שיטת טיפול בטראומה: חשיפה לפחדים וטראומות קשות

"אני כמו מנתח לב, שגורם סבל זמני למנותח הלב כדי לשפר את איכות חייו לאורך זמן", אומרת פרופ' עדנה פואה, המומחית מספר אחת בעולם בכל הקשור לטיפול במצוקות נפשיות. הישראלית ילידת חיפה מתגוררת בארהב ועובדת באוניברסיטת פילדלפיה. לא מכבר קיבלה את פרס הקונגרס האמריקני ופרס הפסיכולוגיה האמריקאית עבור מודל מהפכני שבנתה, המיושם כבר בעבודה קלינית, לאחר שהוכח כיעיל ביותר להתמודדות עם טראומה. לישראל היא הגיעה כדי לקיים מספר סדנאות לטיפול במודל.

התיאוריה של פרופ' פואה משלבת גישה קוגנטיבית עם תיאוריות למידה ותיאוריות אישיות. אחד היתרונות הבולטים של שיטת הטיפול שלה, הוא פרק הזמן הקצר להפליא בה היא מתבצעת. תוכנית הטיפול כוללת עשר פגישות טיפוליות, שעתיים כל אחת, כשכל מפגש מובנה מראש עם סדר זמנים ומשימות למטפל ולמטופל. אין כל ספק בכך שיש הטבה ניכרת תוך עשר הפגישות, היא אומרת.

פרופ' עדנה פואה, אם לשתי בנות ורעייתו של פרופסור אמריקני לפילוסופיה, מקדישה את ביקורה הקצר בארץ להעברת השתלמויות למשרד הבטחון ולאנשי מקצוע בארץ, בחסות המרכז למשאבי התמודדות במכללה האקדמית תל-חי בראשות פרופ' מולי להד. בישראל למודת טראומות המלחמה, פיגועי הטרור ומצוקות המצב הכלכלי הקשה, יש הרבה ביקוש ליישום שיטת הטיפול שפיתחה פרופ' פואה, המכונה טיפול בחשיפה.

משברים נפשיים צפויים לנו לאורך כל חיינו, אך אנשים הסובלים מהפרעה עקב מצבי לחץ קשים אינם מרבים לפנות לפסיכיאטר בגלל הסטיגמה המאיימת (מה, אני משוגע?) ומעדיפים תרופת הרגעה מרופא המשפחה. יותר בטוח לקחת בבית כדורים נגד דיכאון מאשר להיחשף כמי שמבקר אצל פסיכיאטרים, במיוחד במדינה שבה כל אדם שני מכיר את השלישי.

פרופ' פואה: טראומה יכולה לנבוע מכל מצב מלחיץ הכרוך באיום על בטחונו של אדם או בסיכון חייו שלו או של אדם אהוב. באותה מידה עלולה טראומה לנבוע מאסון טבע, רעידת אדמה, היתקלות עם מפגעים, תקיפה גופנית, אפילו פריצה אל ביתו. מייד לאחר הטראומה בא אובדן של תחושת מציאות. מנגנון ההכחשה נכנס לפעולה.

לאחר מכן משתלטת על האדם תערובת של רגשות - צער, פחד, ייאוש וזעם. כמה שבועות לאחר המקרה מנסה האדם להבין ולעכל את האירוע, ולאחר מכן הוא מתאמץ להגיע לרמת הסתגלות חדשה, לעבד סוג של פתרון כדי לחיות עם האובדן. במקרה האחר - מופיעה תגובה חריפה יותר עם תסמיני פסיכוזה שבה אדם מאבד קשר עם המציאות, סובל ממחשבות שווא, הזיות והתנהגות מוזרה.

לדברי פרופ' עדנה פואה, המנהלת בארה"ב מכון לטיפול בחרדות, 60 אחוז מתושבי ארהב חווים בחייהם לפחות מאורע טראומטי אחד (היא כוללת גם התקף לב כמקרה גבולי של טראומה). הנורמה היא שהאדם שעבר טראומה מתחזק, מתגבר וחוזר לכוחותיו תוך שלושה חודשים. אבל 15 אחוז מנפגעי הטראומה נשארים עם פגיעה תפקודית, כשרובם לא יודעים כלל שהם פוסט-טראומטיים. הם מסוגלים להמשיך ולהתנהל כך עשרות שנים, היא אומרת. פרופ' פואה מאמינה כי בישראל גדול הרבה יותר מספר האנשים הסובלים מהפרעות פוסט-טראומטיות ואינם מחברים בין החרדה, נדודי-השינה, הריחוק החברתי והדכדוך שהם חשים תמיד, לבין אותו מקרה טראומטי.

מהו טיפול בחשיפה?

בבסיס השיטה עומדת חשיפה ממוקדת וישירה של המטופל למה שגרם לו את מצוקתו, והתמודדות ישירה ונוקבת עם הפרעות החרדה שלו. כאן לא מאפשרים לו למחוק זכרונות הקשורים בטראומה. החוויות הקשות שעבר מוחזרות אליו במלוא עוצמתן על-ידי המטפל, שאינו מאפשר לו להתחמק.

מטפלים המתנסים לראשונה בטיפול בחשיפה מדווחים שהעימות הישיר מול ההתחמקות של המטופל וההזמנה לעסוק בזכרונות הכואבים ללא הרף, הם חוויה קשה. המטפל, כמו מנתח החותך בבשר החי, מחזיר את המטופל שוב למראה הדם, האיברים המרוסקים, זעקות הקרב או המכות וההתעללות שספג בילדותו.

פרופ' פואה: הסבל הזמני שחווה המטופל במהלך הטיפול הוא מוצדק ולאור נסיוני המצטבר מהווה את החלק החשוב ביותר בפיתוח יכולתו להבריא מהפרעה קשה. במהלך העיבוד הרגשי הוא חווה מחדש חוויות רגשיות קשות הרבה אחרי שהתרחשו. החוויה המחודשת כוללת את סולם הרגשות שחווה בזמן האירוע, הפחד, האימה, הזיעה הקרה, תחושת המחנק וחוסר המוצא. לאחר הטיפול, זכרון טראומה יגרום לו עדיין לעצב אך לא לתחושה מציפה של אבל או לחוסר אונים. נסיעה באוטובוס תחזיר לו את זכרון הפחד שחווה, למשל, בעת פיגוע, אבל הוא לא ילווה בתחושת שיתוק או בדפיקות לב מואצות והרגשת סכנה.

הטיפול בחשיפה לא מצליח אצל כולם. בקרב 20 אחוז מהמטופלים, תחושת האימה וחוסר האונים אינם נחלשים עם הזמן. תבנית הפחד נעוצה בתוך ליבם. אבל רוב המטופלים נחלצים מתסמיני הפוסט-טראומה, ותפקודם הכללי משתפר מאוד. פרופ' פואה: חשוב לי להדגיש שזו שיטה טיפולית ממוקדת, שנועדה לסייע בהורדת סימפטומים כגון מחשבות בלהה, פלשבקים, עוררות-יתר, פחד להירדם ובעיקר הימנעות מכל התנסות שעלולה להזכיר את ריחו של אותו פחד.

התשובות שעונים המשתתפים בטיפול לשאלות על הרגשתם בסוף המפגשים מעידות על רוח הדברים: אני מתעניין עכשיו באנשים יותר מאשר בעבר, אני כבר לא מרגיש מת מבפנים, אני עדיין מרגיש שעלי לעמוד על המשמר, אבל אני יודע שניתן לסמוך על אנשים, וגם, תשובה משמעותית במיוחד בעיני מיישמי השיטה: אני יודע שהאירוע הנוראי ההוא לא התרחש בגלל הדרך שבה נהגתי.

אפשר למחוק זיכרון טראומטי בעשרה מפגשים?

פרופ' פואה: לא. אבל הסימפטומים הרבה פחות מורגשים. אנשים שאין להם קשר זורם עם הילד שלהם כי הם חסומים, מסוגלים פתאום לחבק אותו, להיחשף בפניו רגשית, להשתובב איתו, לספר לו סודות שמורים.

כמה זמן יכול אדם להסתובב במצב פוסט-טראומטי?

לפעמים כל החיים. אדם יכול לסחוב על גבו זיכרון מעיק במשך עשרות שנים. הוא יכול להינשא, להיות בן-זוג, להוליד ילדים, אבל יש לו הרבה הימנעויות, המון דברים שהוא פוחד לגשת אליהם, חרדות מחשיפה רגשית, חשדנות, מחסומים אינטימיים.

אז את כאילו כותבת לו מחדש את זכרונותיו.

לא ולא. אני מפגישה אותו איתם. אין לי שפנים הנשלפים מהכובע. הטיפול בשיטת החשיפה נבדק במחקרים קליניים רבים. זו שיטה תקפה שמוכיחה את עצמה. אנחנו מטפלים בכל קורות הזיכרון הטראומטי, ההתחלה שלו, האמצע והסוף. גם כשזה תקוע עמוק במוח ולמטופל קשה מאוד לחזור על הסיפור, לחוש את העלבון, הפחד, האשמה. השיטה הזו היא פשוט כלי עבודה נפלא. לא פעם המטופל מבקש 'עזוב אותי, אני לא זוכר', ובאמת המאורע לא מאורגן אצלו. יש לו רק את הפלשבקים. בטיפול נותנים לו הזדמנות להתחבר

לסיפור במלואו על כל אימיו.

היו לי חוויות עם מטופלים ישראלים, שבנוסף לאימת הזיכרון היתה להם תחושה שהאירוע קרה בגלל התנהגותם: 'אם הייתי יותר יעיל ויותר זריז הייתי מציל את חברי מן האש'. על-ידי הטיפול בחשיפה אני משדרת להם שזה לא היה ככה. שהם נהגו שם בסדר גמור. אני אומרת, ספר לי את הסיפור כמו שהוא קרה, דקה דקה, ובוא נתחבר לסיטואציה', ואז הוא מסוגל לומר פתאום 'בעצם אני כן עשיתי מה שיכולתי, הרמתי את החבר שלי, גררתי אותו, נתתי לו מים, ליטפתי את ראשו'.

איך זה קורה?

המטופל שכח את כל זה בתוך ה'מחיקון' וההימנעות הכללית שלו מכאב הזיכרון. והנה הוא מגלה שהוא יכול לחיות עם האמת. פתאום יש לו שליטה על הזיכרון, שליטה על הסיפור. הטראומה כבר לא מנהלת לו את החיים, הוא מנהל לעצמו את הזיכרון שלו. זו עבודה קשה למטפל, אבל היא מתגמלת בהמון סיפוק.

בישראל יש, לצערי, הרבה מקום לשיטת טיפול כזו. היתרון הוא שאחרי עשרה מפגשים, המטפל יודע אם האדם יכול לארגן בעזרתו מחדש את הזיכרון שחסם את חייו. לפעמים אני מציעה עוד חמישה מפגשים. אם זה לא עוזר ב-15 פגישות, זה כבר לא יעבוד אף פעם.