לאן נעלמה אמא?
האם יש גבר יותר סקסי מגבר מצליח ובוטח, עם כבוד אמיתי וכוח? האם יש אשה יותר מושכת מאשה המקרינה עדינות וחום? בואו נחזיר לתפקידה את האם ה"ביתית", ואת יום האם למקומו
יום הולדתה של אשתי חל ב-22 בפברואר, הוא "יום המשפחה" – מה שהיה קרוי פעם "יום האם". אנו פרודים מזה שנתיים וחצי, אבל בעת האחרונה חלה בינינו התקרבות מחודשת. במוצאי שבת האחרון, ערב יום הולדתה, מצאתי את עצמי בביתה ביחד עם ילדינו. הפתענו אותה עם עוגה ובלונים והילדים העניקו לה אלבום תמונות מקושט. אני לא זוכר אותה כל-כך מאושרת כבר הרבה זמן. אני גם לא זוכר את ילדינו כל-כך מאושרים. ואני? אל תשאלו.
פתאום מצאתי את עצמי מתגעגע ליום האם. פעם, לפני העידן הפמיניסטי, זה היה היום שבו ילדים ובעלים אמרו תודה לאמהות ולרעיות המסורות, שהקריבו כל-כך הרבה למענם במשך כל ימות השנה ולא תמיד זכו להערכה נאותה.
אין ספק, זו היתה תקופה אחרת: היה אז כבוד מיוחד בלהיות אמא, ורק אמא. בניגוד למה שמקובל לחשוב היום, כבודן של האמהות לא נפל מהכבוד לו זכו איש העסקים והרופא. נכון, כבוד אחר – אבל לא פחוּת. החברה שלנו ידעה להעריך אז מסירות שקטה, הקרבה, רוך אמהי ונועם נשי. נשים לא חשו צורך למדוד את עצמן ואת "ביצועיהן" בסרגל גברי.
מה יצא לנו מהמהפכה הפמיניסטית?
לכאורה, התקדמנו מאז. את התפקיד הנשי הישן אנו רואים כיום כבזוי. אשה שמסרבת לשים את הקריירה שלה בראש סדר העדיפויות נחשבת ליצור נלעג. אשה שרואה עצמה כאמא ורעייה מעל הכל ואין לה שאיפות קרייריסטיות יוצאות דופן מצטיירת כמגוחכת ומיושנת. יש לנו רבבות נשים רופאות, עורכות דין, מנהלות חברות, טייסות ועיתונאיות. אין משרה שאשה אינה יכולה לשאוף אליה ולהגיע אליה, והערות עולבות כלפי נשים נחשבות פליליות. נשים עדיין מרוויחות בממוצע פחות מגברים, ועדיין אין לוחמות בסיירת מטכ"ל, אבל בגדול - יעדיה של המהפכה הפמיניסטית הושגו.
עכשיו בואו נשאל את עצמנו: מה באמת יצא לנו מכל זה? לכאורה – קידמנו את מעמד האשה. אבל האם באמת היתה כאן התקדמות? אין ספק שהפמיניזם קידם נשים שמטבען הן שאפתניות, אגוצנטריות, כוחניות ומרפקניות. אבל מה עם הנשים שאינן כאלה? מה עם הנשים השקטות, שלא מחפשות מלחמות ולא חושבות במושגים של כסף ופרסום? מה עם הנשים שמוכנות בהחלט להסתפק באהבה ובסיפוק שבחיי משפחה הרמוניים וגידול ילדים – סיפוק שלדעת רבים (כולל הרבה מאוד גברים) אין שני לו?
אמרו את האמת, מי לדעתכם יותר מאושרת ושלווה – מנהלת בנק שלא הקימה משפחה כי העבודה תמיד היתה במקום הראשון, וחוזרת כל ערב אל דירה ריקה, או עקרת בית עם ארבעה ילדים חזקים, חייכנים ומוצלחים ובעל מפנק, גאה ואוהב? למי טוב יותר – לאשה שמסתפקת בעבודה "נשית" כמו מורה או גננת ולא חשה צורך להתחרות עם בעלה על גודל המשכורת וחשיבות המשרה, או לאשה שניהלה במשך שנים מאבקי כוח, כבוד ושליטה עם בעלה ובסופו של דבר התגרשה ממנו, או שהרתה מחוץ לנישואים והיא מגדלת את ילדה לבד, בלי אף אחד שאפשר להישען על כתפו, להיעזר בו, לחלוק עמו את חוויית ההורות? כמה נשים באמת מצליחות לאזן בין משפחה וקריירה לאורך זמן, וכמה נשארות בסוף בלי זה ובלי זה?
שוויון במקום הרמוניה
אנו חיים בתקופה של מלחמה קשה ומיתון. בזמנים כאלה יש לחברה פחות משאבים וחשק להשקיע בניסויים כדוגמת הניסוי הפמיניסטי, ומתעוררת נהייה טבעית אחר דמות הגבר המגן והמפרנס. אפשר לבכות את המגמה הזאת, ואפשר לראות בה דווקא ברכה. לא, לא צריך לחזור לימים שלפני הפמיניזם. ההתייחסות הנפוצה אל נשים כאל אובייקטים מיניים - אסור שתחזור. הזלזול ביכולתן של נשים להשתוות לגברים בכל תחומי העשייה, היצירה והחשיבה, אסור שישוב. אשה בעלת כישרון מיוחד שרוצה להשקיע את חייה בקריירה - אסור שתיחסם. אשה שהותקפה מינית, אסור שתיתקל ביחס מזלזל או משפיל. בעלים רודנים ובוגדניים צריכים לדעת שהם ישלמו מחיר על התנהגותם.
אבל כל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לחזור אל הערכים שנטשנו בדרך אל ה"קידמה". הנה, החלפנו את יום האם ביום המשפחה – אבל איזו משפחה יכולה להחזיק מעמד ולשגשג בלי אמא מסורה ואשה תומכת? איזו משפחה יכולה להצליח בייעודה – גידולם של ילדים בריאים, איתנים ומאושרים – אם אבא ואמא מצויים בתחרות תמידית ומנסים להיות "שווים", במקום לחיות בהרמוניה, להתענג דווקא במה שמייחד כל אחד מהם, ולהשלים זה את זו בצורה טבעית?
אנחנו מחפשים כל הזמן מתכונים לסקס טוב, ובצדק: זהו מרכיב חיוני בזוגיות איתנה. אך האם יש גבר יותר סקסי עבור אשה מאשר גבר מצליח ובוטח, עם כבוד אמיתי וכוח? האם יש אשה יותר מושכת עבור גבר מאשה המקרינה עדינות וחום? האם באמת חשוב לנו כל-כך, כחברה, להפוך את הגברים לרכים יותר ואת הנשים למאצ'ואיות יותר? האם איננו פוגעים כך מבלי משים דווקא במתח המיני שמושך אותנו זה אל זו וזו אל זה, בדבק שמחבר אותנו והופך אותנו ל"בשר אחד", לזוגות החיים באהבה ובאושר עד זיקנה?
למען ילדינו
אז יש לנו את "יום המשפחה", אבל יש לנו פחות ופחות משפחות. מספר החתונות הולך ויורד, מספר הילדים החיים בבתים חד-הוריים גדל, וסיכוייהם להצליח בחיים קטנים באופן משמעותי מאלה של ילדים הגדלים עם שני הוריהם.
למען ילדינו – שרוצים גם את אמא וגם את אבא, ורוצים אותם ביחד, באותו הבית – בואו לא נוותר על המשפחה ה"קלאסית", על הבית הדו-הורי ההרמוני. בואו נחזיר לתפקידה את האמא ה"ביתית" – האמא שמשקיעה את כל כולה במשפחה ומחברת בין כל חלקיה. את הלקחים שלמדנו בעידן הפמיניזם לא נשכח לעולם, אבל הגיע הזמן להתקדם שוב. יוחזר יום האם.
הכותב הוא ראש השדולה למען המשפחה בישראל
לפנייה לכתב/ת 
מה עם הנשים שמוכנות בהחלט להסתפק באהבה ובסיפוק שבחיי משפחה
צילום: סי די בנק
מומלצים
