לילה במלון דרכים

המכונית הקטנה לא ממש אהבה את זה. שמעו את זה בקול שלה. בפרוספקט של חברת ההשכרה היא נראתה דווקא גאה באדום רענן על רקע הרים מושלגים וכביש צר ותלול, בדלתות פתוחות לרווחה שהקנו לה מראה מרווח במיוחד, שלא לדבר על בני המשפחה המחומשת, פלוס הכלב הגדול והעליז, והצידניות, שכולם פקעו מתוכה, כנראה, ועמדו לצדה נינוחים בתוך מרבד מרגניות. אבל כאן – כשלצדי רק אשתי, חמישים ושניים קילו, קבוע, ואני, בערך שמונים, בחופשות, ומאחור מזוודה בינונית ותיק טיולים – היה המנוע נוער אלי, מרגע שעזבנו את העיר שבה הסתיים הכנס הדו-שנתי שלי, כמו אתון תנ"כית שמפנה לאחור אל רוכבה השמן עין עגומה ושואלת.

נו, מה לעשות, השבתי לה בשאלה ופזלתי אל מחוג הטמפרטורה, שרווח דק עדיין הפריד בינו לבין האזור האדום, מנחם את עצמי ואותה – מעולם לא הצלחתי להישאר אדיש לנשמתם האילמת של בעלי חיים וחפצים – שהנה, כבר, עוד סיבוב, ואולי תזדמן איזו ירידה, כי כזה הוא טבעם של הרים. ובאמת, קיבלתי אישור מן הנווטת, שהינהנה "הרים" מן המושב הימני בחשכה שכבר ירדה עלינו, אצבעה מוצמדת למפה שעל ברכיה כדי לא לאבד את הנקודה הזערורית שנבחרה כיעד, לא בזכות איזה ידע מוקדם על המקום, אלא משום שייצגה, בשחור נקודתיוּתה המודפסת, מן הסתם, יישוב כלשהו לאורך החוף ההררי, שלא ייתכן, פשוט לא ייתכן שלא יהיה בו איזה מלון, או אכסניה, או B&B, או קמפינג, או רפת פנויה – הלכתי וירדתי בדרישות.

די קסום, בעצם, התהליך שבו נקודות על מפת דרכים, בייחוד בלילה, יש להן התכונה הזאת, אולי כמו אופק, שהן מתרחקות ככל שאתה מתקרב אליהן, מאבדות כל רסן ויראת כבוד לקנה המידה, או אפילו להבטחות מפורשות של שלטי הדרך. קצה האצבע הדקה של אשתי כיסה, כך התברר, יבשת חדשה רחבת ידיים ולא נודעת. אף פעם לא הצלחנו להיגמל – ולמען האמת, גם לא להתחרט על כך – מן ההרגל החובבני של הימנעות, עצלה ויזומה כאחת, מהכנה מראש של מקומות לינה, וחטא על פשע, מן הדילוג העולץ על פני מלונות מבטיחים באור השקיעה, כי תמיד, תמיד, בטח, ייקָרה בדרכנו עוד משהו מוצלח יותר, מאוחר יותר, רחוק יותר, גבוה יותר, אותנטי יותר, כפרי יותר, עירוני יותר, נידח יותר, הררי יותר, ימי יותר, ממש מעבר לסיבוב, כבר במורד הפסגה הבאה. עם השנים מתמכרים, אני חושד, לרטט המוזמן של הבלתי צפוי, שכמעט תמיד נפתר הרי, בסופו של דבר, באנחת רווחה מול פקיד קבלה מנומנם. וגם הפעם – למרות נעירת בוכנות האתון – בוא יבוא.

ודאי גם אתם מכירים את קסם המקומות שאבד על פאֵרָם כלח. עדיין לא חורבן גלוי, אבל קצה זנבו של ניחוח, בן טחב חמצמץ מעזובה מקדם את פניך, מבלי ולפני שתדע שהנחיריים כבר שאפו ממנו את דגימתם וגזרו את דינם במנגנון כימי קדמוני שריר ועצמאי, שאין לו שום צורך או תלות באישור ממחלקת המינוחים המילוליים. אחר כך גם העין תקלוט, עדיין בלי דעת, מרבד מדרגות פרום-קצוות, תמונה תלויה במעוקם, שקיות של תשישוּת מתחת לעפעפיו של פקיד הקבלה, צמח אדנית מאובק בכניסה, שמתגלה כפלסטיק בזוי ומרשרש למגע. ואז, כשמַפתח החדר הנכבד מאגס הפליז המיושן כבר אחוז בידך החופשית ממזוודות, ניעור קטגור המוח ושב ופותח את פנקסו השחור ומתחיל, בחריצות רשעה, ללקט עוד ועוד עדויות קנטרניות בגיחוך מסופק של ידוע-ידעתי: הווילונות הדהויים על גבול המינון הנסבל של קטיפת ארגמן שפג תוקפו, כפתורי המעלית המצהיבים מעודף טביעות אצבעות, שביל ירוקת הטפטוף הכרוני על דופן הכיור, חריקת דלת הארון שאינה נסגרת, נורות התקרה האפלות, שום דבר לא ממש נורא, אבל נוכח, קיים ומעיק, וכבר אתה מפעיל בהדרגה את מנגנון האיזון ההפוך – זה הסתגלני, הסולח לעובדות כדי לסלוח לעצמו.

הרי בואו נעשה חשבון: גם זה ודאי טוב יותר מכלום, מלינה במכונית זעירה בצד הדרך, או יצוע חציר ברפת פנויה, או B&B, או קמפינג, או אכסניה – ניסיתי לטפס ולעלות במדרג הברֵרות, וחיפשתי באלכסון ניע קל של הסכמה בצדודית הקפואה של אשתי, שמסרבת כבר שנים לאמץ את התרגיל המפוקפק שלי, זה שמצליח לייחס לדברים הדפוקים איזה ערך מוסף, מציצני, אספני, של מחסן אביזרי תפאורה מרתקים ממרתפו של תיאטרון החיים הוותיק, ולקבל אותם בסובלנות, באיזו אהבה רחימאית, כמעט בחדווה, כאילו מראש נועדו, מעצם מהותם, רק להיות אטיוד, סדנה, ארכיון מצבים, להזין איזה ספר עתידי, גם אם לא ייכתב לעולם.

ובאמת, דקות אחר כך, כשפתחנו את החלונות לרווחה, נכלמה באחת הקרתנות האנינה כנגד היושן; רעם גלים שחורים שהתנפצו בזוהר לבן על צוק הסלע מתחתינו והציפו את החדר בניחוח מלח ואצות, וגן משעולים תלולים מוכספים באור ירח ביישני שירדו אל מעגן סירות עמוק, ומבנה אבן מוארך נאה ומואר חלונות, כנראה מסעדת המלון, מעבר למפרץ הקטן, ובעיקר מרחבי לילה שחור, אינסופי, שהקיפו את כל זה. השארנו את המזוודה על דרגש העץ, ממאנים להעביר בגדים אל הארון, למרות או דווקא בגלל דלתו הפעורה בהזמנה מתמדת, והחלטנו לרדת מיד לחדר האוכל, משום השעה המאוחרת וגם כי לפי השממה של הדרך עד לכאן, וזו שוודאי בהמשך, לא יהיה מן הסתם סיכוי למשהו אחר.

כשירדנו דרך גינת המלון שוב התפלאתי על צפיפות כלי הרכב במגרש החנייה, אבל שלט צנוע שלא הבחנתי בו קודם ליד דלת הכניסה, נושא תאריך של מחר, הסביר את העניין: ברוכים הבאים לכנס האגודה האירופית למתמטיקה. נבעתתי לרגע מזיכרונות תיכון עגומים, ועודדתי את עצמי מיד מול צל הנזיפה הממשמשת ובאה מכיוון מורַי בתירוץ המנחם שגם אני הרי מגיע זה עתה מאיזה כנס מדעי. חדר האוכל – שוב אותו ריח נצח של תערובת מיונז וסיגריות כבויות – היה מאוכלס באופן חלקי בכמה שולחנות של חבורות סועדים, שכבר עמדו באמצע או בסוף ארוחתם, וניכרה בהם איזו קרבת זרים של קרואים לכנס, כאלה שאינם זוגות או טיילים שמחוץ לעונה.

במהלך הארוחה, שהתאימה להפליא לתפאורת הפאר הכמוש של חדר האוכל, ואיכשהו גם, סליחה, לצליעה הקלה, הכמו מוזמנת מסוכנות ליהוק, של המלצר, לא יכולנו – חוליית מרגלים שנחתה בטעות על כוכב אחר מן המתוכנן לה והיא מסגלת את ריאותיה להרכב אטמוספרי חדש – שלא לצפות סביב, או לצותת בעד קרקוש הסכו"ם לפסיפס השיחות שעלו משולחנות אחרים. ובייחוד מזה הסמוך לנו, שסביבו סעדו איש גדל ממדים ומזדקן, מפית שולחן משובצת נעוצה בצווארונו, וגבר צעיר יותר, כבן שלושים וחמש, צלחתו כבר דחוקה קדימה למרכז השולחן וימינו אוחזת בכוס יין שנעה בהתמדה במסלול מנופי בין השולחן לבין פיו ברגעים שבהם לא דיבר, ואישה צעירה ונאת גוף במשקפיים דקי קווים, שעל פניה חיוך מתמיד, נעים ומרוחק.

שיחתם כמו התקרבה אלי – גם, באמת, משום שכנות שולחנם, ואולי עקב שונותה האיטלקית על רקע בלילת האנגלית והסטקטו של הצלחות שהידהדו באולם, אף ש – זה הרי לא נעים לעקוב במפורש – אבל נשביתי כאספן בשברי המשפטים, ובייחוד במצבי הגוף של המשולש הטריגונומטרי הזה, עם הזווית הקהה של השמן המבוגר, שתפסה מקום נייטרלי וכבד נוכחות, ושני הקדקודים חדי הזווית שמולו, מה גם שבהדרגה פחתו קולות הרקע, התחלפו בתזוזת כיסאות ובנטישה הדרגתית של שאר המדענים, שנפרדו זה מזה בנפנופים ולחיצות יד לקראת הכיף של מחר, באולמם, מול קווקווי הגיר שיצטופפו על הלוחות השחורים.

האיש עם גביע היין, להלן הסינוס – כעת נראה בבירור שהלך הלוך ושקוע בגילופין – ריכז בצעירה את כל מאודו. הורגש שהגזים במשהו, חרג מן הפורום האקדמי וממאה ושמונים המעלות ותו לא שהוקצו למשולש הזה. הטנגנס השמן, שעדיין לעס, קיבל או נטל לעצמו כעת תפקיד של מנחה ומרסן, ומפעם לפעם עצר את השיחה החד-כיוונית שבין עמיתו לבחורה – או לפחות ניסה להטותה – באזכורים הקשורים במצב המדע, וכשזה לא הלך, בעלילות רכילות עליזות מהווי הפקולטה, כמי שמנסה שוב ושוב להתניע לשווא מנוע מוצף, בלי שיזכה להד משמעותי מלבד תגובות מעודדות של הקוסינוסית, שנראתה דווקא כמי שמעוניינת בשינוי הכיוון, ואף הקטינה את פתח המחשוף, והטתה מעט את כיסאה מן הסינוס לעברו, וגרמה בכך לחלוקה מחודשת של סכום הזוויות, והרעיפה אליו בכל ניסיון שכזה אלומה – או שמא גִזרה צרה – מאור חיוכה המתמיד, אבל ללא הועיל, בגלל הנודניק הצעיר, ועל כן גירד השמן את קרחתו וחזר ללעוס, קורע פיסות קרום לחם מן הסלסילה, שנדדה בהדרגה ממרכז האנכים של המשולש לכיוון הקדקוד שלו.

הסינוס, שפניו עצבו והעמיקו קפלים והזכירו עכשיו דיוקן של גור האש-פאפי נוגה, השמיע אינטגרל מורכב ולא ברור שהסתיים בשיהוק כבוש, ופרדון, וניגב את מצחו במפית השולחן. השמן שאל אותו בנימוס, מושיט בידו הימנית את הקנקן, אם הוא רוצה מים, אבל גביע היין הקדים במעשיו את התשובה שחציה התעמעם בתוך הכוס, "לא, תודה, אני ממש בסדר גמור," ומיד אחריה, להכעיס, בדל שיהוק נוסף. בלי פרדון. הצעירה ארזה את שערה הפזור לקוקו צנוע בתוך סרט קטיפה אלסטי שחור שנולד כקסם מתוך שרוולה ונגלל משורש ידה לשיער, והסבה את פניה, ובכמה רדיאנים נוספים גם את כתפיה, אל הטנגנס האדיב, שמזג לה, בלי לשאול אבל בנימוס ובחיוך אבהי, מעט מים, שעליהם הודתה לו בכך שלגמה מהם מיד ובחפץ לב. אבל אז הרכין ההאש-פאפי את ראשו לשולחן, משמיע נקישה קלה עם צלצול צלחות, ושב והרים אותו ופלט כנראה איזו אקסיומה שאף בחורה מהוגנת לא היתה יכולה לקבלה, וגם לא השָמן, וזוהר החיוך של פניה הועם בפוטונים ספורים בעת שקיפלה במתינות אך בתנועות גיהוץ מוחלטות את המפית, הניחה את המלבן המדויק משיק לצלחתה וקמה ונפרדה מהם. המבוגר ניסה להתרומם בנימוס כבד, ללא הצלחה, ואף על פי כן זכה ממנה למנוד ראש של תודה על המחווה העקרה, מסגרת משקפיה העדינים לובשת אצילות וחומרה, כשאספה את ארנקה מגב הכיסא.

הסינוס הניח את הסינוסים הכואבים של מצחו בשתי כפות ידיו, ושיהק שוב. "מה יש לךָ? אתה אולי סובל מהלב?" ניסה המתמטיקאי הבוגר להתקרב אל עמיתו המקופל, שהביט בו בחזרה בעד החריצים הצרים שבין אצבעותיו, ולא היה ברור אם התכוון ללב קרדיולוגי או פואטי. "לא... אני... ממש בסדר," נשף הצעיר, וקיבל הפעם בכניעה את זרם המים שדיללו את הצבע שבכוסו לוורוד שקוף. "גם אני, אתה יודע," אמר השמן בקול אוהד מעל לרוחו המשוטחת של הזווית החדה לשעבר, שהפכה עכשיו לקו ישר העובר כקוטר בין שתי נקודות על היקף השולחן העגול, "גם אני, הפרוסטטה שלי הורגת אותי," התוודה, ואף והוסיף בנדיבות, "בעיקר בלילות," מסגיר ומחליף סוד רפואי אישי לטובת קִרבת לבבות של שיח אינטימי בין גברים שנותרו לבדם.

הבחילה, זו שנכבשה קודם לשיהוקים עצורים, עלתה עכשיו בעווית ממעמקים ונפרשה כמניפת עקומות אקספוננציאליות על פניו של הצעיר השתוי. הוא קם לאט, הפיל על הצלחת את מפיתו המכווצת בקפלים כאוטיים, שמיהרה לפעפע לתוכה בכוח הנימיוּת את הרוטב החום, נשען על מסעד הכיסא רגע ארוך – שזימן למבוגר הכבד די פנאי להתרומם לכיוונו בהצעת עזרה של זרועו, שהוא דחה – והתנדנד במסלול סינוסואידי אל הדלת. השמן, אחרי שהמשולש הפך לישר, והישר הצטמצם לנקודה, גם אם גדולה ובעלת נפח, נחת שוב בכיסאו בכבדות נחום תקום, שח לעצמו כמה מילות צער עולם שהסתיימו ב"פּוֹרקָה מיזֶריָה," קילף מפרוסות הלחם קשקשים קלויים ומזג לכוסו את שארית היין.

*** 

כל הלילה סערו הסלעים מתחתינו, ובחלונות פתוחים אל המלח נרדמתי ברעשם למקוטעין. בחלומותי באו משולשים, וביקיצותי חשבתי על שנתו קטועת ההשתנות של השמן עם הפרוסטטה. בבוקר הצח שפרץ בחלוננו מיהרנו וירדנו למפרץ דרך גן השבילים שהבהיקו מנתזי הגלים. המלון, בקירות האבן מכוסי החזזית, כמו מצודה נטושה על הצוק שנופיו נופלים אל הים, היה נישא ומרהיב. מעבר למפרץ כבר שקקו רחבת חדר האוכל ואולם ההרצאות הצמוד לו מאנשים חרוצים עם תיקים בידיהם, שנבלעו בהדרגה בפתח האולם. המשכנו במורד. על ספסל אבן אפוף שיחים, בקצה מדרון השביל, קרוב לשפת המעגן, פגשנו את הטנגנס השמן, שתרם ונידב והחליף את הפרוסטטה שלו עם לבו החולה של הסינוס הקודר, יושב בעיניים פקוחות לרווחה אל רסיסי מלח הגלים. התקרבתי אליו בהיסוס, פניתי באיטלקית, נגעתי בכתפו בעדינות, הזזתי מעט את המפית שנותרה פרושה – משולש צבעוני משובץ ריבועים שירד מצווארונו אל כרס חליפתו כמו עניבה עליזה במיוחד – וניסיתי למשש דופק בעורקי צווארו.

מתוך "עצירת פתע" מאת דני כספי, הוצאת "זמורה ביתן"

דני כספי, בן ראשון לציון, רופא ופרופסור חבר לרפואה. אחדים מסיפוריו פורסמו בכתבי עת שונים. קובץ שיריו "רפואה פנימית" ראה אור ב-1991.