דה וינצ'י - טוב ליהודים?

למה? למה למען השם שלא יביאו לארץ את "הפסיון של ישו"? האם מפיצי הסרטים חוששים שהדבר יגרור גל של אנטישמיות בעם היהודי? שאח ישלח ידו באח בשל העוול העתיק שנעשה לבנו של הנגר מנצרת? שחוליות חיסול של השב"כ יאתרו את צאצאיו של קייפא, הכוהן הגדול, ויבצעו בהם סיכול ממוקד? למה דווקא המקום האחד על פני הגלובוס שאמור להיות מחוסן היסטורית מפני פגיעתו הרעה (אם יש כזו) של הסרט הזה, מסרב להקרין אותו?

הרי מי אם לא העם היושב בציון יוכל לצפות בו בתערובת הנכונה והמדויקת של שעשוע והתנשאות? אדרבא ואדרבא, יביאו את הנאשם בפנינו כדי שנוכל לחרוץ ולהוציא משפט. אנחנו גם עומדים בשעריו של החג הנכון לעניין, זה שקידם את עלילות הדם נגד היהודים במשך מאות בשנים, והפך אותנו מעוד מיעוט ביזארי לרעים של העולם, עמדה שאפילו בן-לאדן עדיין לא הצליח לקעקע ביעילות.

ליהדות ולאחותה הקטנה והמוצלחת, הנצרות, היו תמיד יחסי משפחה סבוכים ובלתי בריאים בעליל. אולי אנחנו סתם מנסים להבין אותה, או שאולי אנחנו מקנאים בה. אחרת אין דרך להסביר את הנהייה האחרונה של בני דתנו אחרי ספרו הגרוע והמתחכם של דן בראון, "צופן דה וינצ'י" (הוצאת "מודן"), נהיה שנמשכת כבר כחצי שנה (ראו רשימת רבי המכר), הרבה לפני שגיבסון הגיע (למרות שהאחרון סייע גם סייע להחזרתם של כתבים מסוג זה לאופנה).

אז נכון שהוא מככב כבר חודשים רבים בראש רשימות רבי המכר גם בארצות-הברית, ואפילו באנגליה, אבל אנחנו הרי אמורים להיות חכמים מהם, לא? הזהירו אותנו שלא ללכת בחוקות הגויים, אבל אנחנו מצפצפים וממשיכים לצרוך את העלילה הסבוכה-אך-עם-זאת-פשטנית של בראון.

משיכה גורלית

אנחנו אולי ממלמלים בשקט את "שפוך חמתך" בפסח, אבל מיד לאחר מכן נפתח את המתנות שקיבלנו לחג ונגלה שלפחות שלושה מבני המשפחה קנו לנו את "צופן דה וינצ'י", ומבטיחים לנו שזה ספר נפלא ואנחנו נהנה ממנו נורא. הנצרות, אחותנו הקטנה, ממשיכה לעניין אותנו. אנחנו נמשכים אליה בחבלי קסם, אל התפאורות המרהיבות שלה, המוסיקה השמימית שהיא יצרה, האמנות שהיא היוותה לה השראה.

ספרו של בראון מתחיל שעה שאוצר מוזיאון הלובר נרצח, אך בעוד בטנו מדממת והוא גוסס לאיטו, החליט ליצור בדמו ובבשרו צופן גדוש רמזים שיהיה גלוי רק לאחייניתו החכמה (והיפה, כמובן). בעוד דם חייו ניגר ממנו הוא פושט את בגדיו, משחית יצירות אמנות בדמו ונשכב על הרצפה בפישוט אברים. חבל מעט על ההשקעה, כי רוב הקודים והצפנים שהוא משתמש בהם, שקופים עד כדי כך שאפשר היה פשוט לכתוב אותם בשפת ה-ב' ולגמור עניין. על האחיינית היפה (והחכמה, כמובן) לחבור לפרופסור אמריקאי המתמחה בסימבוליזם, כדי לאבחן את תנוחתו פרושת האברים של הנרצח כמחווה לאדם הוויטרובי המפורסם של לאונרדו דה-וינצ'י.

אולי לנו, שגדלנו בארץ הקודש עם השרטוט המפורט הזה בתור הלוגו של הטלוויזיה החינוכית, היה קל יותר לעלות על כך שהנרצח מבקש להתייחס ללאונרדו. מכאן והלאה ירדפו האחיינית והפרופסור על ידי שליחים מזרי אימה של מסדר כנסייתי מפלצתי, מאחר שלאונרדו דה-וינצ'י היה אחד מחבריו של מסדר אחר, רב כוח אף הוא, שנשבע לשמור בחייו על הגביע הקדוש, שהוא לא גביע של ממש, מסתבר, אלא בעצם רמז לצאצאיו של ישו, שנולדו לו ממריה מגדלנה (הגיוני, לא?). לא רק שדה-וינצ'י היה חבר במסדר, הוא גם החדיר ליצירותיו רמזים לגבי האזוטריה הדתית שלו, ואת הרמזים הללו, ועוד רבים אחרים, צריך צמד הבלשים החובב והאוהב שלנו לגלות לפני הסוף הטוב של הסיפור.

ההפך מגיבסון

לדבריו של פרופסור אביעד קליינברג, מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, ספרו של בראון הוא אפילו לא מקורי במיוחד, ורוב הקונספירציות שהוא מתעסק בהן כבר הופיעו בלהיט הנוצרי הגדול של שנות השמונים, "Holy Blood, Holy Grail". אבל כאן, הוא אומר, בשל העובדה שהיסטוריה היא דבר משעמם, הצמידו לה רומן, הזריקו לתוכה מעט קצב ומתח, ופרסטו, קיבלנו רב מכר רב לאומי. אצלנו, בשל הבורות היחסית שלנו בנוגע למערכיה ולקורותיה של הנצרות במשך הדורות שחלפו מאז שעזבה את הבית, קשה אף יותר להבחין בטעויות ההיסטוריות של בראון ובפרכות הבוטות שהוא מסתמך עליהן, שאותן מוכן קליינברג לפרוט אחת לאחת.

כדאי לזכור, עם זאת, שבראון ניצב בקצה השני של הגישה לנצרות הקתולית מהבמאי שאחראי על הלהיט שאוזכר למעלה. מל גיבסון חבר בכת קתולית אדוקה, ששואפת אל היסודות הראשוניים של הנצרות, ושלקחה קשה מאוד את ההקלות של הוועידה האפיפיורית בשנות השישים. לסלוח ליהודים? למה מי מת? ישו מת ועבור גיבסון וחבריו זה רלוונטי יותר מפרק של "חוק וסדר".

לעומתו, בראון עושה בנצרות כבתוך שלו. הוא לוקח עובדות היסטוריות, כמו קיומם של חברי מסדר הטמפלרים, "מסדר האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה", והופך אותם לשחקנים הראשיים בקונספירציה חובקת עולם. הוא לא הראשון, לפניו היו אומברטו אקו ועוד רבים. לטמפלרים יש מקום של כבוד בהיכל התהילה של הקונספירציות, קצת מעל היורה הנוסף שצלף בקנדי. מאז שפיליפ, מלך צרפת, וקלמנס החמישי, האפיפיור, החליטו לעצור את חברי המסדר (ביום שישי ה-13, שהפך לשם נרדף למזל רע), מככבים הטמפלרים במגוון מזימות אפלות, הקשורות לרוב בעוד חבורה באותו היכל תהילה, הבונים החופשיים.

יתכן שכל ההיקסמות הזו שלנו ממעלליהם של אחינו הנוצרים, מקורה באיזושהיא תחושת אחווה. בעוד שה"פסיון של ישו" שקול לסרט וידאו משפחתי, שבו אנו יכולים לצפות בקרובינו ובקורותיהם, לצקצק בלשונינו ולומר "הנה, תראו מה יצא מהם. תמיד חשבתי שהוא קצת לא יוצלח, הישו הזה", "צופן דה-וינצ'י" - עם הספקולציות הפרועות שלו על ילדיהם של ישו ומרים - מאפשר לנו להאמין להרף עין שאולי אחותנו הקטנה והגבר שלה אכן יצרו שושלת מכובדת, שצאצאיה מלכו בצרפת, ושאולי, רק אולי, מתרוצצים להם אי שם בעולם, ישועים קטנים, אחינו האובדים. לבנו היהודי, האמון על קיבוץ גלויות, מתרחב. אחרי הכל, כולנו יהודים.