דיאטה: אכילה רגשית ואיך אפשר לצאת מזה

האם אנחנו אוכלים אך ורק כשאנחנו רעבים? בדרך-כלל, לא! אנחנו אוכלים כשרע לנו וכשטוב לנו, כשאנחנו לבד וכשאנחנו בחברה, כשאנחנו לחוצים או משועממים, מדוכאים או עייפים. ההרגל לאכול במצבים כאלה מתחיל בגיל צעיר והופך לבעיה כשההתנהגות הזו הופכת לדפוס קבוע ויוצאת משליטה. יש כאלה שמוצאים באוכל מפלט מהתמודדות עם התלבטויות ורגשות. ריקי, למשל.

"איך עבר עלייך השבוע?" שאלתי אותה. "עד יום חמישי היה בסדר, אבל אז רבתי עם בעלי, העוזרת לא הגיעה, נמחקה לי תוכנת מחשב חשובה. בסוף היום הרגשתי שמגיע לי פיצוי וירדתי על עוגת שוקולד שלמה".

ועודד? "רק מהמחשבה על הביקור אצל אמי אני מתחיל להיות רעב", הוא אומר. עודד, בעצמו אבא לילדים, נולד במשפחה שדוגלת בסיסמה "חיים בשביל לאכול". לגביו, אמא, פינוק ואוכל זה היינו הך – ובגילו המתקדם עדיין לא נחלץ מההתניה הזאת.

בילדותי שמעתי את אמי אומרת לא פעם: "אבא חזר לחוץ ועצבני. בואי נכין לו ארוחה טובה שיירגע". למיטב זכרוני, היא מעולם לא הכניסה חומר הרגעה לאוכל...

להתנהגות כזו, כלומר, לניסיון לפתור בעיות ומצוקות בעזרת אוכל (וזה אף-פעם לא מלפפון או לבן...) אני קוראת אכילה רגשית. אבל אכילה רגשית לא פותרת בעיות, היא אפילו מחמירה אותן – אנחנו כועסים על עצמנו ואוכלים עוד יותר. האוכל, שרבים רואים בו חבר, מתגלה לא פעם כאויב.

אם רוצים לרזות ולהישאר רזים, חייבים להיפרד מצורת אכילה כזו. וכמו בכל פרידה, גם פה יש לעבור תהליך של אובדן. אחרי שמתרגלים במשך שנים לאכול אוטומטית במצבי לחץ וחוסר ביטחון, בשעת התלבטות, כעס ושעמום, צריך יהיה למצוא התנהגות חלופית לשעת משבר, או לפתור את הבעיות עצמן.

ומה אפשר "לקנות" בחפיסת השוקולד שחיסלתי כי כעסתי? ובכן, חבילה כזו = סלט + 2 שיפודים + מנת אורז + שוקולד מקופלת = 500 קלוריות.