"החיים של כל אדם יכולים לעניין"

הארווי פיקאר היה פקיד יהודי, לוזר אפרורי, שעבד בארכיון של בית חולים בקליבלנד. אחרי מפגש עם אמן הקומיקס רוברט קראמב החליט לתעד בקומיקס את חיי היום-יום שלו. הוא עשה זאת בצורה חושפנית ופרטנית ולא נרתע מלהציג היבטים שליליים ומביכים באישיותו.

יצירתו, שמוכרת בשם 'אמריקן ספלנדור', התפרסמה ב-76', ופיקאר התקבע כדמות פולחנית. מעמדו התעצם בשנות ה-80, כשדייוויד לטרמן גילה אותו. לטרמן הוקסם מהעובדה שפיקאר השנון וחסר המעצורים מעז לומר דברים שרבים מאיתנו חושבים ומרגישים אך לא מעיזים לומר. לטרמן החל לארח אותו בתוכנית הטלוויזיה שלו, ופיקאר חולל שם פרובוקציות. בשלב מסוים התקשה לטרמן לשאת את אישיותו האקסצנטרית ופיטר אותו בשידור חי.

חיי האהבה של פיקאר לא היו מזהירים במיוחד. את זמנו הוא בילה בעיקר בקריאה ובהאזנה לתקליטי ג'אז, עד שפגש בשנות ה-80 את ג'ויס ברבנר, בעלת חנות למוצרי קומיקס, שכתבה לו מכתב בו ביקשה שישלח לה עותק של חוברת פרי עטו. השניים התאהבו, ומאוחר יותר התחתנו והחלו בשיתוף פעולה מקצועי. עכשיו, במסגרת החיבה לקומיקס מחד והפופולריות של תיעודים חושפניים מאידך, מגיע 'אמריקן ספלנדור' גם לקולנוע (עכשיו אצלנו).

זהו סרט שמערב סגנונות, משלב מציאות ודמיון, אנימציה וצילום, קומיקס ושחקנים, והוא גרף ביקורות משבחות ופרסים יוקרתיים, כולל מועמדות לאוסקר התסריט. הזוג רוברט פולצ'יני ושרי ספרינגר ברמן, יוצרי הסרט 'אמריקן ספלנדור', באים מרקע של קולנוע תיעודי. הם מעידים שרצו לעשות סרט שמבוסס על ספרי הקומיקס האוטוביוגרפיים של הארווי פיקאר "בזכות הפשטות, הפואטיות והכנות בהן הוא מתאר את חיי היום-יום. העולם שלו מאוכלס בדמויות מצחיקות, אמיצות, פגומות ואנושיות מאוד. בעינינו, הארווי היה חלוץ אמיתי. הרבה לפני גל תוכניות המציאות הוא תיעד את חייו האישיים במדיום שנועד לתיעוד דברים יוצאי דופן".

השניים בחרו בשחקנים הנהדרים פול ג'יאמטי ('אגדות וסיפורים') והופ דייוויס ('אודות שמידט') לתפקידים של בני הזוג פיקאר ושיבצו בסרט גם את הזוג עצמו, שמשמיע הערות על המתחולל מסביב.

פגשתי את הזוג פיקאר בפסטיבל קאן, שם הוקרן הסרט.

הארווי, כשהתחלת לעשות קומיקס, מה גרם לך לחשוב שהחיים שלך יכולים להיות מעניינים?

"חשבתי שהחיים של כל אחד יכולים לעניין, למרות שחלק גדול מהפרטים של מה שנקרא אנשים רגילים אינם נחשבים חשובים מספיק. אבל אני חושב שהם כן חשובים מספיק, ויכולה להיות להם השפעה מדהימה על אנשים".

לא הביך אתכם לראות את החיים האישיים שלכם נחשפים על המסך?

ברבנר: "לא. זה לא הביך אותי".

פיקאר: "להיפך. אני ניסיתי לשכנע את המפיקים לעשות את הסרט כדי שאוכל להרוויח כסף ולשפר את חיי, בעיקר כי יש לנו בת מאומצת בת 15, שאנחנו צריכים לתמוך בה. אני כבר בן 63, עוד מעט גימלאי, והפנסיה שלי לא מספיקה. לכן אני צריך לנסות להרוויח יותר מכתיבה. כבר קיבלתי כמה עבודות בזכות הסרט".

כשדמיינתם שהקומיקס יהפוך לסרט, חשבתם איזה שחקנים ראויים לגלם אתכם?

"לא היתה לי שום דמות בראש. אני לא הולך לראות הרבה סרטים. כשפול ג'יאמטי נבחר לגלם אותי, לא השקעתי עבודה איתו על גילום הדמות. השארתי את זה לבמאי. פול למד את הגינונים שלי מסרטי וידיאו שמתעדים אותי ומספרי הקומיקס שלי. הרעיון שלו היה לעשות אינטרפרטציה שלי ולא חיקוי".

ברבנר: "בחנו המון שחקניות, ובסוף הלכנו על הופ דייוויס כי היא לא ניסתה להיות מצחיקה כפייתית והבינה אותי יותר טוב מכל האחרות. שוחחתי איתה וביקשתי ממנה שתגלם אותי בדרך יותר סימפטית מהדרך שבעלי תיאר אותי בקומיקס".

אתם מרוצים מהתוצאה?

פיקאר: "אני מאוד מרוצה. אני חושב שפול לכד את ההרגשה של החיים שלי ושל ספרי הקומיקס, עד כמה שסרט יכול להעביר את התחושה".

ברבנר: "אני שמחה ומרוצה מהתוצאה, וכך גם בתנו דניאל. אגב, אנחנו סבורים שהיא תמשיך בדרך האמנותית שלנו. היא מוכשרת ומתעניינת באמנות".

פיקאר ורעייתו הם יהודים. "הארווי הוא יידישקייט, אני באה ממשפחה יהודית", אומרת ברבנר, "ואנחנו מגדלים בת קתולית".

פיקאר: "אני לא דתי, אבל אני חושב שאני תמיד מודע ליהדות שלי. גם בעבודה שלי. אבא שלי היה דתי מאוד אבל הוא לא השפיע עלי. הוא עבד כל הזמן ולא היה לו זמן להשפיע עלי. לעומת זאת, האספקט של תרבות יהודית שכן משפיע עלי זה הזרמים השמאלניים ביהדות. אמא שלי היתה קומוניסטית, וב-48' היא תמכה בהנרי וולס, שהיה סגן נשיא תחת רוזוולט ותמך בשלום עם הסובייטים. וולס רץ לנשיאות נגד הארי טרומן, והפסיד".

בסרט 'אמריקן ספלנדור' מוזכר טיול שערכה ברבנר בירושלים. "להארווי היה סרטן פעמיים ותיעדנו את התקופה הזאת בספר 'שנת הסרטן שלנו'. הפעם הראשונה שהוא גילה שיש לו סרטן היתה כשהתחילה מלחמת המפרץ. בדיוק אז נסעתי לישראל ולגדה המערבית, שם היתה לנו הפקה תיאטרלית מוצלחת של 'אמריקן ספלנדור' ועבדתי עם ישראלים וערבים צעירים. אספתי אותם, דיברנו על עיתונות ודיכוי ולחץ, ושמעתי את הקולות שלהם".

פיקאר: "הסרטן היה נקודת מפנה בחיי. הוא התגלה בדיוק כשעברנו לבית חדש. לא היה ברור אם אני אשאר בחיים או אמות. הייתי מאוד מדוכא מהטיפולים ומהמחלה. תודה לאל, מאז 2002 המחלה לא הופיעה אצלי שוב. לא היה קשה לי לראות את ההתמודדות שלי עם הסרטן בסרט. יש מספיק דברים בחיי שאני מתבייש בהם, אבל אני לא מתבייש בזה שהיה לי סרטן".