חשיבותה של ו' החיבור
בעוד מאות עתירות מוגשות בניסיון לקעקע את אופיה היהודי של ישראל, נופל בג"ץ בראשות ברק קורבן לשיח הליברלי שלו עצמו
בהתמדה וללא לאות עותרים לבג"ץ מאות עורכי דין בשם ארגונים ערביים בישראל, לכאורה בגין פגיעה בזכויות הפרט הערבי, ולמעשה כדי לגבש בעזרת בית המשפט העליון מאסה קריטית של זכויות קולקטיביות לערבים בישראל – עד כדי הצדקה להכרה עולמית בקבוצה זו כמיעוט לאומי.
משמעות המאבק ברורה: לקעקע את האופי היהודי של ישראל, אפילו להפוך אותה למדינה דו-לאומית, יהודית ערבית. אין צורך לפשפש הרבה בדברי בכירי ארגון "עדאלה", למשל, כדי להבין זאת. עדיין זכור כיצד היה הארגון מעורב במערכה לגינוי ישראל בוועידת דרבן כמדינה גזענית (וממילא, חסרת לגיטימציה).
הדוגמאות למאבק המשפטי האמור רבות, ועשירות במשמעות סימבולית: הדרישה שהוכרה בבג"ץ לכיתוב בערבית בשלטי הרחובות בכל הערים המעורבות בארץ (אפילו כאלה שרק 2% מתושביהן ערבים) ובמוסדות השלטון; זכותם של הערבים להתגורר ביישובים כפריים יהודיים; מאבק על חינוך אוטונומי לצעירים הערבים בישראל; החייאה, אפילו מלאכותית, של מוסדות דת מוסלמיים בכל רחבי הארץ (למשל, מסגד סיידנא עלי בהרצליה פיתוח, ולאחרונה המסגד הגדול בבאר שבע). חלק מן העתירות רק זרעו מדנים בין יהודים וערבים, והזיקו למרקם החיים המשותף במקום לאחותו.
איך קורה שבג"ץ נותן יד לפרשנות ההופכת את כוונת המחוקק על פיה? הארגונים הערביים פונים לבג"ץ בחסות "המהפכה החוקתית" שנשיא בית המשפט העליון אהרון ברק הכריז עליה בשנות ה-90, בהסתמך על כך שישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית", ככתוב בחוקי היסוד הרלבנטיים. דרך המילה "דמוקרטית" נכנסת הדרישה לזכויות אינדיבידואליות של הערבים, לזכויות קולקטיביות, למדינת כל אזרחיה ואפילו להכרה בערביי ישראל כמיעוט לאומי. אלא שבפרשנות זו מתעלם בית המשפט מן ההגדרה "יהודית", שאף קודמת בחוק ל"דמוקרטית". הכיצד יכולה להתיישב "מדינת כל אזרחיה" או "מדינה דו-לאומית" מכוח הפרשנות עם המילה "יהודית" מתוקף הוראת החוק הברור?
בג"ץ בראשות ברק נפל קורבן לשיח הליברלי שלו עצמו, לאחר שכוחות שעושים שימוש לרעה בחוק התפרצו לתוך השיח הזה. ראוי לבג"ץ לאמץ נוסחה המתייחסת לכוונתו של המחוקק כנובעת מן הניסוח עצמו.
ברי שהמחוקק התכוון במילה "יהודית" לזכויות לאומיות קולקטיביות, ומכאן שב"דמוקרטית" התכוון לזכויות הנותרות, האישיות. לכן, רק זכות שתעמוד בשתי ההגדרות באופן מצטבר, וזו חשיבותה הקריטית של ו' החיבור, ראויה לקבל את הגושפנקה של בג"ץ ושל המדינה. כך יישמטו כל אותן זכויות קולקטיביות נסתרות, המתחזות לאישיות. האם חובה להכשיר כמסגד חי דווקא את המוזיאון במרכז באר שבע, לעורר ריב ומדון, ובכך, כמובן, להתריס כנגד האופי היהודי של העיר?
אם בית המשפט העליון יתקשה לעשות כן, יהיה על המחוקק להתערב במהירות ולסתום את הפרצה – אם בחקיקה ראשית נורמטיבית, המדגישה את האופי הלאומי יהודי של ישראל מעל לכל ספק, ואם בחקיקה נקודתית (למשל, להחזיר לשפה הערבית את מעמדה כזכות אישית, המסייעת למי שזקוק לכך בבית המשפט, ולשלול ממנה את האופי הקולקטיבי לאומי שבג"ץ העניק לה בטעות).
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
