סיפורים מאזור השלווה

גומר הקווים

הנוסע שישב לידי התלונן על אשתו המתה. בזמן האחרון היא נכנסה לחלום שלו, והיא עושה לו שם בושות. נסענו באוטובוס 52, שעשה את דרכו לנווה-יעקב. כשהאוטובוס עצר בתחנה הסופית כבר היה חושך, ושנינו, האלמן ואני, נשארנו הנוסעים היחידים. ישבנו במושב האחרון, והנהג הביט בנו במראה מעל ראשו ובהינף-יד רמז לנו שצריכים לרדת. לא היה לאן לרדת. בהינף-יד הפוך השיב לו האלמן שאנחנו נוסעים בחזרה.

נפרדנו במרכז העיר, ברחוב הנביאים, בתחנה הסמוכה לדווידקה. האלמן לא ידע את שמי וגם לא גילה לי את שמו. הוא גילה פרטים אחרים. באוטובוס הוא סיפר לי שנשאר לשבת במיטה, ברגליים מוטות מטה, לאחר שהתעורר באמצע הלילה. הוא אפילו לא מיהר לשירותים. רק עקב אחר שיירי החלום. אשתו התעלסה שם עם רופא צעיר. הרופא שטיפל בו-עצמו.

כשעוד היתה בחיים, התלוותה אליו אשתו למחלקה האורולוגית בבית-חולים 'הדסה' עין-כרם. הרופא שאל אותו אז אם יש לו עוד זקפה. לא המתין לתשובה ורשם בתיק שלפניו: 'אין' - ואז הביט באשה והוסיף למלה 'אין' נקודה.

האלמן הוציא מכיסו תמונה של אשתו, שגם אני אביט בה. הוא התפלא על הרופא הצעיר בעל השפם השחור. מה הוא ראה בה, בזקנה? והתפלא גם על אשתו. כבר שבעה חודשים בקבר, וזה מה שבראש שלה? הוא-עצמו דווקא מתאבל עליה יום-יום. מתלבש כמו ביום הלוויה שלה - בחליפה חגיגית - עולה על אוטובוס עירוני, וגומר קו הלוך-וחזור.

למשל, ביום שאחרי החלום גמר קו הלוך-וחזור להר-המנוחות. הוא תיכנן מה ישמיע לה כשיעמוד ליד קברה. ידבר על החלום. אבל לא דיבר על החלום. סיפר לה דווקא על הנוסעת באוטובוס בדרכו אליה. היא ישבה מולו והתרשמה מהלבוש שלו. לפי טעמה, אמרה. הכל בצבע חום רגוע. המגבעת, העניבה, אפילו הנעליים והגרביים. היא הבחינה, כשהתיישב מולה, איך משך בזהירות מכנס אחרי מכנס כדי לשמור על הקנייטש, על הקמט לאורך המכנס. הקמטים אכן לא התבלו. נשארו ישרים וחדים כסכין, כמו ביום הלוויה. היא היתה בטוחה שהוא תייר מרומניה. רק אלה, סברה, יודעים להתלבש.

האלמן גם לא גילה לאשתו שהחליט להחליף את הרופא הצעיר. הוא לא יבוא אליו יותר להביט בשפם השחור, הרך כמשי. בחלום היו לרופא הצעיר פאות לחיים ארוכות, גם הן משי שחור.

על הרופא ועל הקמטים שוחחנו כבר בתחילת הדרך. אפילו לפני כן, בתחנה. כשנודע לאלמן שאני נוסע באוטובוס, הציע שאצטרף לקו שלו ויוכל לספר לי את החלום על כל פרטיו. יספר לי גם על שני צילומי אולטרה-סאונד במרפאה של קופת-חולים כללית ברחוב נתן שטראוס. הרופא החדש, אורולוג בלי שפמים, שלח אותו לשם.

הוא בא למרפאה לבוש כמו בלוויה, כדי שמיד אחר-כך יוכל לגמור קו עירוני. כשנשכב על המיטה הצרה בחדר החשוך, והרופאה הורתה לו להוריד את המכנסיים - לא הרבה, רק קצת - הספיק להוריד אותם לגמרי, ועד שהרופאה הסתובבה, הניח אותם על שוקיו, לרוחב המיטה, כדי לשמור על הקמט.

לצילום השני, באותו חודש, בא במכנסיים ישנים, ללא קמטים, כדי לא להביך שוב את הרופאה וכדי שלא תזהה אותו. אבל היא זיהתה אותו. ועוד איך. לפני שהספיק לסגור מאחוריו את הדלת, שמע מה שאמרה לעוזרת שלה.

האלמן לחץ על כפתור ה'עצור' ואמר לי: "נחש לפי מה היא זיהתה אותי". ניצלתי את פסק-הזמן והחזרתי לו את תמונת אשתו. בתמונה לא נראתה אשתו זקנה. זו היתה תמונה של צעירה כבת עשרים. עם צמות ארוכות ורגליים ארוכות. כך היא נראתה בחלום כשהתעלסה עם הרופא הצעיר. הרגליים שלה - בגללן הוא ברח משם בחלום. לא רצה לראות מה שניהם עושים במיטה שלו. ברח מן החלום והלך לאיבוד בתוך המון אדם.

כשירדנו מהאוטובוס, החזיר האלמן את התמונה לכיסו, ולפני שנעלם בסמטה החשוכה גילה לי לפי מה זיהתה אותו הרופאה. לפי הצילום של שלפוחית השתן שלו.

נקניק בדבש

בפגישה השנייה כבר ידעתי על הזקן שחזר לביתו, וגם את שמה של הנוסעת שסיפרה לי עליו. יוכבד.

בשתי הפעמים נפגשנו באוטובוס 27, שנוסע הלוך-וחזור, בין 'הדסה' עין-כרם לבין הכותל המערבי. בשני המקומות חיפשה יוכבד עזרה: אצל הפרופסור ואצל אלוהים. מהאחרון, אמרה, נחלה לאחרונה אכזבה.

היא סיפרה לי זאת כשישבנו במושב הראשון, והאוטובוס כבר יצא משטח בית-החולים. ב'הדסה' עלינו יחד במעלית, וגם ירדנו יחד, וכשירדנו כבר לא היינו זרים זה לזה. השניות האחדות במעלית, בעלייה ובירידה, משכו בינינו חוטים של היכרות. כשהאוטובוס תפס מהירות במורד, והנוף בחלון פקח עיניים, גילתה לי יוכבד מדוע התאכזבה בדרך של משל ונמשל, שנמשכו לאורך הרחובות הנטקה, הרצל, יפו, עד לכותל.

לו אני הייתי פרופסור, דוקטור לרפואה, והיו מביאים אלי שני חולים, אדם וכלב, והיו מעמידים בפני את הברירה לרפא אחד מהם בלבד - או את הבנאדם או את הכלב - את מי הייתי מעדיף?

יוכבד לא ציפתה ממני לתשובה. הפרופסור האמיתי מ'הדסה' אמר לה שהתשובה מובנת-מאליה. אבל לעומתו, מה עושה אלוהים? הוא עושה צחוק מהצדק שלו. האדם במשל הוא הבעל שלה, והכלב הוא של המכולת מתחת לדירה שלה בקטמונים. הבעל והכלב חלו באותו זמן. הכלב הקיא והבריא. הבעל שלה הקיא ומת.

אחרי מות בעלה נכנס לתמונה הזקן. אחרי הלוויה, בערב, היא לא הפעילה את הטלוויזיה. לא הדליקה את החשמל. וכשישבה בודדה בחושך, הבחינה בחלון מואר בבניין ממול, וזקן התהלך שם בחדר שלו. היא הזיזה את הכיסא קרוב לחלון וראתה שהאיש מכין לעצמו ארוחת-ערב. מוזג תה. פורס לחם. פורס גם פרוסות נקניק וטובל אותן בדבש. מכל פרוסה התמשכה רצועה של דבש בחזרה אל הצנצנת. היא אף-פעם לא נתקלה בעירוב כזה. כשכיבה הזקן את האור בחדרו, הלכה גם היא לישון.

למחרת בבוקר, כשהכינה לעצמה משהו לאכול, מצאה את עצמה חושבת על הנקניק והדבש, ועל הזקן. היא למדה עליו מבעלת-המכולת, שעלתה אליה לנחם אותה. הזקן היה שכן ותיק בבניין. בזמן האחרון הוא בורח מאנשים שהוא מכיר. כשהוא פוגש ברחוב אדם מוכר שצועד לקראתו, הוא מסתובב מיד ומסתלק.

גם יוכבד ובעלה היו שכנים ותיקים, אבל היא לא זכרה שאי-פעם פגשה את הזקן. כל עוד היה בעלה בחיים, היא גם לא שמה לב לחלון המואר.

היא גם לא שמה לב לרעשים באוטובוס ובחוץ. לעצירות ולפקקים בדרך. היא והבעל שלה באו מהשואה. לשניהם לא נשארו לא קרובים ולא בני-קרובים. לא נולדו להם ילדים. נפגשו בדרכם לארץ-ישראל והתחתנו בדרך. בשנים הראשונות עוד עבדו פה-ושם. אחר-כך הפסיקו לעבוד וחיו מהתשלומים החודשיים שקיבלו מגרמניה. היא סבלה מסוכרת ומעודף-משקל, ובעלה מאסטמה. כשנתקף שיעולים, היא הרתיחה מים, והוא שאף את האדים. שמרה במקרר פרוסות של תפוחי-אדמה לא-מבושלים, והיתה מניחה אותן על העורף שלו. לא הזקן ולא החלון לא היו בראש שלהם.

גם בלילה השני טבל הזקן פרוסות נקניק בדבש. כל ימי האבל שלה הוא טבל נקניק בדבש. והמשיך גם אחרי האבל. היא לא עמדה בניסיון. הפיתוי היה חזק מדי. היא קנתה דבש, קנתה נקניק, וחיכתה שיהיה חושך. באותו ערב גם החלון של הזקן נשאר חשוך. התחשק לה לטעום את המאכל, אבל לא טעמה. עבר שבוע והחלון שלו נשאר חשוך. במכולת אמרו לה שהזקן עבר לגור בבית-אבות.

כשהאוטובוס התקרב לעיר העתיקה, פתחה יוכבד את התיק הגדול שלה, שלפה מתוכו צנצנת דבש, שלפה נקניק עטוף בשקית ניילון, ושאלה אותי מה היא יכולה לעשות עם המאכל הזה. היא לקחה את הדבש ואת הנקניק במיוחד ל'הדסה', לשאול את הפרופסור שמטפל בסוכרת שלה אם מותר לה לטעום פירור נקניק בטיפונת דבש. אפילו לא פרוסה שלמה. גם הפעם אמר לה הפרופסור שהתשובה מובנת-מאליה. הנקניק יעלה לה את המשקל, והדבש את הסוכר.

כשהחזירה יוכבד את הדבש והנקניק לתיק, נשמט מתוכו דף מקופל. הרמתי אותו וראיתי צילום של 'קדיש'. עוד בימי האבל הכינה לה העתקים רבים, כדי לשים אותם בסדקים של הכותל, קדיש אחרי בעלה.

ליוויתי אותה מהתחנה האחרונה עד לרחבה, כי היא רצתה לדעת מה העיסוק שלי. היא לא האמינה שאני מסתובב ברחובות, עולה ויורד באוטובוסים, ומשתדל לשמוע מה קורה אצל בני-אדם.

גם בפגישה השנייה שלנו נסעה יוכבד לשים קדיש בכותל. היא שינתה את התסרוקת. שער השיבה שלה התרומם מעל מצחה גלים-גלים. כשהתיישבנו במושב הראשון היא הנידה בראשה ולחשה באוזני:

"הזקן חזר הביתה והחלון מואר".