ואני רוצה לחבק אותה

"ואני רוצה לשכב איתה", כתב קובי אור על יעל לוי אחרי ששמע את תקליטה הראשון, באחת האמרות הידועות ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית. זה היה לפני 22 שנה. היום לוי כבר כמעט בת 50. תקליטה החדש "5" מציג אותה בוגרת, מפוכחת ושלווה יותר - אבל לא פחות מקסימה. 

יותר מ-25 שנה שלוי נמצאת בסצינת המוזיקה הישראלית, מאז שירתה בלהקת חיל הים. "בלדה לנאיבית", "תמונה" ("דה בה דה בה דה"), "אי ירוק בים", "לך לאן שתלך" ו"אל תקנה לי ורד" - הפכו ללהיטי ענק. אבל למרות הישגיה הלא מעטים, דומה שהיא לא הצליחה למקם את עצמה עמוק מספיק בתודעה הציבורית שלנו. ההתנהלות האינטימית והאיטית תמיד שלה (הסינגל הראשון מהתקליט החדש יצא כבר לפני שנתיים!), הפכו אותה למי ששיריה נמצאים בלב ליבה של ההוויה הישראלית, אבל היא עצמה נשארת בשוליה.

לוי היא מבצעת בחסד. קולה מצליח לתמרן בין מתיקות למרירות ובין עוצמה ושביריריות. כאשר הקול שלה פוגש את הטקסטים והלחנים הראויים - התוצאה מרשימה. בתקליט הזה בחרה לוי לשתף פעולה עם ורד קלפטר, בחירה שעולה יפה. קלפטר כתבה והלחינה את רוב השירים, והפיקה מוזיקלית יחד גיל סמטנה. קלפטר היא המקרה ההפוך ללוי. כותבת בחסד עליון ומבצעת מוגבלת. העבודה המשותפת שלהן ממצה את הכשרון שלהן בדרך הטובה ביותר.

השירים באלבום לא נושאים בחובם בשורה מוזיקלית חדשה עבור לוי, שממשיכה לטייל במסדרונות הרוק הרך, בעיבודים שמלטפים את הקיטש מהמקום הנכון. היא שרה על אכזבות, החמצות וגעגועים. הים, האוויר והעצים מהווים עבורה נקודות משען, סביבם מתרחשים החיים. זה אלבום אישי מאוד, אבל כזה שמצליח לייצג לא רק את החיים הפרטיים של לוי או של קלפטר - אלא מציג תמונה כללית, של ישראליות נוגה.

לעתים נדמה שהשירה של לוי קצת עדינה מדי, וקצת חספוס ולהט היו מיטיבים עימה, אבל לוי של האלבום הזה מציעה בעיקר מלנכוליה מהורהרת בריח של גיטרה אקוסטית ובטעם של כינורות חולמניים. יותר מכל מזכיר האלבום יומן מוזיקלי של נערה מתבגרת, 30 שנה אחרי. "העצב ממלא את החדרים", היא שרה, ואני כמעט יכול לשמוע את הדמעות נקווות מעל הכרית. ואני רוצה לחבק אותה.