מה הורג את הגברים (מהר יותר מהנשים)?

מחלת לב היא עדיין גורם התמותה מספר אחד בקרב גברים. דיוויד נונן, ממשתתפי תחקיר ה"ניוזוויק": "מכשירי סריקת הלב המודרניים יעילים בניבוי התקפי לב ואירועי לב אחרים בקרב חולים בסיכון בינוני. כל הרופאים רואים בבדיקות התקופתיות גורם מונע רב ערך. הבעיה היא חוסר ההיענות של גברים להגיע לבדיקות אלה".

בקבוצת הסיכון נמצאים גברים שהוריהם לקו בהתקף-לב עד גיל 50, מעשנים, בעלי מישקל עודף, הסובלים מיתר לחץ-דם ומרמת שומנים גבוהה בדם, המנהלים אורח-חיים לא מסודר, חולי סכרת והמוותרים על פעילות גופנית. בדיקת לב במאמץ וסקירת כלי דם במועדים קבועים, קובע התחקיר, הן חיוניות, שכן 50 אחוז ממקרי המוות בגלל דום לב, מתרחשים אצל גברים ללא סימפטומים. הבדיקות התקופתיות לא רק מזהות את גורם הסיכון, הן גם מאתרות מוקדי הצטברות סידן בעורקים, שעלולים לגרום לאוטם פתאומי.

פרופ' אלכסנדר בטלר, מנהל המערך הקרדיולוגי במרכז הרפואי "רבין" ויו"ר המועצה הלאומית למניעה וטיפול במחלות לב וכלי-דם, מוסר שבישראל קיימת בתקופה האחרונה עלייה ניכרת בתחלואת לב וכלי דם, הקשורה דווקא לעלייה בתוחלת החיים. "צריך רק לחיות הרבה כדי לחלות בכל המחלות הללו", הוא אומר, "אבל כשטוענים שגברים לא מגיעים לבדיקות תקופתיות, יש לקחת בחשבון את מצבם הכלכלי וגם את רמת השכלתם. הבדיקות האלו עולות לא מעט כסף, או שהן ניתנות במסגרת תנאי עבודה משופרים. כל זה מאפשר רק לחלק מאוד מוגדר מאוכלוסיית הגברים להיבדק כראוי. איננו יכולים להתעלם מכך שבישראל, כמו במערב, יש רפואה לעשירים ורפואה לאלה שידם אינה משגת, אך אני מדגיש שהרפואה הניתנת בישראל לכלל הציבור היא ברמה טובה".

איך גבר אמור לשמור על תקינות הלב?

"כל גבר שמגיע לרופא משפחה חייב לדווח על ההיסטוריה המשפחתית שלו. הרופא, בהתאם לגיל המטופל, צריך לבדוק את לחץ הדם והאם הוא מעשן, ולשלוח אותו לבדיקת לב במאמץ ולאיתור שומנים בדם. היום פועלים במשרד-הבריאות לזהות ילדים עם סיפור משפחתי של בעיות לב, כבר בגיל מוקדם, כדי ללמד אותם לנהל אורח חיים נכון. צריך להפסיק לעשן ולהתחיל לקיים פעילות גופנית סבירה. יש להימנע מהשמנת יתר על-ידי תפריט מאוזן, ומומלץ לעקוב אחר לחץ הדם ולבדוק אם יש סכרת ו/או שומנים בדם, כדי לטפל בהם באופן מתאים. כאשר ממלאים אחר כל הדברים האלה, לא מונעים, אולי, אירוע לב, אך הוא יופיע בגיל מאוחר ואולי גם בצורה קלה יותר".

מדוע גברים לא מגיעים לבדיקות תקופתיות?

"הם מפחדים. אני מצנתר גבר ורואה שהוא יושב מפוחד מפני התוצאה. אני דווקא אומר לכל מטופליי: הקרדיולוגיה המודרנית מציעה כל-כך הרבה פתרונות, שגם אם נמצא אצלך משהו, יש את מירב הסיכויים שלא רק נוכל לטפל בזה באופן מצויין, אלא גם נחזיר אותך לאיכות החיים שהיתה לך, ואולי גם ליותר טובה ממנה. לא מעט גברים אומרים לי אחרי שפותחים להם עורק סתום: 'שמע, מעולם לא הרגשתי כל-כך טוב'. חבל רק שהם מתחילים להתנהג כמו שצריך רק אחרי שהם מפוחדים כהוגן. ההצעה שלי – אל תחכו לנבוט על הראש. עשו את זה קודם. בעצם, כולם מודעים לכך, אבל מתעצלים".

סרטן הערמונית נחשב לגורם הסיכון השני בקרב גברים. נטייתה של בלוטת הערמונית לפתח תחלואה גוברת עם הגיל. עם ההזדקנות, עלולה הערמונית לגדול, לעתים לגודל של אפרסק. היא מפריעה לזרימת השתן וגורמת בעיות בשלפוחית או בכליות. אם נמצא בה גידול, הוא עלול להתפשט לשלפוחית, לבלוטות הלימפה, או לעצמות. כשהגידול מתגלה מאוחר מדי, המוות הוא בלתי נמנע.

סרטן הערמונית הוא מחלה נפוצה בקרב גברים – אחד מ-53 גברים בגילאי ה-40 יחלה בה. איבחון בזמן מאפשר את עצירת התפשטות הגידול, ויש ירידה מתמדת במקרי המוות מסרטן הערמונית. גברים בעלי היסטוריה משפחתית של המחלה נמצאים בסיכון גבוה. לגביהם במיוחד, הבדיקות התקופתיות הן מצילות חיים. עם קבלת תוצאה חיובית, על החולה ורופאו לבחור ביחד בטיפול הנכון, מתוך שורת טיפולים שכולם יעילים: הסרת הערמונית, ניתוח לפרוסקופיה, הקרנה רדיואקטיבית או טיפול הורמונלי. בין שיטות הטיפול בסרטן הערמונית כלולות גם דיאטה ושינוי סגנון החיים: דיאטה דלת-שומן (10 אחוז מסך הקלוריות היומי), שלוש שעות שבועיות של תרגול נשימות ומדיטציה ופגישות קבועות עם קבוצת תמיכה. פרופ' ג'ק בניאל, מנהל האגף האורולוגי במרכז הרפואי "רבין": "יש ויכוח גדול בספרות אם קיימת הצדקה לבדיקה המונעת, מבחינת עלות מול תועלת, כיוון שלעיתים, תוצאותיה אינה מדוייקות מספיק. סרטן הערמונית הוא מחלה שמתקדמת לאט. בעיקרון, אם מקפידים על בדיקות תקופתיות, החולים מאובחנים בזמן וקיים פוטנציאל גדול לריפויים.

"השיטה חייבת להיות מותאמת למטופל ברמה האישית. השיקול הראשון הוא תוחלת החיים ומצבו הכללי של המטופל. אין דומה השיקול לגבי בחירת טיפול בסרטן הממוקם בערמונית בגבר חולה בן 45, שאותו קרוב לוודאי ננתח, לבין חולה בן 72 שאף עבר שני התקפי-לב, שאותו סביר יותר להניח שנעביר למעקב".

עד לפני ארבע שנים קראו לזה אימפוטנציה. אי-התיפקוד המיני גרם לגברים כל-כך הרבה בושה ומבוכה, עד שרק לעתים רחוקות הזכירו את הנושא בקול רם. הוויאגרה (סילדנאפיל) היא שפרצה את הדרך למיליוני גברים שהתקשו להגיע לזיקפה באופן ספונטני. אין-האונות שמיררה את חיי המשפחה שלהם ירדה מסדר-היום. אבל הויאגרה לא התגברה על כל בעיות אי-התיפקוד המיני של גברים. שליש מהם נשארו תקועים בבעיות אימפוטנציה אחרות: חלקם חושש משימוש בוויאגרה, אחרים מגיבים לה בתופעות-לוואי ככאבי ראש, בעיות עיכול והפרעות ראייה, והשאר מנועים ליטול את התרופה כיוון שהם סובלים ממחלות לב ומטופלים בתרופות ניטרטיות ההופכות את הויאגרה מסוכנת עבורם.

ד"ר הארווי סימון מוסר ל"ניוזוויק" שיש עוד שורה של אפשרויות חילופיות לטיפול בחוסר תפקוד מיני. קודם כל, על הגבר להפר את קשר השתיקה שגזר על עצמו ולדבר עם רופא המשפחה על הבעיה. הרופאים ממליצים על כמה גישות טיפוליות: התרופה "אלפרוסטדיל", כמו הויאגרה, מגבירה את זרימת הדם לפין על-ידי הרחבת כלי הדם, וגם משאבת הוואקום עדיין נחשבת יעילה בטיפול מיני לגברים. אפשר לנסות השתלת סיליקון או שתלים מתנפחים באיבר המין.

נושא הטיפול המיני זכה בעשור האחרון לפיתוח גישות פסיכולוגיות חדשות, אישיות וקבוצתיות. עם זאת, המטפלים מייחסים כ-15 אחוז מבעיות הזיקפה להפרעות על רקע פסיכולוגי. אם גבר ממשיך לקבל זיקפות לילה, או חש קשיים רק עם בת-זוג מסויימת, הבעיה עשוייה לנבוע ממקור רגשי. תראפיה וייעוץ סקסולוגי עשויים לפתור את קשיי התפקוד שלו. הבעיה, שוב – גברים נמנעים מלדבר על תפקודם המיני עם רופא המשפחה שלהם.

פרופ' ג'ק בניאל: "אני עד להתעניינות גוברת בין גברים בשיטות טיפול לחיזוק תפקודם המיני, לעומת מה שהיה בעבר. אם קודם היו מי שהסתייגו מהשימוש בוואקום ובהזרקות, בגלל סירבול מה, הרי שנטילת הכדור הפכה את התהליך לפשוט, וגם גברים שיש להם הפרעה קלה כבר מחפשים טיפול. אבל צריך להיזהר. הוויאגרה מיועדת למי שיש לו הפרעת זיקפה משמעותית, ולא למי שיש לו חברה חדשה".

גם המירוץ אחר סטאטוס והשפעה נמנים על הגורמים המסכנים את בריאותו של הגבר. בליבו פנימה, טוען המחקר האמריקני, נותר הגבר כמו שהיה בימי ג'ינג'יס חאן – הוא רוצה לכבוש ולנצח. גברים יכולים להתפלסף על שוויון ואחווה, אבל הדחף הביולוגי המושרש במערכת העצבים וההורמונים שלהם רוצה לשלוט, להגיע לראש סולם ההירארכיה, לנהל, להשפיע.

האם גברים יכולים לזנוח את המירוץ אל הסטאטוס? לא בטוח. מדענים מצאו במחקרים אחרונים מימצאים המעידים שחיפוש סטאטוס אינו רק מסורת תרבותית: זוהי תכונה מרכזית של הנפש הגברית. הדחף לשלוט, להתחרות ולהשפיע מנהל את חייו של גבר, משפיע על בחירת ידידיו, מעצב את מצבי הרוח שלו ומשפיע על בריאותו.

זכרים, טוען המחקר האמריקני, הם יותר אסרטיביים מנקבות כבר בגיל 13 חודשים, והם יותר תוקפניים ותחרותיים כמעט בכל גיל. בעוד נערות בית-ספר עוסקות במשחקים משתפי פעולה ומבססות את חייהן על קשרים, ילדים נוטים להיררכיות של שליטה כבר בגיל שש. כמתבגרים, הם יהירים, מאיימים ואגרסיביים יותר מנערות. כמבוגרים, הם מתעניינים בתחומי הצבא, הכלכלה וההיסטוריה, ומסכימים שצריך להקציב לביטחון את הכסף הגדול. הבעיה היא שהם אינם נוהגים לשתף ידידים ברגשותיהם. מערכות יחסים של גברים הן יותר כמו בריתות, הם תומכים זה בזה ונחלקים לקבוצות כאשר יש להם אינטרס משותף, אך תמיד יישארו חשדנים.

מאותה סיבה, היעדר כוח – כלכלי, מיני – עלול להיות קטלני לגברים. אובדן פתאומי של מקום עבודה יכול להיות הרסני במיוחד, ועולה לגברים לא מעטים בהמשך נישואיהם כמו גם באובדן ההערכה העצמית, עד כדי תחלואה פיזית: דיכוי המערכת החיסונית, עלייה בלחץ-הדם, התקפי לב, ובנוסף לכך עייפות, חוסר תיאבון, מצבי רוח רגזניים, היעדר שינה ואובדן התשוקה המינית.

פרופ' מיכאל דוידסון, מנהל החטיבה הפסיכיאטרית בבית-החולים "תל-השומר", סבור כי שיעור ההתאבדות המיוחס לגברים אינו פשוט למדידה. "לא תמיד יודעים את סיבת המוות", הוא אומר. "יש המון תאונות שרשומות כתאונות, לא כי מישהו משקר. הקורבן באמת התנגש בקיר עם האוטו. החולה הדיאבטי הוא שהפסיק לקחת תרופות. תאונה? התאבדות? קשה לספור מקרי התאבדות. גם ההנחה שגברים נוטים להתנהגויות מסוכנות ניתנת לפרשנות. קורס לצניחה חופשית הוא התאבדות? לדעתי לא. האיש רוצה חיים מעניינים יותר. גבר קונה לעצמו מכונית 'מאזארטי'. התאבדות? בן 50 לוקח שעורי טיס, זה אומר שהוא רוצה להתאבד?"

באותה נימה זהירה, אין פרופ' דוידסון מוכן לאמץ בקלות את הקביעה שהמירוץ אחר סטאטוס הורג גברים, ואילו חיים שלווים מאריכים את ימיהם. "פשוט לא נכון", הוא אומר. "שום מחקר לא תומך בכך. למה לא לומר שהמירוץ לסטאטוס מעניק טעם לחיים. אני רואה גברים בעלי סטאטוס שהגיעו לאריכות ימים ורואה אנשים ממעמד נמוך שהגיעו לאותו הגיל. אנשי הסטאטוס בדרך-כלל בריאים יותר, פחות שמנים, יותר מודעים לעצמם".

פרופ' דוידזון מאשר, עם זאת, שגברים פונים פחות לרופא, ופחות עוד יותר לפסיכולוג. "הסיבה היא די בנאלית: גבר לא בוכה, לגבר אסור לגלות חולשה. אני זוכר שאבא שלי, אדם נהדר ואב חם ותומך, ניסה להרגיע את בני בן השנתיים שהבלון שלו התפוצץ פתאום. אבי, רופא, איש חכם וחביב, חיבק את נכדו ואמר לו: 'גבר לא בוכה!' אני תמיד נזכר בתמונה הזו".

מדוע גברים לא מבקשים עזרה?

"אחוז גבוה מאוד של אנשים נמצאים כיום בדיכאון. הגיוני להניח שהגברים שביניהם כמעט שלא פונים לעזרה, כי כולם חונכו פחות או יותר כמו שאבא שלי חשב. משהו בסגנון 'תרבות הגבר שווה מאצ'ו', וזה מיתרגם לכך שגברים פונים פחות לעזרה. יש עובדה מעניינת שאני נתקל בה בעבודתי: הרבה יותר גברים באים עם הפרעות פוסט-טראומטיות, כלומר, הם מייחסים לטראומה, לאירוע חיצוני, את הדיכאון שלהם, קשיי השינה, קשיי ההסתגלות, הירידה הקיצונית בתפקוד התעסוקתי והחברתי. ה-כל קרה בגלל משהו חיצוני. זה לא הם, זה הטראומה. אני מניח, אם כי אין לזה סימוכין מדעיים, שמדובר בדיכאון שהיה מגיע בכל מקרה. אך לגברים קל לייחס אותו לגורם חיצוני. זה בגלל המלחמה, התאונה, הגירושין, הפיטורין".

מה אתה מציע לגבר שמגלה סימני דיכאון?

"תרופות הן טיפול יעיל לדיכאון שאינו אקזיסטנציאליסטי (מסוג ה'בלוז'). התרופות האלו לא משנות את האישיות באופן מוחלט ולא ממכרות. אני מזכיר בהקשר זה את הפרוזאק, הסרוקסט וסיפרלקס".

פרופ' יוסף זהר, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית ומנהל מרפאת החרדה בבית-החולים "תל-השומר", סבור כי רק 50 אחוז מהסובלים מדיכאון בישראל מאובחנים, ורק חצי מהם מקבלים טיפול. "אני נוטה לקבל שאחוז הגברים הפונים לטיפול נפשי תרופתי נמוך יותר, כי דיכאון נחשב סוג של חולשה, מה שכמובן לא נכון, וגברים לא נוטים להודות בחולשות. השיעור הנמוך של גברים שפונים לבקש עזרה הוא נתון מצער, משום שדיכאון הוא מחלה איומה מצד אחד, ומצד שני יש כלים אפקטיביים לטפל בו".

האם יתכן שקשה לגבר לזהות שהוא בדיכאון?

"הבעייה בדיכאון היא, שאתה מסתכל באדם ואין לו חום, הוא מתפקד כהלכה מוטורית, ובכל זאת, הוא לא מסוגל לעשות שום דבר. מכאן זה נתפס בעיניו כחולשה. אנשים לא מבינים שדיכאון הוא הפרעה ביוכימית של המוח. בהקשר זה, גברים גם ממעטים להודות שיש להם הפרעות חרדה. היכולת להודות, אני חרד, אני פוחד, פחות ארוגה באישיותם ובחינוכם, לכן רובם המכריע של גברים הסובלים מהפרעות חרדה לא פונים לטיפול".

גברים מתאבדים יותר מנשים?

"כשגברים עושים נסיון אובדני, הם נוטים להשתמש באמצעים יותר אלימים – יריה, קפיצה וכדומה. נסיונותיהם מסתיימים לעיתים יותר קרובות במוות לעומת נשים שמתאבדות".

החוקרים האמריקנים מציעים לגבר שנקלע לדיכאון עקב אובדן סטאטוס לחדול להעמיד פנים שהכל בסדר. על גברים שסבלו מאובדן סטאטוס ומתנהלים ב"ייאוש שקט" לפנות לקבלת עזרה נפשית נגד דיכאון, התואמת את מבנה הנפש הגברית שלהם, שאינה מתירה להם לבכות ולבטא צער. הגישה שהם מציעים: השתתפות בקבוצות תמיכה של גברים, עיסוק בתוכניות כספים סולידיות כדי להמשיך לגעת בנושאים כלכליים, ושיחות לניהול קונסטרוקטיבי של משבר נפשי: איך לנהל תחושות מכאיבות באופן קונסטרוקטיבי. כמו כן מציעים החוקרים לגבר המדוכא ליטול תרופות אנטי-דכאוניות, דבר שהם נמנעים ממנו כיוון שלתחושתם, נטילת תרופת הרגעה משמעותה חוסר שליטה וחוסר התמודדות. אמור לעצמך, מציעים החוקרים האמריקנים, כי אירועי החיים דחפו אותך לתוך דיכאון, אך המצב הדיכאוני עצמו הוא בעל בסיס ביולוגי, ונקיטת אמצעי פיזיולוגי היא הדרך הבטוחה להקל עליו. אל דאגה, התרופה האנטי-דכאונית לא תשנה את אישיותך. אתה תמשיך לשאוף לרוץ מרתון גם עם רגל שבורה.