "סבאנסי" באיסטנבול סיפר: "בשבילי ללכת ללמוד באוניברסיטה ציבורית זה טירוף, כי יהודים במכללות לא מקבלים יחס טוב, במקרה הטוב, ובמקרה הרע – סובלים מאיומים ורדיפות. שריפת דגלי ישראל וארצות-הברית הפכה להיות מחזה רגיל בקולג'ים הציבוריים.

"למזלי, ההורים שלי יכולים להרשות לעצמם לשלוח אותי לאוניברסיטה פרטית, אבל גם שם מתרחשים דברים. עכשיו קבוצה של סטודנטים, שרוצה להביע את דעתה על גדר ההפרדה, בנתה גדר בחדר האוכל, כדי שלא נוכל להיכנס".

נח יוסף (22), סטודנט ממונטריאול, סיפר: "לפני כמה שנים קבוצה של מוסלמים קיצוניים השתלטה על אירגון הסטודנטים. לפני כשנה בנימין נתניהו היה אמור להרצות באוניברסיטה. אירגון הסטודנטים נאבק כדי לבטל את ההרצאה, והקולג' נראה אז כמו גרמניה לפני המלחמה: בהפגנות נשאו שלטים עם צלבי קרס, היהודים הושוו לנאצים והיו תקיפות פיזיות של תלמידים. בסופו של דבר הם הצליחו לחסום את הכניסה לקולג', ונתניהו לא יכול היה להגיע לנאום".

בלי להתנצל

פרופ' אלן דרשוביץ, מומחה למשפט באוניברסיטת הרווארד בבוסטון שכתב ספר על מעמדה של ישראל ועל מדיניות ההסברה שלה, הגיע לוועידה כדי להרצות בפני הסטודנטים כיצד להתמודד עם גילויי האנטישמיות. בדרך, הרביץ בהם לא מעט גאווה. "באחד העימותים שערכנו בהרווארד בנושא הקונפליקט הישראלי-פלשתיני ניגש אלי סטודנט ואמר שהוא מבקש שאסלח לו", סיפר דרשוביץ. "שאלתי אותו על מה אני צריך לסלוח, והוא סיפר לי: 'אני יהודי שקט. אני מכיר הרבה ישראלים, קראתי המון בנושא הקונפליקט, אבל אף פעם לא יצאתי נגד מרצה שתקף את ישראל, כי פחדתי שאם אהיה פרו-ישראל לא אוכל להשיג דייטים. זה לא 'קול' להיות פרו-ישראל".

לסטודנטים הטיף דרשוביץ: "לימדו את העובדות, תנו לעובדות לדבר בעד עצמן. אני, למשל, לא יכול לציין מדינה מערבית נוספת שנלחמה בטרור כמו מדינת ישראל. איני מכיר מדינה ששלחה את חייליה לעבור דלת דלת במקום רוחש כמו ג'נין, רק כדי להימנע מהטלת פצצה חיה לאיזור של אוכלוסייה אזרחית".

גם רון דרמר, מומחה ממיאמי בהעברת סדנאות בנושא לסטודנטים, המליץ לבאי הוועידה לא להתנצל. במקום זה הציע להם חמישה פתרונות אחרים: "ראשית, היו גאים בזהות שלכם, אל תגמדו אותה. שנית, תנקטו עמדה ואל תשלימו עם חוסר סובלנות. שלישית, תפעלו נגד אנטישמיות של מוסלמים המופנית כלפיכם או בסביבתכם. רביעית, תלמדו ולמדו אחרים. המאבק באנטישמיות הוא מאבק בגזענות בכלל, ורק חינוך יביא להתפרקות מדעות קדומות.

"ולבסוף – תפסיקו להתנצל. התנצלות היא עניין יהודי כל-כך, ואתם צריכים להיות גאים במדינת ישראל. לא חייבים להסכים עם כל מה שקורה כאן, אבל אם תלמדו את העובדות ותהיו אקטיבים, אף אחד לא יכוון אליכם אצבע מאשימה".

פרופ' דרשוביץ סיפר, כי אינו מכיר אפילו מרצה אחד בכל 50 הקולג'ים שבהם הוא מרצה, שמוכן לדבר בעד ישראל. "פעמים רבות ניגשו אליו פרופסורים מהמעלה הראשונה ואמרו לי בלחש בסוף ההרצאה: 'תודה שדיברת לטובת ישראל'. שאלתי אותם למה הם לוחשים, ממה הם מפחדים.

"הבעיה היא שהמומחים לנושא לא מוכנים לדבר בטענה שזה יפגע באמינותם, ואחרים מפחדים לדבר. זו הסיבה שהעבודה נשארת לסטודנטים – באופן יומיומי ושוטף, כחלק מהחיים, ובלי הסברים והתנצלויות".