על המדף: 5 דיסקים חדשים

 10,000 מניאקים - Campfire Songs

חבורתה של נטלי מרצ'נט (שעזבה את ההרכב ב-93' לטובת קרירת סולו) היא אחד ההרכבים האיכותים שפעל בז'אנר הרוק-פולק באייטיז (ומאז העזיבה של מרצ'נט שקע במקצת). אוסף כפול חדש שכולל 17 מלהיטי הלהקה בצד אחד ועוד 14 קטעים אבודים, קאברים וכו' בדיסק השני - מהווה תיעוד מרשים ומומלץ לכל אוהביה.

לכאורה אין שום דבר מיוחד במוזיקה שמייצר ההרכב - שכמותו יש רבים. ובכל זאת - יש משהו בקול של מרצ'נט שעזר להרכב להעפיל על מתחריו. אולי זה חוסר היומרנות, אולי המתיקות הלא מוגזמת שבקולה, ואולי זה סתם אותו גורם בלתי מוסבר - שגורם למאזין להתאהב בזמרת אחת ובאחרת לא.

הלהיט המוכר ביותר של ההרכב הוא Don't Talk, שנותר עד היום אחד השירים היפים של האייטיז, אבל כוחה של הלהקה מתגלה דווקא בחידושים לשירים כמו Because The Night, Everyday Is Like Sunday ואחרים - שכן כוחה העיקרי של מרצ'נט היא כמבצעת - וכשחומרי הגלם הם משובחים - התוצאה קסומה במיוחד. (גבע קרא עוז)  

בון ג'ובי - This Left Feels Right

בשקט-בשקט, הוציא בון ג'ובי אוסף, אבל לשם השינוי מדובר באוסף אנפלגד. בון ג'ובי נחשב לדביק גם ככה, אבל האוסף המדובר דביק עוד יותר מכל אוספי להיטי האהבה למיניהם. מי שנהג פעם לטלטל את שיערו מצד לצד להשתולל עם Livin' On A Prayer או עם Bad Name יאלץ הפעם למצוא הפעם בן/ת זוג ולהיצמד אליה חזק בריקוד עדין.

מי שיחפש את הריפים של ריצ'י סמבורה ימצא מזכרת קטנה בשיר הראשון Wanted Dead Or Alive, מכאן והלאה הכל הופך לבלדות-גיטרה אקוסטית במקרה הטוב או לבלדות-פסנתר שמאלציות במקרה הרע. האנרגיה של ג'ובי וסמבורה הפכה למדכאת, והרומנטיקה לרטובה ודביקה. (רונן צומר)

יסמין אבן - יסמין אבן

תקליט הבכורה של אבן שיצא ב"נענע דיסק" הוא אחד המפתיעים שיצאו באחרונה. שירה אוורירית-מלאכית, בהפקת אלקטרו-פופ נקייה, שמזכירה קצת את העבודות של קרני פוסטל וחיים לרוז (שמעורבים גם פה בנגינה ובהפקה), או אם תרצו את התוצרים של 4AD.

החולשה של הדיסק היא במונוטוניות המעט מוגזמת שלו, אבל בשעות הקטנות של הלילה, זמן ההאזנה המומלץ לדיסק, זה פחות מפריע. רוב השירים בתקליט לא עומדים בזכות עצמם כסינגלים - למרות המילים המוצלחות אבל כחבילה שלמה הם יוצרים עולם מוזיקלי מעניין ועשיר שמזכיר הפקת קברט אפלולית- ושווה להיחשף אליו. (גבע קרא עוז)

ענת דמון - Falling

מכושף לא פחות הוא תקליט הבכורה של דמון, בת  31, שהתוודעה לעולם המזויקה עד עתה מהצד הניהולי שלו ("רוקפור"). האלבום, בניצוחו של רן שם-טוב, מהכוחות העולים בתחום ההפקה, הוא פיסת מוזיקה מרעננת ומורכבת - שמבוססת על קולה היפה של דמון, ושירים שקטים-לילים, בעיבודים נוגעים ללב. 

דמון מגלה ב-12 השירים שלה עולם פנימי מרתק, ששווה לצלול אליו פנימה. היא בהחלט מצטרפת לרשימה הארוכה וגדלה של זמרים ישראלים ששרים באנגלית - ומצליחים לעשות את זה בלי שום רגשי נחיתות. שירי האלבום כבר זוכים להצלחה יחסית עם השמעות ב-88FM - ואם דמון תשכיל להמשיך וליצור תקליטים ברמה דומה - המוזיקה הישראלית הרוויחה יוצרת נפלאה (גבע קרא עוז)

Incubus - A Crow Left of the Murder

באלבומם השביעי ממצבים עצמם אינקובוס כאחת מלהקות הרוק האיכותיות שפועלות כיום בעולם הרוק. אם בתחילת דרכם הם התגלגלו בערבות שבין קורן ללימפ ביזקיט, ב-A Crow Left of the Murder הם ממצבים עצמם כיורשים של אר.אי.אם ופרל ג'אם.

השירים באלבום יוצאים ברמיזות נגד עוולות העולם, החל מהשיר הראשון "מגלומניאק" בו הם תוקפים את המוזיקאים שתופסים תחת ("אתה לא ישו/ אתה לא אלביס/ ולא התשובה"), דרך השיר "עולם קטן עצוב וחולני", המחביא בתוכו סולו גיטרה בלוזי יפיפה ונחשב בעיני לפנינה של האלבום, העוסק באנשים שכל הזמן מתלוננים אבל בסוף מתפשרים ולא עושים דבר לשינוי מצבם, ועד "כאן בחדרי" ו"עלוקה" ובהם רמזים ביקורתיים סמויים על המלחמה בעיראק.

האופי המחאתי של האלבום מזכיר מעט את זה של R.A.T.M, רק הרבה יותר מתוחכם. משחקי הלשון הדימויים הכבדים והמסרים העקיפים משרים אווירה של אליטיזם מוזיקלי ביחס לרוק המקובל כיום, ובצדק. זה אלבום כבד ובעל תעוזה מלודית שמשלב בתוכו את כל הניסיונות והניסיון של אינקובוס מאלבומיהם האחרונים. בגרסת הבונוס מצורף לדיסק DVD ובו קטעים שווים מההופעה ב-Lollapalooza, קטעים משעממים מהופעת צדקה של הלהקה, באנפלגד, וקטעי דוקומנטרים ועלילתיים משעשעים (רונן צומר).