המופע של לייבוביץ'
"אני שובר לאנשים את המיתוסים שיש להם על הזוהר וגם על הכלא", כך מבטיח רוני לייבוביץ' ("האופנובנק") בהרצאות שהוא מקיים בימים אלה. אריאנה מלמד תוהה מדוע כל תרבות נורמלית זקוקה לגיבור שהוא פושע
"בתוך עמי אני יושב, ואני יודע מה מעניין את האנשים. בסוף ההרצאה שלי, לפעמים הזמן שמוקצב לשאלות מתארך לשעתיים, אפילו יותר. ואז תראי איך אני שובר לאנשים את המיתוסים שיש להם על הזוהר וגם על הכלא", הוא אומר, ואחר כך אנחנו מדברים על תעריפים, כי יש אחד לחברות ושני לחוגי בית, ואם זה באמצע השבוע המחיר יורד מעט. בימי שישי הוא מבוקש במיוחד.
אני מקפידה לקרוא לו "מר לייבוביץ'" בשיחה הזאת. הוא מצידו אינו יכול לראות שרועדות לי הידיים, ובתום השיחה מסתיימת גם הקריירה המאד קצרה שלי בתחום האפור בין מה שאסור למה שמותר. הצגתי את עצמי כמי שמארגנת הרצאות בקיבוץ בגליל. רוני לייבוביץ', האיש שלעד ייזכר בחיוך מסוים כ"האופנובנק", כבר לא שש לדבר עם עיתונאים.
כל תרבות נורמלית זקוקה לפחות לגיבור אחד שהוא פושע. בתרבויות מבוססות משלנו, יש כמה וכמה. האנגלים יכולים להתהדר ברובין הוד, בפיראטים שהפכו לאצילים, בגיבורי שוד הרכבת הגדול. לאמריקנים יש לא רק בוני וקלייד כי אם גם קיד וקסידי. לאוסטרלים – נד קלי, פורע-חוק רציני שהיה אחראי לכמה מקרי מוות של אנשי החוק וגם להידלדלות רצינית של מוסדות פיננסיים. כל אלה ואחרים היו לאגדות, הונצחו בפולקלור וביצירה האמנותית, והם מלווים את התרבויות שלהם כאייקונים של יקום בו הסדר החברתי הטוב נפרע, ובכל זאת התגובה הציבורית למעללים יוצאת מנקודת מבט של הבנה וסלחנות, אם לא הזדהות ממש. בחלומותינו האפלים, גם אנחנו מככבים לפעמים כגיבורי חיל ש"עושים מכה". בתנאי שלא ניתפס, כמובן.
אבל מהי ה"מכה" הזאת שמבחינה בין פושע שקרבינו זועקים חמס למשמע מעלליו, לבין מי שנחייך אליו וגם נזמין אותו לספר לנו איך היה באמת? הרי לא נכתיר אנס, רוצחת, פוליטיקאי שידיו מוכתמות בדולרים לא-לו, בנקאית מועלת או רופא מנוול ותאב בצע כ"גיבור תרבות".
הפשע המושלם
22 סניפי בנק שונים היו קורבנותיו של רוני ליבוביץ' עד שנתפס. סיפור לכידתו תועד בספר "אופנובנק" של גדעון מרון עוד בשנת 1995, ומתוכו עולה משחק קלאסי של מצוד בלשי שגיבוריו הם שניים –"שוגון", קצין משטרה עשוי ללא חת, וה"אופנובנק" עצמו. את השם נתנו לו בחדר החקירות, כשלא היה להם מושג במי מדובר, וכל שידעו היה, שהנה עומד להגיח איש עם אופנוע לסניף כזה או אחר של מוסד פיננסי ולצאת עם כסף ולהיעלם אל תוך השקיעה. לא לפני שאיים באקדח. פעם אפילו ניקב חור בתקרה. אבל לא הרג ולא פצע, וכיוון שאין לו דם על הידיים, הוא יכול בהחלט להיות מועמד לתפקיד אייקון תרבותי.
בנקים לא נתפסים אצלנו כקורבנות. הם מוסדות גדולים ומאיימים שבמקרה הגרוע אנחנו רואים את עצמנו כקורבנות שלהם. הם בפירוש לא קשישה ערירית נשדדת. את הכספים שרוני לייבוביץ' חמד לעצמו וגם שדד, איננו משייכים לנגזל כזה או אחר. ודאי לא לאותה קשישה ערירית שאמורה להרעיד את לבנו. ודאי לא לנו-עצמנו. זהו כסף אמורפי, אנונימי, שנדמה בעינינו כ"שייך" לבנק. איש לא נפגע, אנחנו מנחמים את עצמנו.
300,000 שקלים בערך, זה היה שללו המקובץ. האמת, לא משהו, אני אומרת ברבות השנים לבוקי נאה, כתב-פלילים מיתולוגי בפני עצמו שרוני לייבוביץ' נעוץ היטב בזכרונו. בימי הזוהר של ליבוביץ', העדכונים של בוקי מחדרי החקירות הפכו לסאגה עיתונאית מרתקת. עליה, ועל אחרות שכמותה, תוכלו לקרוא ב"כתב פלילים", ספר המתעד את מעלליו (של נאה) שיראה אור בעוד מספר שבועות.
והוא מזדעק ומזכיר לי שהסכום היה יפה מאד לשעתו, ומה זה משנה בכלל כמה שדד, הרי מדובר בפושע ולא צריך להאדיר את אלה שמצטיינים במיוחד במלאכתם הנכלולית.
לייבוביץ' או א.ב. יהושע?
כשנתפס, נדהמנו. הרוכב הממונע הבודד, הזר העלום עם האופנוע האדום, קיבל פתאום פנים. "בן טובים" קראו לו בתקשורת עד שמישהו נזכר לנזוף בכתבים ולהבהיר להם שאין "בני רעים". הוא נתפס כמי שגדל עם כפית של כסף בפה ובבגרותו נקלע לקשיים כלכליים שמקורם בחלומות ראווה. הוא לא הצליח להשלים את בנייתה של הוילה המפוארת שלו. לפיכך שדד: לא היה, כפי שחלמנו, מין גרסה מודרנית של רובין הוד. אפילו לא מי שבעיני עצמו נתפס כגיבור מן המערב הפרוע.
אבל ההתפכחות הזאת לא האריכה ימים. כשריצה את עונשו, היינו קשובים לחדשות מן הכלא, והאחרונה שבהן, שנים לאחר שחרורו, הגיעה כשקצינה בשרות בתי הסוהר נשפטה ונאסרה משום שכפתה עליו ועל שותפו לתא לכתוב לה את עבודת המאסטר לאוניברסיטה. לא רק שודד, גם משכיל. הפרט האחרון הזה, אני חושבת, לא פגם בסיכוייו של רוני לייבוביץ' בשוק ההרצאות הפרטיות.
הוא נוקב במחיר שלו להרצאה בפני חברות ואני מופתעת: בפחות מן המחיר הזה, אני אומרת לו, אפשר לשמוע הרצאה של א.ב. יהושע. שקול, זהיר וגם מפוכח, הוא אומר שאין מה להשוות. וחוץ מזה, בהרצאות שלו הוא שובר מיתוסים.
אז אם נקרית בפניכם האפשרות לשמוע את א.ב. יהושע, או את רוני לייבוביץ' – ואתם בוחרים באופציה השנייה, הנה ההוכחה לכך שאנחנו זקוקים לגיבור אחד לפחות שפעם, בימים שנצבעו בימי זוהר בשל מעלליו, היה חלק מן הזכרון הקולקטיבי שיוצר "תרבות".
לפנייה לכתב/ת 
לייבוביץ'. מועמד לתפקיד אייקון תרבותי
צילום: יונתן בלום
מומלצים
