מרפסת משלך

אוקספורד, אוקטובר 1928: בחוץ מזרזף מן הסתם גשם טורדני, ובאולם ההרצאות עומדת וירג'יניה וולף ומספרת לקהל המאזינות שלה – כולן היו נשים – שעוד מעט קט, אם נשים יזכו לעצמאות כלכלית, הם יכתבו רומנים רבים וגם ישנו לנצח את פניה של הספרות האנגלית.

ספק אם המאזינות יודעות שבשתי ההרצאות שנתבקשה לשאת טמון הגרעין לטקסט המכונן של החשיבה הפמיניסטית במאה העשרים. ספק אם ידעה בעצמה שהיא עושה היסטוריה. באותה שנה ממש קיבלו סוף סוף כל נשות אנגליה זכות הצבעה בבחירות. באותה שנה ממש, עדיין נדרשו הסטודנטיות (המעטות) באוקספורד לקבל מכתבי המלצה מן המרצים שלהם כדי להיכנס לספריה. נשים מהוגנות מן המעמד הבינוני ומעלה עדיין לא יצאו לשוק העבודה בהמוניהן, ולא יצאו לרחוב לעת ערב לבדן, בלי ליווי גברי. כשוולף עצמה ביקשה ללמוד משהו על ההיסטוריה של הנשים באנגליה, היא נתקלה בהעדר משווע של חומרים. כשנברה בהתייחסויות לנשים בספרות, מצאה את כל הקשת הידועה לנו יפה עד היום: מן הקביעה שנשים הן חסרות מוח ולא ראויות להשכלה, ועד לקביעה כי ראוי שיישארו כאלה, בנות חסות מפגרות אבל אהובות מאד בחברה פטריארכלית נוקשה.

אגדה פמיניסטית 

"חדר משלך", שהתחיל בשתי ההרצאות הללו, עתיד היה לחולל מהפכה הגותית עמוקה. יש בו גרעינים של רעיונות שהיו כמעט ביזאריים בשעתם, וכיום הם אבני היסוד של החשיבה המגדרית המערבית. הספרים שוולף ביקשה למצוא, בהן הנשים הן סובייקט ולא אובייקט המתווך בפריזמה גברית, כבר ממלאים ספריות. אם אנחנו יודעים היום יותר על מעמדן של נשים לאורך ההיסטוריה האנושית, אם בתיאורית המגדר מתקיים שיח ער על אודות קיטוב או ספקטרום מיני, אם זכינו לקולות נשיים ענקיים בספרות של המאה העשרים – מאחורי כל אלה עומד כרך צנום וצנוע, לא מדעי ולא שיטתי, שהתחיל מרעיון פשוט: אשה צריכה חדר משלה והכנסה קבועה של 500 פאונד לשנה כדי לכתוב רומנים.

"השעות" – הסרט ולא הספר – חולל עניין מחודש בדמותה ובמחשבתה של וירג'יניה וולף. גם בגללו קיבלנו תרגום חדש של יעל רנן לספר, והזדמנות מחודשת להציץ בחשיבה האנקדוטלית המבריקה של היוצרת – גם במבט ביקורתי.

ביסודו של הספר מצויה הטענה שנראית לנו כיום טריוויאלית לגמרי: דיכוי כלכלי הוא ערובה חד משמעית לכליון תרבותי. לוולף לא היו כלים אנליטיים כדי לתמוך ברעיון שלה, והיא נזקקה לדמות בדיונית שהפכה מאז לאגדה פמיניסטית מובילה - אחותו של שייקספיר.

כמוהו, היא נולדה עם כשרון כתיבה שמימי, אבל לתוך זהות מינית שקבעה את גורלה באורח נחרץ. כשהיו ילדים קטנים, התפצלו דרכיהם: הוא קיבל שיעורים פרטיים, היא נאלצה להקשיב להם מבעד לחור המנעול ולגלות מצויינות בתפירה וברקמה. הוא יכול היה לבחור את אהבותיו, לה נועדו נישואין של נוחות עם גבר שמאסה בו. הוא עזב את סטרטפורד על נהר האוון ועקר ללונדון, בירת התיאטרון, היא נאלצה לברוח מן הבית. לשניהם היו מחזות כתובים באמתחתם. שייקספיר היה לשייקספיר שאנחנו מכירים. אחותו היתה קורבן לניצול מיני של בכיר בהיררכיה, מושא של חרם חברתי – והיא מתה מבלי שנדע עליה דבר, קל וחומר מבלי שפרי עטה יגיע לבמה.

ומה עם המשרתת של שייקספיר?

ונשים שבכל זאת העזו וכתבו, על פי וולף, היו עניות מדי, נעולות במסגרת הפטריארכלית, אפולוגטיות וכנועות. רק עצמאות כלכלית תחלץ מתוכן את הקול הייחודי שלהן, ויש קול כזה – כך קבעה – והוא עתיד לפרוץ לכשתיפתר, איכשהו, בעיית עוניין של נשים.

ומנקודה זו ואילך צריך הדיון בספר להתפצל לשניים. מחד, צריך להכיר בכך שהוא באמת טקסט מכונן, ושבין האנקדוטות שלו פזורים רעיונות משמעותיים על אודות מצבה של האשה כאובייקט בעולם גברי, על יחסים בין כורח ביולוגי, התנהלות היסטורית ויצירתיות, על הקשר החד משמעי בין דיכוי לשתיקה, ועל האפשרות המעניינת והקונטרוורסלית להולדתה של יצירה שכולה תלויית-מגדר.

מאידך, צריך לומר ש"חדר משלך" היה ועודנו פרוייקט מוגבל מאד. וירג'יניה וולף לא הסבירה בו כיצד יגיעו לידיה של האישה היוצרת חמש מאות לירות סטרלינג לשנה. מדובר בערכים נומינליים של שנת 1928, ובערכים של ימינו – משכורת שנתית של שופטת עליונה.

היא לא כתבה שהדרך אל העושר כרוכה בעבודה, שהיא מחייבת מהפכה חברתית של ממש. ב"חדר משלך" מעניקה וולף ליוצרת הבדיונית שלה ירושה נאה שמניבה פירות שנתיים. זה בדיוק היה מצבה של היוצרת האמיתית - הכנסה קבועה הובטחה לה מקרן נאמנות שייסד אביה. היא מעולם לא היתה צריכה לעבוד כדי לזכות בחדר משלה, או בחירות הכלכלית שהיא בעיניה תנאי הכרחי ליצירה.

אם מעניקים לוולף את תואר אם-כל-הפמיניסטיות, כדאי לזכור גם שהמהפכה שהיא מדברת עליה מוגבלת, והיא נועדה לבנות המעמד הבינוני הגבוה באנגליה – לאלה שממילא קל להן יותר להגיע לחדר משלהן. אחותו של שייקספיר היתה מצליחה לשרוד וליצור החל מאמצע המאה העשרים, אבל וולף לא נתנה את דעתה ולו לרגע למשרתת של שייקספיר, או לבנותיה של המשרתת הזאת. כיצד אמורות אלה לדלג על משוכות הסדר החברתי ולהיות בעצמן לנשים-יוצרות?

ואיפה רולינג כתבה?

וולף ראתה בסולידריות הנשית כוח שמתוכו יווצר קול ספרותי חדש ותו לא. היא לא האמינה שהאמונה בזכויותיהן של נשים צריכה לחול על כל הנשים באשר הן, וכי רק מהפכה חברתית כוללת יכולה להבטיח לאשה – לכל אשה – את התנאים הבסיסיים הדרושים ליצירה.

עניין אחר ומטריד בספר הוא העמדה דיכוטומית של התפקוד הביולוגי והחברתי של נשים לעומת היצירתיות שלהן. וולף לא מציבה את הדברים באופן קטגורי, אבל ברור לגמרי מתוך הקריאה שוולף ביקשה לברוא את היוצרת הבדיונית שלה כאשה שמערך הקשרים החברתיים שלה לא כולל אמהות או זוגיות. מאכזב, כי כאן היא נפלה בדיוק לפח האובייקטיפיקציה שטמנו מלומדי כל הדורות לנשים, ולא מצאה דרך, עד סוף הספר, להיחלץ ממנו או לפחות לעמוד על קיומו.

האם אשה באמת צריכה חמש מאות פאונד לשנה וחדר משלה כדי לכתוב? רוב היוצרות הישראליות המצויינות שאני מכירה מסתפקות בפינה של המרפסת. כולן עד אחת יכולות בינתיים רק לחלום על משכורת קבועה מן הגבוהות במשק. והן שורדות, והן כותבות, מפני שנשים זקוקות להרבה יותר מאשר חדר וכסף. הן עדיין זקוקות לנצחון במהפכה החברתית שתהפוך את השוויון בין המינים למסד של כל השיח הציבורי על אודות נשים. את אלה לא משיגים בירושה אלא בהמשך המאבק.

ובאשר לקולות היחודיים שנשים ישמיעו, אם רק יינתנו להם התנאים הללו: טוני מוריסון, יוצרת ענקית, כתבה את ספריה הראשונים בלילות, על שולחן המטבח. ג'יי.קיי. רולינג נמלטה משכונת העוני שלה כי בחדרה היה קר מכדי לכתוב, ולא היה לה כסף לחמם אותו. "חמדת" נולדה ליד הכיריים, הארי פוטר בבית קפה עלוב. שניהם גרים על המדפים שלי לא מפני שהיוצרות שלהן יכלו להרשות לעצמן חירות לכתוב, אלא מפני שהמהפכה החברתית, שוירג'יניה וולף כלל לא היתה מודעת לאפשרויות שלה, בסופו של דבר תנצח.