אמריקה של תחרות
הישראלים אוהבים פיקוח, האמריקנים אוהבים תחרות. כשעמלות הבנקים מתייקרות, התגובה הישראלית הטיפוסית היא: הביאו יותר פיקוח! התגובה האמריקנית הטיפוסית להתייקרות היא: הביאו יותר תחרות!
שהיתי באחרונה מספר חודשים בוושינגטון, בירת ארה"ב. הייתי צרכן בחנויות אמריקניות, לקוח בבנקים אמריקניים, שוכר של דירה אמריקנית, לקוח של חברות תקשורת. התנסיתי בחיי יומיום. למדתי משהו: התחרות בדרך-כלל עובדת. עם קצת פיקוח חכם, היא אפילו עובדת מצוין.
הנה כמה דוגמאות, בטרם יטשטשו בזכרוני.
הסופרמרקט השכונתי שלי שירת אוכלוסייה מהמעמד הבינוני, לא מעט קשישים, לא מעט משפחות צעירות. המבחר על מדפיו לא הרשים אותי. השירות כן.
ליד כל עמדת קופה ניצב זוג מכשירים לאריזת המוצרים. הקופאי או הקופאית הניחו בזריזות את המוצר בתוך אחת משתי שקיות הפלסטיק הגדולות, לפי הגיון אריזה בריא שלמדו בקורסים מתאימים.
כשאחת משתי השקיות התמלאה, העבירה אותה הקופאית בשלמותה לתוך שקית נוספת: כך, בלי לבקש, ניתנה לכל לקוח אריזה כפולה. וחזקה. מי שדרש, נארזה קנייתו גם בשקיות נייר עבות. הסופרמרקט מכר גם (בסבסוד גדול) סלים רב-פעמיים לקניות ועגלות על גלגלים.
הקופאי או הקופאית עסקו באריזה, אבל לא בכרטיסי האשראי של הלקוחות. בגמר הקנייה הייתי מעביר את כרטיס האשראי שלי במכשיר זעיר דמוי בנקט ליד הקופה, מקליד את הקוד הסודי, מאשר את סכום
הקנייה ולפעמים גם מוסיף עליה כמה עשרות דולרים: את המזומנים האלה קיבלתי מקופת הסופרמרקט, ששימשה אותי כאשנב של בנק. בלי עמלה.
מנהל הסופרמרקט התרוצץ בו ימים כלילות. בגבור הלחץ על הקופות, היה המנהל מסדיר את פעילותן לפי מספר המוצרים: קופה אחת שירתה קונים עד חמישה מוצרים, שנייה עד עשרה, שלישית עד תריסר.
גם התמחור בסופרמרקט היה דינמי. מחירים רבים השתנו במהלך אותו יום מסחר. לחם בערב עלה הרבה פחות מאשר בבוקר. מוצרי חלב שתוקפם פג בעוד יום או יומיים הוזלו לקראת הפקיעה. אבל מרק חם התייקר בלילה, כשהמסעדות בסביבה כבר נעלו את שעריהן (וושינגטון נשכבת לשון מוקדם).
אין לי שמץ של מושג אם חוקי הצרכנות במחוז קולומביה, שבו שוכנת בירת ארה"ב, מחייבים הדפסת מחיר על כל מוצר הנרכש בחנות. התרשמתי שאין בכך צורך: המחיר הוא גאוותו של הסופרמרקט, הוא מוצג במופגן ובגדול ואף קונה לא יכול שלא לראותו.
קונים רבים ששילמו עבור הסחורה לא לקחו את כולה. חבילות של מוצרים - שוקולדים, ביסקוויטים, ריבות, משקאות קלים - נותרו ליד הקופות. מדי פעם אחד העובדים אסף אותן לקופסת קרטון גדולה.
שאלתי לפשר הדבר. זה הולך לאנשים נזקקים, הסביר לי מנהל הסופרמרקט, הלקוחות שלנו קונים בשביל הנזקקים, משלמים ועוזבים. אנחנו כבר דואגים שהסחורה תגיע ליעדה.
כשהחזרתי מוצר לחנות, קיבלתי מייד את מלוא הכסף המזומן ביד.
והנה עוד פטנט צרכני אמריקני שעובד יפה: הנחה באמצעות הדואר. מצלמת קודאק עולה בחנות 250 דולר, אבל בשעת הקנייה מקבל הלקוח שובר הנחה של 50 דולר. הוא שולח את השובר לכתובתו של יצרן המצלמות, או לכתובתה של רשת השיווק (לעתים קרובות שניהם - היצרן והמשווק - מעניקים כל אחד בנפרד שוברי הנחה), עם העתק חשבון הקופה. כעבור שבועיים עד חודש מגיעה אליו בדואר המחאה על סכום ההנחה.
התהליך, על פניו, נראה מסורבל. למה לא להפחית את סכום ההנחה ממחיר המוצר בנקודת המכירה? למה צריך תאגיד ענק כמו מיקרוסופט או קודאק לבדוק שוברים וחשבוניות ולהדפיס ולשלוח המחאות ללקוחות - הרי זו פעולה יקרה ועתירת עבודה?
שאלתי את השאלות וקיבלתי תשובות. השיטה של הנחה בדואר נועדה למנוע מצב שבו בעל החנות משלשל לכיסו את סכום ההנחות שמעניק היצרן או שמעניקה הרשת. משלוח המחאות בדואר אמנם עולה לנו המון כסף, אמר לי מנהל שיווק של תאגיד אלקטרוניקה ידוע, אבל רק כך אנחנו בטוחים לגמרי שההנחה מגיעה לצרכן, ללקוח, ולא נבלעת איפשהו בדרך. אנחנו גם רוצים שהקונה יידע שמדובר בהנחה ממשית, ברורה ומוגבלת בזמן, ולא בתרגיל שנועד להיפטר מסחורה ישנה. ככל שאתה יותר שקוף כלפי הלקוח, כך אתה יותר זוכה לאמונו.
משפט אמריקני יפה.
ייתכן שהתמזל מזלי, אך גם המפגשים שלי עם נותני השירותים בוושינגטון הצטיינו בשקיפות, אדיבות ודיוק. באמצעות האינטרנט שכרתי מישראל ריהוט זמני לדירה: המשאית הגיעה למקום ביום ובשעה היעודה, הסבלים הרכיבו את הרהיטים בפחות מחצי שעה, בסדר וביעילות. כך גם ביום שבו עזבתי את וושינגטון: עד שאמרתי שלום לשכנים, כבר התרוקנה דירתי. המחאה בנקאית על סכום דמי הערבות שהפקדתי בחברה להשכרה הריהוט הגיעה לכתובתי בתא פחות משבוע אחרי שחזרתי מאמריקה.
עוד לפני שהתמקדתי בדירה השכורה, התחילו 4 חברות תקשורת להתחרות על חסדי, אף שידעו כי אשהה במקום רק מספר חודשים. נציגיהן הציעו לי חבילות מפתות - סביב 100 דולר לחודש לחבילה - שכללו אינטרנט מהיר, טלוויזיה בכבלים או בלוויין עם מאות ערוצים, שיחות טלפון פנים-אמריקניות חינם ללא הגבלת זמן ושיחות מוזלות מאוד לחו"ל. במסגרת החבילה שקניתי שילמתי 11 סנט (כלומר חצי שקל) לדקה של שיחת טלפון מארה"ב לישראל, בכל שעה משעות היום והלילה, כולל לטלפון סלולרי.
נציגי אותה חברת תקשורת סייעו לי להתקין חיבור אלחוטי בין המחשבים בדירה, דבר פשוט שאותו לא הצלחתי לעשות עד כה בארץ.
בנק וושינגטוני מקומי פתח לי חשבון, נתן פטור מעמלות לחצי-שנה והנפיק פנקס צ'קים במהירות בזק. מכון המחקר שאירח אותי (מרכז סבן במכון ברוקינגס) ריפד את בואי ודאג לפרטים הכי קטנים, כדי שארגיש בבית. בסניף הדואר נתנו לי בחינם שקי דואר גדולים ועבים במיוחד לארוז בהם ספרים ופרסומים למשלוח כמטען אוויר לישראל. גם תידרכו אותי בסבלנות במילוי הטפסים. המטען נחת מזמן בישראל, אבל טרם עשה את הדרך מלוד לת"א.
נסעתי הרבה בתחבורה ציבורית. הרכבת התחתית של וושינגטון יעילה, נוחה, זולה (כ-5 שקל לכרטיס) וניתן להשתמש בה בטלפונים סלולריים. באוטובוסים הציבוריים מותקנת מערכת הדרכה ממוחשבת, המודיעה בכתב (על מסך רץ) ובעל פה (בקול נעים וברור) על כל תחנה שאליה מתקרב האוטובוס. אי-אפשר לטעות, ללכת לאיבוד. מינהלות של רובעים אחדים בוושינגטון מפעילות, נוסף לקווי האוטובוס הרגילים, שירות מיניבוסים מוזל למרכזי קניות, לתחנות מטרו, לאזורי בילוי. מדוע? בגלל התחרות: כל רובע מעוניין למשוך אליו תושבים חדשים.
גם במגזר הציבורי התחרות עובדת. ג'וב בממשל האמריקני נחשב למקום עבודה טוב ושומרים עליו בשבע עיניים. הפקידים בוושינגטון אולי לא מתוחכמים כמו בירושלים, אבל הם עומדים בדיבורם, עושים
את עבודתם, נמצאים במשרד ולא בסידורים ואפילו לא נוזפים בלקוח. כל מה שהובטח לי, קיבלתי. אשרת השהייה שלי הוארכה ללא שום בעיות.
הממשל הפדרלי בארה"ב, על כל שלוחותיו האזרחיות והצבאיות, מעסיק 2% מהשכירים האמריקניים. המגזר הממשלתי הישראלי מעסיק 12% מהשכירים הישראלים.
האם התחרותיות הופכת את האמריקנים לאנוכיים יותר? לאדישים לזולת? זו אגדה ריקה שאנחנו אוהבים לטפח. נכון, האמריקנים לא מחליפים צ'פחות. הבדידות שם יכולה להיות מעיקה. אבל כשאתה נכנס למעלית, מי שנמצא בה שואל אותך מייד לאיזו קומה אתה צריך להגיע ולוחץ על הכפתור. אם תהיה במרחק של 20 מטרים מדלת הכניסה לבניין, מי שנכנס לפניך יחזיק את הדלת פתוחה בשבילך עד שתגיע.
ביום מושלג וקר ייצאו הדיירים של הבתים החד-קומתיים על הבוקר לטאטא את השלג מהמדרכות. הם יתחרו איש בשכנו מי ינקה את קטע המדרכה שלו מוקדם יותר. הם לא יחכו לפקחים. אף-אחד לא מחכה לפקחים. הפיקוח מנוון. התחרות נותנת טעם לחיים.
עוד לא קרה לי שהלכתי ברחוב בתא וישראלי זר שלא מכיר אותי חייך לקראתי ובירך אותי לשלום. בוושינגטון זה קרה לי, פעמים רבות.
לפנייה לכתב/ת 
תחרות אמריקנית
צילום: רויטרס
מומלצים
