בעקבות ההפרשה הרומנטית

המילים "נחמד" ו"חמוד" באות בדרך כלל לתאר את הסוף הקרב. אהבה גדולה לא תצמח מזה ובטח שלא סקס. ניתן בהשאלה לומר כי הקומדיה הרומנטית החדשה, "ואז הגיעה פולי", היא לא יותר מקומדיה נחמדת. זו לא הקומדיה שתביאו הביתה כדי לפגוש את ההורים. זה אפילו לא הסרט שתקחו אתכם למיטה. מקומה, לרגע קט, על המסך הגדול, במה שמרגיש לעיתים קרובות כמו פגישה ראשונה, הווה אומר, הרבה רגעים מביכים עד כדי צחוק, מעט מאד רגש אמיתי, ובסיום אותה תחושה חמצמצה מתוקה של פלרטוט רגעי מהנה ובה בעת מענה.

ייאמר לזכותו של הבמאי והתסריטאי, ג'ון המבורג (כתב גם את "פגוש את ההורים" ו"זולנדר") שהוא לפחות מודע לכך שיש רגעים שזה כל מה שאנחנו מבקשים למצוא בקומדיה אוורירית ולא מחייבת, המשמשת כגשר בין ארוחת הערב המלחיצה (למרות שלא הייתי ממליץ לאכול לפני הסרט הזה) ונשיקת ה"לילה טוב".

מסע ההפרשות של סטילר

רובן פפר (בן סטילר) הוא מעריך סיכונים של חברת ביטוח גדולה וככזה הוא מעדיף לבנות לעצמו חיים מושלמים ונטולי סכנות. זו הסיבה שכבר בדקות הפתיחה של הסרט נמצא אותו מתחתן עם מה שנראה כבחורה האידיאלית - ליסה קריימר (דברה מסינג מ"וויל וגרייס"). לא יעבור זמן רב לפני שמיודענו יגלה כי ליסה שלנו איננה בדיוק "סיכון בטוח", כי אם חובבת סנפירים לא קטנה המתפתה לבגוד בו, כבר בירח הדבש, עם מדריך הצלילה הראשון שנקלע לרשתה (האנק אזריה כפי שלא ראיתם אותו מעולם - שרירי, שזוף ובעל מבטא צרפתי).

כפי שפרויד היה צופה, סצינת הסנפירים המתגפפים מותירה פצע עמוק בנפשו של רובן, אולם, כדרכן של קומדיות רומנטיות רבות, אין כמו אהבה חדשה בכדי לרפא מחלות ישנות. וכך קורה שלחייו של רובן מגיחה לה נציגה של סדרה טלוויזיונית אחרת הלא היא ג'ניפר אניסטון מ"חברים", המגלמת את דמותה של פולי פרינס, מי שוודאי הייתה מעידה על עצמה בתכנית "בליינד דייט" כאחת שנהנית מחיים ספונטניים, ריגושים זולים, ריקודי סלסה ומאכלים אקזוטיים.

מה יעשה רובן מעריך הסיכונים? האם בדומה לרוס מ"חברים" יילך לו עוד שגריר יהודי שבי אחר השיקס-אפיל של רייצ'ל ויוכיח סופית כי ניגודים אכן נמשכים, או שמא יבחר בזוגית נטולת סיכונים, כזו שלא תגרום לו להקיא ולשלשל בסיומה של כל ארוחת ערב?

מובן שלא נסגיר כאן את סיומו של הסרט, אך זה הזמן להזהיר ש"ואז הגיעה פולי" איננה קומדיה רומנטית טיפוסית. היא אומנם נוטלת את השלד הסיפורי הבסיסי שמצוי כבר בקומדיות הקלאסיות, ובעיקר את זה שמצוי ב"רומן שלי עם אנני" – היהודי הנוירוטי מול השיקסע המפוזרת, הספונטנית ורבת הקסם - אך יותר מכל, הקומדיה הזו היא שלב נוסף באבולוציה של תת ז'אנר הקורם לו עור וגידים בשנים האחרונות והוא "קומדית ההפרשה הרומנטית", שתכסיסה רשום על שמם של האחים פארלי וסרטם המכונן "משתגעים על מרי".

ואכן, על-אף שהסרט "ואז הגיעה פולי" אינו מתקרב לקרסוליה של "מרי", ניתן למצוא גם כאן דמות גברית (שוב בן סטילר) שנאלצת לעבור מסע הפרשות ארוך ומפרך, שכולל הפעם חיכוך עם זיעתו של כדורסלן שמן ומתנשף; ביקורים תכופים בשירותים נטולי נייר טואלט; שומן של פיצה וכד'- למען המטרה המקודשת: האהבה.

ואז הגיע פיליפ

למרבה הצער, בניגוד ל"משתגעים על מרי", "ואז הגיעה פולי" חפה את רוחה המקורית, הרעננה והממזרית של היצירה הראשונית, והיא סובלת גם מבעיות תסריטאיות קשות, שכן היא מסתמכת יתר על המידה על בדיחות פלג גוף תחתון, קלישאות רומנטיות וסלפסטיק מעולם החי (נותרו עוד אנשים שצוחקים למראה סמור עיוור מתנגש בקיר?).

לעומת התסריט הדל, סטילר ואניסטון ממלאים את תפקידם על הצד הטוב ביותר. סטילר הוא האיש שתמיד תרצה לראות בסצינת שירותים שיוצאת מכלל שליטה, ועל אניסטון תמיד אפשר לסמוך בתפקידי "תראו איך אני מסובבת לכל הגברים את הראש מבלי להתאמץ".

אולם, הגיבורים האמיתיים של "ואז הגיעה פולי" הם שחקני המשנה. האנק אזריה שמח ומבדח בתפקיד מדריך הצלילה שמסמן את הסיוט האמריקאי הגדול - גברים צרפתיים. אלק בולדווין ממשיך את הקאמבק המרשים שלו בתפקיד הבוס החלקלק והלא הגייני של סטילר, ואפילו בריאן בראון הותיק ("תעלול קטלני") קופץ להופעת אורח מקסימה בתור המבוטח שאיש לא רוצה לבטח.

מעל כולם, נישא לו האיש שמצדיק את ההשתתפות בדייט המשונה הזה - פיליפ סימור הופמן, שהיה גם נקודת האור המרכזית ב"קולד מאונטיין". בסרט הנוכחי הוא מגלם את חברו הטוב ביותר של גיבור הסרט, סנדי לייל, נער פלא קולנועי, שהפך בערוב ימיו לשחקן כושל בתיאטרון קהילתי. הישגיו של הופמן מתבטאים בכך שהוא איננו מתבייש או מרגיש נבוך בכל אותם רגעים משפילים שעוברים עליו. נהפוך הוא, הבחור ניגש לכל אקט בסרט בטבעיות גמורה, שמקשה להפריד בינו ובין דמותו הקולנועית. כהרגלו בקודש, הופמן הופך כל סצינה לזהב, בייחוד את זו במגרש הכדורסל, שם, כמנהגם של שחקני שכונה בינוניים עד גרועים, הוא נוהג לשאוג, לנוכח הישגיו המייאשים, קריאות עידוד עצמיות כגון: "אייסמן" ו"גשם של סלים".

בדומה למתרחש על מגרש הכדורסל גם ב"ואז הגיעה פולי" לא חזינו באמת ב"גשם של סלים". יש בסרט לא מעט קטעים מבדרים, אך גם קטעים רבים שתופסים בעיקר אוויר. עושה רושם שהנבחרת הזו ידעה ימים טובים יותר.

שני דברים לפני סיום:

1. דמותו של הופמן אמורה במהלך הסרט לגלם את תפקידו של יהודה איש קריות בהצגה "ישו כוכב עליון", אך האגו שלו אינו מניח לו להסתפק בתפקיד משנה. לבסוף הוא מבקש לערוך מהפכה ולהשתלט גם על תפקיד ישו. דבר דומה קורה גם בסרט עם בן סטילר: הופמן אמור כאמור להוות בסך-הכל סייד-קיק, השושבין של גיבור הסרט ותו לא, אך לבסוף הוא גונב ממנו את ההצגה ומוכיח כי למונח The Best Man יש משמעות נוספת.