שפיים: מחלפים במקום טבע

מרכז הקניות של שפיים הוא מתחם שופינג די מגעיל, בעיקר בסופי השבוע. פקקי התנועה בירידה אליו בשבתות, גרמו לי לקוות שאולי יש שם מי שמשכיר אופניים למטיילים. "מעניין שאתה שואל, כי בחוץ לארץ זה באמת מאוד נהוג", אומר בנג'י מחנות המחנאות וציוד האופניים שבחניון של המרכז, "אבל פה כולם עשירים, מחזיקים אופניים במחיר של אוטו". כאילו לא סיפרו לו שהחיים זה ביזנס, הוא מציע לי לקחת את האופניים שלו לסיבוב. "אם אתה רוצה לנשום קצת טבע, זה רק ישמח אותי". 

ניחוח של חוץ, ולא רק

כל פעם זה מפתיע מחדש לגלות כמה קרוב וזמין הניתוק שמציע הטבע, גם כמשטיילים במרכז הצפוף של הארץ. שלוש דקות רכיבה, וכביש החוף נשמע רחוק רחוק. יש כאן פרדסים שבשוליהם תיבות עמוסות פרי ובעיקר שדות רחבים של תבואה ירוקה המנצנצת בשמש, ואוויר נקי, ניחוח של חוץ ביום שבו שוב הודיעו בחדשות שמומלץ לא לנשום יותר מדי בתל-אביב.

דווקא שם, בשולי הערוץ, באיזור בו האדמה לא מעובדת ומדושנת כימיקלים, פורחים פרחי בר. זוהי שעתם היפה של הפרפרניים. אין פה מרבדים, רק ריכוזי תורמוסים וכלנית אחת בודדת באמצע השומקום, שמשמחת יותר מגבעה שמופיעה במפות כגבעת הכלניות, ושאי אפשר למצוא לידה מקום חניה. אחרי כמה דקות כבר לא מורגש ריח הביוב. האדם הוא יצור סתגלני, וכך גם אפו, מתברר. ברכיבה, הריחות מתחלפים במהירות, באים במכות. השיחים עם הפריחה הצהובה הצפופה מטפטפים בושם לאורך המסלול.

ממש כמו שלימדו אותנו בבית הספר בנושא שלושת רכסי הכורכר של מישור החוף, פרושה כאן 'מרזבה', גיא בין שני רכסים, ולאורכה מסילת רכבת. על פי התוכניות יעברו לאורכה גם נתיבי איילון בדרכם לחדרה, כשאת עיקר השטח יזללו המחלפים (כארבעה, לא פחות, בין מחלף שבעת הכוכבים ליקום). יש מי שמאמין שאפשר עוד לשנות את זה, למשל דרור עזרא מהירוקים של הרצליה שפנה לאחרונה בעניין לועדות התכנון וגם קיבל תשובה מצערת.

דרומה ממחסום הרכבת שעל הכביש המשובש שחוצה את המרזבה, נמצאת תחנת שפיים הנטושה. הרכבת כבר לא עוצרת כאן יותר, אבל יש כאן ערימות של אדני רכבת מבטון המחכים למסילה ומריחים הרבה פחות טוב מערימות זבל העופות שערם כאן מישהו. ממערב לתחנה חורשת חרובים קטנה, ממזרח לה ריכוז נרקיסים. צפונה ממחסום הרכבת, בקצה שורת קנים, נמצאת באר הרוסה, ולידה עץ תות ענק בשלכת. ממול, מעברה השני של המסילה, עצי שקמה. שלד האוטבוס שליד הבאר לא משרת מטרות פוליטיות של אף אחד, רק עומד לו שם ומחליד. כחמש מאות מטרים צפונה עוד באר, לא הרוסה.

ציפורים ועוד בעלי כנף

האיזור הזה התפתח בשנים האחרונות. וכיום, אלא אם שלוליות מציפות את הדרך, דרך העפר עבירה לרכב פרטי ומגיעה עד לכביש אבן -יהודה נתניה. אם ממשיכים עליה עוד צפונה, ממזרח למסילה, מוצאים בריכת חורף צפופת קנים. עופות המים שחיים כאן לא טורחים לחשוף את יופיים לעיני המבקרים, ועיקר החוייה מתמצה כאן בשלל צירצוקים וקרקורים, בעיקר לעת ערב. גם מערבית למסילה כמה בריכות חורף פחות עמוקות. באחת מהן, מספרים, נותרה אוכלוסייה גדולה של צבי ביצה. בעונות הנדידה המרזבה כולה מתמלאת עופות. עגורים וחסידות נוחתים כאן ללינת לילה, ובאיזור מכון טיהור השפכים של רמת השרון מתקבצים מאות קורמורנים.

למרות התיאור הפסטורלי, ניחוח קל של שרי אריסון גורם לי לפנות ממחסום הרכבת מזרחה דווקא, לעבר בני ציון. לא רק ציפורים מרחפות ממעל, גם טרקטורונים. חובב טבע הרצלייני הגדיר זאת היטבי: "בסופי שבוע בעונת הנדידה, לא הייתי רוצה להיות שם ציפור". מזרחית למסילה נמצא מנחת 'הטרקטורון המעופף', ובסמוך לו 'מאהל בדואי', אחד מאותם מקומות שייפגעו ברגע שתחל סלילת הכביש. היום, כאשר אין רכבות, יושבים ללגום את הקפה בלב השדות. אוטוטו הנוף הופך ל-180 מעלות של כביש מהיר.

מי שרוצה לראות את האזור מלמעלה לפני שמפלחת אותו אוטוסטרדה וארבעה או חמישה מחלפים, ייאלץ להיפרד מ-350 שקלים. הטיול השמיימי הוא בן 20 דקות, עד חוף הים ובחזרה, וגם צריך להזמין מקום מראש. המתחרים, אגב, ששוכנים קילומטרים אחדים צפונה, גובים 300 שקלים, והריחוף נמשך 25 דקות.

נוף ילדותנו

שמורת בני ציון עצמה היא חלופה לא רעה למי שלא רוצה להרחיק וגם לא להידחק בין מאות המבקרים אצל אירוס הארגמן בשמורת פולג. השמורה שוכנת בשיפוליו המערביים של רכס הכורכר השני והיא כולה פריחה. סימני השריפה שהתחוללה כאן בקיץ 2002, כאשר החליט מי שהחליט לגדר את השמורה דווקא בחום יולי אוגוסט, לא ניכרים. מי שחייב איזה אירוס ארגמן הדור, ימצא ממש בכניסה לשמורה כמה פרטים פורחים. לא יפתיע אם יתברר שהם לא צומחים פה מעצמם וכי יד נעלמה העתיקה אותם לפה. הכניסה, אגב, חינם.

האירוס המצוי, שנקרא בימינו צהרון (לאחר שנזרק בבושת פנים ממשפחת איריס), דווקא מצוי כאן בשפע. למרות שתפרחתו קטנה יחסית, הסגול שלו בולט בין עשרות מיני הפרחים שפורחים כאן בעונה זו. שווה להתעכב ולהתבונן בקטנים ממש, אלו שלא ממש נחשבים, אלו שאין לכבודם 'גבעת נזמיות' או 'תל פעמוניות', ובטח שלא שכונות שעונות לשם 'גני לשון הפר הסמורה'. ממש לא חייבים להכיר אותם בשמותיהם, ולעתים נדמה שזה אפילו פוגם בפשטות ההנאה מיופיים, מעושר הצבע.  

עיתונאי כלכלי בכיר אחד נוהג לכנות את מתנגדי הפיתוח-כיסוח 'חובבי החרצית המצויה'. אולי פעם מישהו יספר לו שאין פרח כזה, אבל החרצית העטורה, שמתחילה לפרוח עתה, מזכירה שפסח מתקרב. ריחה החריף מזכיר שאי אפשר באמת לאהוב את הפרח הזה, ומזכיר גם שזהו נוף ילדותנו - אדמת החמרה והשדות האלה שמוריקים יום יום עם עלות השמש ומנצנצים כמו ים כאשר פונה היום.

סתם יום של חול, ולשמורה מגיעות אימהות על טפיהן. אפשר להתנחם בעובדה שזה יהיה גם נוף ילדותו של חלק מהדור שגדל כאן היום. מעניין מה ישאר כאן לדור הבא.