רונה קינן יוצאת לאור
אחרי שנים ארוכות של הופעות הקליטה קינן אלבום בכורה ראשון שייצא בקרוב. "שינויים זה דבר מערער מאוד, אבל אני אופטימית", היא אומרת
רונה קינן, בת 24, נחשבת להבטחה מוזיקלית כבר שנים רבות, מאז הופיעה יחד עם ערן צור וזמרים אחרים במופע משירי וונה וולך. מאז היא הספיקה להופיע יחד עם טל גורדון ולבדה - ובאחרונה אזרה אומץ והקליטה את האלבום הראשון שלה "לנשום בספירה לאחור", שייצא בקרוב ובו היא מבטיחה לספק את הסחורה. "שינויים זה דבר מערער מאוד, אבל אני אופטימית" אומרת קינן, "ההרגשה מאוד טובה. אני חייבת לציין שהייתה לי המון הכנה, כי הופעתי כמעט שלוש שנים בפני קהל שהלך והתגבש, אבל כמובן שזה אחרת".
במשך שנים רבות כתבה ושרה קינן באנגלית - אך אלבום הבכורה שלה, שהופק על ידי יזהר אשדות, מושר בעברית. "למען האמת אף פעם לא הקשבתי להמון מוזיקה ישראלית", היא אומרת, "הערצתי אמנם את חווה אלברשטיין כשהייתי ילדה, אבל לא ממש ידעתי מי היא ומה היא שרה. ההשפעות המוזיקליות הראשונית שלי באו דווקא מחו"ל, כשהייתי ילדה המשפחה שלי נסעה לשליחות לחו"ל ומכיון שקונטיקט היא מדינה די משעממת, הייתי מחוברת רוב הזמן ל-MTV. כבר אז החלטתי שאני רוצה להחזיק בגיטרה כמו הנגן של אירוסמית. אנגלית נראתה כמו הברירה הטבעית, זה מה שהכרתי".
אז למה עברת לעברית?
"כל הזמן שאלו אותי למה אני לא יכולה לתרגם את החוויות שלי לשפת אימי, אז ניסיתי וזו הייתה ממש תגלית מדהימה, שאני גם יכולה לכתוב בשפת אימי, סוג של אתגר להתחיל מאפס אחרי שנים של שיכנועים וירידות על כך שאני צריכה לתרגם חוויות לעברית. כשהתחלתי לשמוע מוזיקה ישראלית הושפעתי בעיקר מ'אנטרטיקה' של קורין אלאל והאלבום הראשון של מוניקה סקס".
הסינגל הראשון מתוך האלבום, "אהבה שקופה", שוחרר השבוע לרדיו ומציג זמרת עם קול חודר וענוג, שממלא את חלל הבטן. ההפקה מושכת את קינן לכיוונים עדינים ונקיים יותר מבעבר, מה שעשוי לסייע לחדור לרדיו. "הדיסק עוסק בגדול ב'יחסים'", מספרת קינן, "זה צר, אבל זהו עולמי. אלו סצנות מתוך החיים, לא בהכרח מחיי אבל זה פנטזיות או סצנות מחיי אחרים עם המון עניינים של דימוי עצמי", היא אומרת.
איך יהיה המעבר מהקהל הקטן והתומך לקהל הרחב?
"עוד לא עשיתי קיסריה, ואני לא יודעת מה ההרגשה בדיוק ואני מאוד אוהבת את האווירה החמימה שיש בהופעות שלי. אני אופטימית ומשתדלת להיות ריאלית וקשה לדעת שאני תמיד מאכזבת מישהו. אם אני עושה עברית, שואלים אותי למה לא אנגלית ולהיפך ואני נוטה לקחת מאוד ברצינות ביקורת של אחרים. כשיש קהל מצומצם וקטן הוא מרגיש שאתה שייך לו וזה מאכזב קצת".