שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

אף שהממונה על משאבי אנוש לא חיפש לעצמו את השליחות הזאת, הנה עכשיו, בקרינה הרכה של הבוקר, הבין שנובעת ממנה משמעות שלא ציפה לה. ולאחר שתורגמה לו והתבהרה בקשתה המדהימה של האשה הזקנה, שעמדה בגלימת נזיר ליד המדורה הגוועת, הפעימה אותו התרוממות-רוח. וירושלים זו, המתייסרת והמרופטת, שיצא ממנה לפני שבוע ימים, התחדשה לו לפתע בזיו חשיבותה, זו של ימי ילדותו.

ועדיין מקורה של השליחות המופלאה בתקלה ביורוקרטית פשוטה, שלאחר אזהרתו המוקדמת של עורך המקומון הירושלמי, עוד היה אפשר לפטור אותה בהסבר אמין, אולי מלווה בהתנצלות קצרה. אלא שבעל-המפעל, ישיש תקיף בן שמונים-ושבע, נתקף חרדה מוגזמת למוניטין שלו, ואותה התנצלות פשוטה, שיכלה להשכיח את כל הפרשה, לא הספיקה לו, והוא תבע מעצמו ומן הכפופים לו חרטה של ממש, גילוי ברור של כפרה, שהולידו מסע אל אופק רחוק. אבל מה הסעיר את הישיש הזה? על מה התעורר בו דחף כמעט דתי? האם זה משום שהימים האפלים, העוברים על הארץ כולה, ועל ירושלים בפרט, לא הפחיתו מהכנסותיו, אלא דווקא להיפך; ומול קשיים, ואפילו קריסות, של מפעלים סביבו, מחייבת אותו הצלחתו להישמר שבעתיים מפני תרעומת ציבורית, שלמרבה האירוניה עוד תודפס על נייר שהוא-עצמו משווק לעיתון?

אומנם העיתונאי, דוקטורנט נצחי במדעי-הרוח, רדיקל של מוסר מקומי, שהאינטימיות הירושלמית מסירה ממנו כל רסן, לא שיער תחילה מה מקור הנייר שתתפרסם עליו הכתבה החריפה שלו; וגם לו ידע, האם היה מרכך מלה אחת? אבל העורך, שהוא אף בעל המקומון, קרא את הטיוטה, בחן את התצלום של תלוש-המשכורת הקרוע והמוכתם שנמצא בסל של האשה ההרוגה ומיד ראה לנכון להקדים ולבקש תגובה, או התנצלות, מבעל-המפעל עצמו, כדי לא להפתיע ידיד, ועוד בערב-שבת, בסיפור שיקדיר את היחסים. האמנם סיפור קשה ומיוחד? ודאי שלא. אלא שבימים איומים כאלה, בעוד התרסקות של עוברי-אורח הפכה אצלנו שגרה פתאומית, פורצת רגישות מוסרית דווקא ממקומות לא-צפויים. ולכן לקראת תום יום-העבודה, כשניסה הממונה על משאבי אנוש להתחמק מקריאתו של בעל-המפעל כי נשבע בבוקר לאשתו-לשעבר להקדים לחזור מהעבודה, ולעמוד כל-כולו, בערב וגם בלילה, לרשות הבת היחידה, לא איפשרה לו מרכזת-הלשכה הוותיקה לדחות את הפגישה. וכיוון שכבר חשה בזעזוע העובר על בעל-המפעל, הקדימה לייעץ לפקיד הנרגן למצוא לו מחליף לכל חובותיו המשפחתיות הערב.

בדרך-כלל אומנם שוררים יחסי חיבה ואמון בין הממונה לבין בעל-המפעל, עוד מהתקופה שהממונה היה סוכן-מכירות וגילה שווקים מפתיעים בעולם השלישי בשביל האגף החדש למוצרי נייר וכתיבה. ולפיכך כשהחלו להתערער נישואיו של הממונה, אפשר גם עקב נסיעותיו המרובות, הסכים הישיש, אם כי לא בלב קל, לשחרר אותו מתפקידו ולהציב אותו בינתיים כממונה על ענייני כוח-אדם במפעל כולו, כדי שלפחות יוכל ללון כל לילה בביתו ולנסות לשקם את מה שהתקלקל. אלא שהאיבה שהצטברה בהיעדרו, הזדככה לרעל בנוכחותו, והפירוד בינו לבין אשתו, תחילה נפשי, אחר-כך שכלי, ולבסוף אף מיני, כבר התגלגל מכוח עצמו. אבל גם לאחר הגירושים לא מיהר לשוב לתפקיד הקודם, שאותו אהב בשל רצונו להחזיר אליו לפחות את האמון של בתו היחידה.

כבר בפתח חדר-ההנהלה הגדול, שאפלולית רכה ואצילית נשמרת בו דרך-קבע בכל שעות היום ובכל עונות השנה, הוטחה בפניו, ובטון דרמטי, תמצית הסיפור שעומד להתפרסם במקומון של סוף-השבוע.

- עובדת שלנו? ממאן הממונה לקבל את העובדה, לא ייתכן. הייתי יודע. זאת טעות.

אבל בעל-המפעל אינו עונה, ורק מושיט הגהות של כתבה, שהפקיד קורא בחיפזון, עדיין בעמידה, חולף במהירות על כתב-שטנה לא ארוך, שכותרתו: חוסר-אנושיות מזעזע אצל יצרני וספקי הלחם שלנו.

אשה כבת ארבעים, שלא נשאה עימה שום מסמך מזהה פרט לתלוש-משכורת של המפעל מהחודש האחרון, קרוע ומוכתם ובלי שם, נפצעה אנושות בפיגוע בשוק הירקות בשבוע שעבר, ובמשך יומיים נאבקה על חייה מבלי שמישהו מחבריה לעבודה, או מהממונים עליה, יתעניין בשלומה. וגם אחרי מותה היא שוכבת אלמונית וגלמודה במדור-המתים של בית-החולים, בעוד הנהלת המפעל מוסיפה להתעלם מגורלה, ואפילו לקבורתה אין מי שידאג. וכאן בא תיאור קצר של המפעל - המאפייה הגדולה והמפורסמת, שייסד בתחילת המאה סבו של הישיש, והאגף החדש למוצרי נייר וכתיבה; ומשובצים בכתוב שני תצלומים, המזהים בבירור את האחראים. האחד הוא של בעל-המפעל, תצלום ישן ורשמי מלפני שנים רבות, והאחר הוא של הממונה על כוח-אדם, תצלום חדש, כהה ומטושטש, שצולם בלא ידיעתו, בתוספת הערה מרושעת, שבתפקידו הנוכחי זכה רק בגלל גירושיו.

- נחש אמיתי, ממלמל הפקיד, כמה ארס אפשר לדחוס בכתבה קצרה...

אלא שהישיש תובע פעולה ולא רק התמרמרות. אם זה הסגנון הנהוג היום, לא אותו צריך להדוף, אלא את האשמה. וכיוון שהעורך נוהג איתם לפנים-משורת-הדין, ומסכים להדפיס בצמוד לכתבה תגובה או התנצלות, כדי לרכך הוקעה שעלולה להשתרש בלבבות אם ימתינו לעיתון של השבוע הבא - יש להתארגן מיד ולברר מה ומי העובדת שנהרגה, ואיך ולמה נשמטה מן התודעה. ואולי, למה לא, לנסות להיפגש עם "הנחש" עצמו, לבדוק מה הוא עוד יודע, העיתונאי הזה. מי יודע איזו מלכודת נוספת טמונה כאן.

במלים אחרות, עליו לעזוב כל עניין אחר, ולהתמסר אך ורק לסיפור הזה. כי לא רק חופשות ומחלות, לידות או פרישות, הן באחריות כוח-אדם, אלא גם המוות עצמו. והטחה על "חוסר-אנושיות", על ניכור מתוך קמצנות, אם תתפרסם בלי הסבר או אפילו התנצלות, עלולה לעורר מחאה, שאולי תתבטא גם במכירות. סוף-סוף אין זו מאפייה אלמונית; ושמה של משפחת המייסדים מודבק על כל כיכר לחם שיוצאת מפה. אז למה להגיש פיתוי קל למתחרים שמחפשים נקמות...

- נקמות? מגחך הממונה, הגזמת מאוד. למי אתה חושב שכל זה אכפת, ועוד בימים כאלה...

- לי זה אכפת, הודף בעל-המפעל את דברי הפקיד שלו ברוגז, ודווקא בימים כאלה...

הממונה מרכין ראש, מקפל את הכתבה ומעלים אותה בכיסו בתנועה עניינית, שמנסה לנתק מגע לפני שסערת-רוחו של הישיש תהפוך אותו אחראי לא רק למחדל משרדי קטן, אלא אף לפיגוע עצמו. אל תדאג, הוא מרגיע בחיוך קל, אני לוקח את כל האשה הזאת על עצמי. מחר בבוקר. דבר ראשון.

אז מזדקף הישיש, גבוה, כבד, חיוור מאוד, הדור בלבושו, ובלורית עתיקה מרחפת באפלולית כמו יונה מלכותית. החרדה לשמו הטוב מכבידה מאוד על היד הלופתת בכוח את כתפו של הכפוף לו. לא מחר בבוקר - נאמרת ההוראה לאט, ובצלילות רבה אלא עכשיו. הערב. הלילה. אין זמן. הסיפור השלם צריך להיות ברור עם שחר, כדי שבבוקר יהיה אפשר לשלוח לעיתון תגובה ממשית.

- הערב? הלילה? נלפת הממונה, לא, סליחה, כבר מאוחר. הוא מוכרח לרוץ הביתה. אשתו, כלומר לשעבר, לא תימצא הלילה בירושלים, והוא נשבע לה שבעצמו יסיע את הבת, כדי שלא תסתכן בתחבורה הציבורית. אבל מה הבהלה? המקומון הארור הזה מופיע ביום שישי, והיום רק שלישי. יש זמן.

אבל דאגתו של בעל-המפעל לאנושיותו מקשיחה אותו מאוד. לא, אין זמן. מחר בערב הם "סוגרים" שם בעיתון, ואם תאחר התגובה לבוא, היא לא תודפס בסוף-השבוע הזה אלא רק בבא אחריו, וכך הם יישארו במשך שבעה ימים חשופים בלי מענה, ולכן אם מסרב הממונה להתגייס מיד לסיפור הזה, ובכל מאודו, שרק יודיע בבקשה, יימצא לו מחליף, אולי לתפקיד בכלל...

- אבל... רגע... סליחה... מתבלבל הממונה, פגוע מן האיום שנזרק בקלות כזאת, והבת שלי? מי יוכל להחליף אותי כאן? ואמא שלה, הוא מוסיף במרירות, קצת הכרת אותה, היא תהרוג אותי...

- היא תחליף אותך, קוטע אותו בעל-המפעל ומורה באצבע ישרה על מרכזת-הלשכה, שפניה מאדימות לשמע התפקיד שהוטל עליה לפתע מבלי לבקש את הסכמתה.

- תחליף אותי? איך?

- מה שאתה שומע. היא תסיע את בתך במקומך לכל מקום שתרצה, ותשגיח עליה כאילו היא שלה. כי מרגע זה כולנו מגויסים להוכיח שגם לנו יש אנושיות, לא פחות מאשר לנחש הזה, והיא יקרה לנו. תחשוב, בן-אדם, יש לנו ברירה אחרת? אין.

ב

כן, חמודה, כן, ילדה שלי, אני מבין כל מה שאת אומרת. אני יודע שאת לא מוכרחה אותי, אבל אני מתחנן בפנייך. בשביל השקט הנפשי של אמא, וגם שלי, זה טוב ונכון שהאשה הזאת תסיע אותך לחוג-ריקוד וגם תחזיר אותך משם. אין ברירה. אין ברירה - הוא מושך בטון מתחטא משהו מנעימת קולו של בעל-המפעל, בתקווה לפייס בטלפון את הבת המאוכזבת, שחיכתה לא לנהג אלא לאב.

נכון. אני מודה. הבטחתי ונשבעתי. אבל קרה משהו נורא. תהיי קצת אנושית. עובדת שלנו נהרגה בפיגוע, ואני חייב לקחת על עצמי מיד את הטיפול בה. את רוצה שיפטרו אותי? אין ברירה - הוא הודף את גרושתו, ששמעה מהבת על המחליפה ומיהרה להתקשר כדי להוקיע אותו על הפרת-אמונים נוספת.

והמלים הנחרצות והפשוטות הללו, "אין ברירה", שהציב בעל-המפעל הזקן, כבר מפכות בתוכו בהרהור לחשני, מעדד, כמין השבעה. ולא רק באותו לילה ראשון, ארוך ונפתל, שבמהלכו לא היסס לשאול אפילו אצל המתים, אלא גם בימים המוזרים שלאחר מכן, ובמסע ההלוויה שיצא בסוף-השבוע לארץ רחוקה, מישורית וקרה ברגעים של היסוס ולבטים, בשעות של מבוכה ומשבר היה חוזר ומנופף מול בני-לווייתו בצמד-המלים הללו, כאילו הן דגל קטן בשעת הסתערות, מגדלור נייד שמהבהב באפלה לתת אומץ וכיוון. "אין ברירה". צריך להשלים את הסיפור הזה עד תומו, אפילו אם יהיה נחוץ לעשות את כל הדרך חזרה.

ובמלים הפשוטות הללו הוא גם לוכד ומכניע עכשיו בטלפון את מזכירתו, שבלי רשות הקדימה היום לחמוק הביתה. ולא עזרו תחנוניה שכבר שיחררה את המטפלת ואין לה מי שישגיח על התינוק. חרדת האנושיות של בעל-המפעל נטעה בו אומץ להיות תקיף ואפילו מאיים. "אם אין ברירה, אז תביאי את התינוק שלך הנה, ואני אחליף אותך אתו, העיקר שנאתר במהירות מיהי בעלת התלוש הקרוע הזה, כי רק את מסוגלת לבדוק את זה".

ובנוסף הסעיר את העולם באותה שעה גשם עז, עתיר רוחות, פרי-הילולים של חורף אמיתי, נדיב ועמוק, מטריד אבל גם מנחם, שפקד אותנו באותה שנה. חורף שתלינו בו תקווה נואשת, שיוכל לצנן את טירוף ההתאבדות של אויבינו יותר מכל המאבטחים והשוטרים שבתוכנו. והארץ לבשה ירוק, והאדמה התכסתה פרחים ועשבים, שריחם נשכח מכבר. ואנו לא רגזנו ולא התלוננו על פלגי מים חדשים ומפתיעים, ששיבשו את תנועתנו במדרכות ובכבישים, כי ידענו, שלא הכל ירד לטמיון; משהו יחלחל אל מאגרים נסתרים, שנתברך בהם ביום שרב.

עם שרטוטי הערב הראשונים, כשהגיעה המזכירה עטופה ונוטפת, סבר תחילה הממונה שהצליחה לפטור את עצמה מן התינוק שלה. אבל לאחר שקיפלה את המטרייה, והסירה את השכמייה הצהבהבה, וקילפה מעצמה מעיל פרווה גדול, ראה שיש עליה מנשא שתחוב בו תינוק עז, אדום-לחיים, בעל מוצץ גדול, שבחן את הממונה בסקרנות שקטה. הפקיד שאל בהשתאות, ככה את אורזת את התינוק? הרי יכולת לחנוק אותו. אבל המזכירה ביטלה את דאגתו, ובטון תקיף, חדש, שונה מזה של שעות העבודה, אמרה, סמוך עלי, והניחה את העולל על השטיח, והחליפה לו מוצץ.

הקטנטן הסתכל אנה-ואנה כבורר לו מטרה ראויה, פלט את המוצץ החדש, התהפך אל בטנו, והחל לזחול בזריזות מפתיעה עם המוצץ אחוז באצבעותיו. והמזכירה, באותו טון זועף, אבל פמיליירי, הפטירה, זהו, לך אחריו, הבטחת שתשגיח, ולקחה לידה את הכתבה, קראה אותה בפנים חמורות, באיטיות רבה, ואחר-כך בדקה את התצלום העמום של תלוש-המשכורת הקרוע שמצאו אצל העובדת ההרוגה, הפכה אותו מצד אל צד, ואז פנתה אל הממונה, שכבר החל לפסוע בצעדים מהורהרים אחרי התינוק הזוחל: מתי בדיוק היה הפיגוע שלה? ואחרי שנמסר לה התאריך המדויק, העלתה מיד סברה שההרוגה נעדרה מן העבודה לפחות חודש לפני הפיגוע. ולכן קרוב-לוודאי שבשעת מותה, אף שמשום-מה קיבלה משכורת, היא כבר לא היתה שייכת פורמלית למפעל, וכל הכתבה המרושעת הזאת בטעות יסודה.

אבל הממונה - מבלי להסיר את עיניו מן התינוק, שכבר הגיע אל פתח החדר, ותוך כדי שהוא שוקל אם לחסום אותו שם, או להרשות לו לצאת למסדרון - אומר בקדרות, שייכת או לא-שייכת, טעות או לא-טעות, צריך לברר מי העובדת הזאת, ולמה היא נשמטה לנו מהתודעה בקלות כזאת. כי אם היא פוטרה, או אפילו עזבה מרצונה, איך זה שהיא עדיין קיבלה אצלנו משכורת החודש. הרי זה היה צריך להירשם באיזה מקום. אז קדימה בבקשה, חבל על הזמן של כולנו, הוא מפטיר ויוצא בעקבות התינוק, שנבהל לרגע מן האפלה במסדרון, אבל מיד התעשת והחל לזחול בתנופה חדשה אל עבר חדרו של בעל-המפעל.

ואחר-כך מתפלאים שבגיל עשרים הם לא מסתפקים אלא בהרי ההימלאיה, מהרהר הממונה הפוסע עקב בצד אגודל בעקבות הזוחל הנמרץ, שמפעם לפעם, ובלי סימן מוקדם, נעצר ומתיישב להרהור קצר ומתוק, אבל עד מהרה חוזר למסעו, המשמר לפי שעה את הכיוון המקורי. ותוגה של עייפות עמוקה מתרבצת לאיטה בגבר החסון ממוצע-קומה, עוד מעט בן ארבעים, ורסיסי שיבה ראשונים כבר ניכרים בתספורתו הקשוחה וטינה משונה מתעוררת בלבו כלפי אותה אלמונית, שיצאה לשוק בלי תעודת-זהות כדי לסבך דווקא אותו - צמא, רעב ועייף לאחר יום-עבודה - באחריות לאיתור זהותה.

התינוק מגיע לסוף המסדרון ונעצר לפני דלת חדרו של בעל-המפעל, שוודאי סועד את ארוחת-הערב בביתו בשלווה, סמוך-ובטוח שהממונה כבר דואג להגן על שמו הטוב. והדלת המהודרת, המצופה בכריות של עור שחור, לאטום את הסודות המקצועיים הנרקמים מאחוריה, מלבה את יצרו של הפעוט, שמכה בה עכשיו בהתלהבות במוצץ, אשר באורח-פלא לא אבד בזחילה הארוכה. אבל מקצה המסדרון כבר מתגלגלת הצהלה של המזכירה, שאיתרה את בעלת התלוש.

בכל-זאת, מהרהר הממונה בסיפוק, יש אצלי סדר במדור, והוא גוחן אל התינוק, ובבת-אחת מנתק אותו מקסם הדלת הנעולה, ולפני שנשמעת מחאה, הוא מניף אותו ונושאו כמטוס שבוי חזרה אל אמו, שהפיקה מתוך צג המחשב המרהיב בגווניו לא רק טבלה של פרטים אישיים, אלא אפילו תמונת-דיוקן נאה, איקונין צבעוני של פניה החייכניים והמאירים של אשה לא צעירה, בהירת-שיער.

- כמעט בטוח, מצביעה המזכירה חגיגית, שזאת האשה שאתה מחפש, מיד נוציא לך אותה במדפסת, שתהיה לך ממש ביד. ועכשיו, שאני יודעת את תאריך הקבלה שלה לעבודה, אני אפילו אאתר לך את ריאיון-הקבלה שעשית לה.

- אני קיבלתי אותה לעבודה? מתפלא הממונה ועדיין אינו מוסר לה את התינוק, המועך בכף ידו הקטנה את אוזנו של הגבר שנושא אותו.

- אלא מי? ביולי האחרון העבירו אותך לפה, ומיד דרשת שאף-אחד לא יתקבל ולא יפוטר אלא דרכך.

- אבל לאיזו עבודה? מוטרד הממונה מן הגילוי שגם הוא אישית נקשר לעובדת ההרוגה. באיזה אגף? באיזו מחלקה? מי האחראי האמיתי עליה? מה אומר המחשב שלך?

כאן המחשב פחות נחרץ בתשובותיו. לפי הקוד היא שובצה בין עובדי הניקיון הנודדים בין האגפים והמחלקות. לכן לא פלא, ממלמל הממונה בעצב, שגם המוות שלה הלך אצלנו לאיבוד בין המחלקות...

אבל המזכירה, שמשרתת פה שנים רבות - ורעיונות יפים נולדו ביוזמתה, כגון החלפת השם מכוח-אדם למשאבי אנוש, או סריקה של תמונות העובדים במחשב - אינה מסכימה עם אבחנתו של הממונה, שמפעם לפעם עוד נזקק להדרכתה. אין דבר כזה. היעדרות של עובד לא תלך אצלנו לאיבוד. מעל כל עובד, גם אחרון הסבלים ועובדי הניקיון, עומד מישהו שמקפיד על נוכחותו ודואג לסידור-העבודה שלו.

חרדה משרדית, ואולי אף מוסרית, טורדת עכשיו את המזכירה, וכמו נשתכח ממנה ביתה, שרק לפני שעה קלה נאבקה לא לעזוב אותו; נשכחו שני ילדיה הגדולים, שממתינים לארוחת-הערב; נעלמה אפילו סערת החורף שמכה בחלונות. דומה שאותה אנושיות פגועה של בעל-המפעל הסתננה מבעד לדלתו האטומה והדביקה גם אותה, והנה היא כבר תוססת במשימה החדשה, ובאותה יעילות שבה איתרה במחשב את זהותה של העובדת, היא שולפת מארון התיקים-האישיים את סיכום ריאיון-הקבלה שערך הממונה לאשה המתה בקיץ האחרון, ומצורפת אליו חוות-דעת קצרה של רופא המפעל. והיא מחוררת את ריאיון-הקבלה ואת גיליון הפרטים האישיים, לוקחת את הכתבה עם שני התצלומים ומחוררת אף אותה, וכבר הכל מצטרף בתיק חדש, צהבהב, שמוגש לממונה כמסמך ראשון - אומנם דקיק, אבל בסיס אמיתי לחקירה.

וכיוון שהתינוק החל לצרוח פתאום בזרועותיו, היא אוספת אותו אליה, ומבקשת מן הממונה שייכנס לחדרו ויעיין בתיק, או לפחות שיסובב את ראשו, כדי שתוכל קודם-כל להביע את רעבונו של התינוק, כי רק כך הוא לא יפריע להם לאתר את "זה שבישל לנו את הדייסה הזאת". ועוד לפני שהיא מסיימת לדבר, היא פותחת כפתור ראשון בחולצתה, לחלוץ שד.