לחבק את קווין

"העובדה שיש לי קריירה בסרטים, היא ההוכחה עבורי שקיים אלוהים" (קווין סמית בהרצאה בפני תלמידי קולג' בוויומינג).

הדבר הקל ביותר יהיה לפטור את "ג'רזי גירל", סרטו החדש של קווין סמית שעולה בסוף השבוע לאקרנים, כתוצאה טבעית של תהליך ההתמסחרות שעובר על כל במאי עצמאי שהוליווד מחבקת אותו אל ליבה בעוצמה גבוהה מדי.  

אחרי הכל, סמית הוא האיש שהבריז מבית ספר ירוד לקולנוע בקנדה כדי לעשות את סרט הבכורה שלו, "Clerks" ("מוכרים בלבד") הגאוני, ב-28 אלף דולרים; הוא הבמאי שסירב ללהק כוכבים ל"לרדוף אחרי איימי", סרטו השלישי והמופלא, רק כדי לתת תפקידים לחבריו (ובתוכם שחקן אלמוני ומתחיל בשם בן אפלק); הוא היוצר החצוף שניצל את התקציבים ההוליוודים הגדולים שהועמדו לרשותו בעבור "עכברי הקניון" ("Mallrats") ו"ג'יי ובוב השקט מכים שנית", כדי ליצור סרטים זבליים במכוון, מלאים בהומור פנימי שרק המעריצים השרופים מבינים; ואחרי הכל, סמית, קתולי בעצמו, הוא האיש שליהק את אלאניס מוריסט בתפקיד אלוהים ב"דוגמה", בשם האלוהים!

סמית הוא הבמאי שמשמיץ בלי בושה את הכוכבים הכי גדולים של הוליווד, שהמציא את ביוואס ובאטהד, הגירסה המטופשת-באמת, בדמותם של ג'יי (ג'ייסון מיוז, נרקומן כבד של סמים קלים וקשים ואלכוהוליסט מושבע, שסיים זה עתה גמילה מוצלחת בת כשנה) וסיילנט בוב (בגילומו של סמית, שבחר בתפקיד משום ש"אני לא מסוגל לזכור דיאלוגים", כדבריו); סמית הוא הבמאי שנתן חיים חדשים לדמויות מסרטיו באמצעות חוברות קומיקס; וסמית הוא הבמאי שסוגד, באמת ובתמים, לסאגת מלחמת הכוכבים ולסרטי הנעורים של ג'ון יוז.

אז איך זה שסמית בחר לביים דרמה משפחתית-מסורתית-קיטשית-רומנטית-דביקה-סכרינית, שכאילו הוזמנה על ידי ערוץ הולמרק, ולראשונה בכל סרטיו - בלי ג'יי ובוב (שמגיחים רק בקטע אנימציה בפתיחה). הוא בטח התמסחר, נכנע למפיקים תאבי הבצע, הזדקן (כבר בן 34), השמין עוד יותר, הסתאב. מן הסתם, יש בטענות האלה משהו, אבל מבט מעמיק יותר בקריירה של סמית וב"ג'רזי גירל", מגלה פן עמוק יותר, מהורהר יותר, ארס-פואטי באופיו.

החיים יפים

"ג'רזי גירל" עוסק בחייו של אולי טרינקה (בן אפלק), איש יחסי ציבור שרעייתו (ג'ניפר לופז) מתה בלידה, חייו מתמוטטים והוא נאלץ לנטוש את ניו-יורק אהובתו ולחזור להתגורר עם בתו הקטנה אצל אביו, עובד עירייה קשה יום וקשה עורף, בניו-ג'רזי. הניגוד בין ניו-יורק לניו-ג'רזי, ארץ הולדתו של סמית, מככב בכל סרטיו. זה העימות שבין אמריקה הנוצצת, של גורדי השחקים, המכוניות המהירות והנשים היפות, לבין זו של המוסכים המאביקים, חנויות המכולת המתפוררות והעתיד הידוע מראש.

הניגוד הזה בא לידי ביטוי גם בדמות הלוזר שמככבת תדיר בסרטיו של סמית. הילד השמן שנדחה מהחברה, זה שרוצה להשתייך לסביבתו, אבל כדי לעשות את זה, צריך לוותר על הייחודיות והשונות שלו. וזו גם הדילמה של סמית כבמאי - שמצד אחד רוצה לעשות את הקולנוע שלו כפי שהוא מאמין בו, ומצד שני נמשך אל כוחה המאגי של התעשייה ופיתוייה, ומעריץ אותה.

שני הזבנים שמככבים ב-"Clerks" בחרו לחיות את חיי הלוזרים. דנטה מסרב בסרט לתחינת חברתו (גברת 37, לא ברצף, למי שזוכר) ללכת אפילו לקולג' המקומי הדפוק. חברו רנדל מטיח בו בסיום כי הם אינם טובים מכל אותם עלובי נפש שמזדמנים לחנות המכולת והווידאו ושמושפלים על ידם. "עובדה שגם אנחנו פה", הוא אומר.

דמותו של אפלק מייצגת את בן שכבתם, זה שכן למד בקולג' הנכון, כן הלך לכבוש את העולם הגדול וכן נסע לניו-יורק. חזרתו הכפויה לניו-ג'רזי מפגישה אותו מחדש עם החיים שמהם ניסה לברוח - החיים הפרבריים, שהבר בהם מלא רק בקשישים עילגים ששותים בירה גרועה, שהכבישים שלהם מפוררים, שהאירוע המרגש ביותר שיכול לקרות בהם הוא המופע שמעלים ילדי בית הספר היסודי המקומי, מופע שמועתק מהבמות הנוצצות של ברודווי.

ברגע המרגש ביותר בסרט מתעמת אפלק עם בתו הקטנה, ומטיח בפניה שהיוולדה ומות אמה הרסו את חייו. כמובן שבהמשך הוא מגלה עד כמה הוא טעה, ולומד לאהוב את החיים הקטנים, על החום, המשפחתיות ורגעי האושר שהם מציעים. כן, כן, התשובה של סמית לשאלת החיים הטובים, היא בסופו של דבר תשובה בורגנית, שמרנית ונוצרית. "הילד הרע" של הקולנוע האמריקני, מלך בדיחות הקקי-פיפי-שפיכי-זין, הוא בסופו של דבר לא יותר מליצן מגודל, שרק רוצה שיחבקו אותו, תובנה שהגיעה אל סמית לאחר נישואיו, הולדת בנו ומות אביו.

החיים נמצאים במקום אחר

סמית מצליח, בפעם השנייה בקריירה של אפלק (אחרי "צ'ייסינג איימי"), להפוך אותו לשחקן אופי של ממש. שאר השחקנים אף מעפילים על אפלק, כשג'ורג' קארלין (הזכור לטוב כ"רופוס" מסרטי ביל וטד) בדמות אביו, מציג את הקשיש הכי אותנטי שנראה מאז "סיפור פשוט" של דייוויד לינץ', וראקל קאסטרו, שמגלמת את בת השבע, ממוססת היטב את חומות הציניות. מאט דיימון וויל סמית מפציעים בהופעות אורח משעשעות ומעל כולם מתנשאת ליב טיילר, המגלמת, איך לא, זבנית בחנות וידאו מקומית, שיוצרת קשר ידידותי-רומנטי עם אפלק.

טיילר זוכה פה לתפקידה הטוב ביותר, עם דיאלוגים ששוברים את התסריט השמרני לטובת הומור סקסי. טיילר מגלמת בדמותה את הניגוד שבו עוסקים סרטיו של סמית: ניגוד שמשתקף במאבק בין טיילור הרזה, הכוכבנית פצצת המין חביבת שערי המגזינים (נגיד זו שמתאהבת באפלק ב"ארמגדון"), לבין טיילר המרופדת והממושקפת שמככבת ב"ג'רזי גירל", בעיני, סקסית ונאהבת פי כמה.

ההתאהבות הבלתי נמנעת של אפלק בטיילר מסמלת את הניתוק הסופי שלו מחיי הזוהר הנוצצים, אותם מסמלת בסרט אשתו הראשונה, אשת עסקים נמרצת ולבושה במיטב המחלצות, בגילומה של לופז. משחקה של העלמה לופז הוא כה גרוע, עד שממש קשה להתאפק שלא להמליץ לכם להגיע לסרט באיחור של עשר דקות, ולהתחיל לצפות בו רק לאחר שאנו נפרדים ממנה. אם הייתי מעט יותר מרושע, נגיד כמו שסמית היה פעם, הייתי אומר שהבחירה התסריטאית להרוג את לופז, ולשדך את אפלק לטיילר - היתה סוג של רמז עדין של הבמאי לחברו הטוב, בשאלה מה הוא צריך לעשות בחייו (למצוא אשה טובה, להקים בית בפרברים, לגדל כלב, לטפל בהוריך המזדקנים ולהגיד לילד שלך להתחיל להכין שיעורים ולהפסיק לראות כל היום את מלחמת הכוכבים בווידאו, כי זה שורט לך את העותק שג'ורג' לוקאס חתם עליו).

יש מתח מובנה בסרט, בין האמירה המפורשת של סמית בזכות ניו-ג'רזי ועדיפותה על ניו-יורק, לבין הבחירה שלו כבמאי, שנודע בבוז שרכש להוליווד ואנשיה, לייצר דרמה נוסחתית לחלוטין. המתח הזה הוא שהופך את הסרט לפגום במקצת, כי סמית יכול היה לעשות זאת אחרת - עם אמירה חריפה יותר למשל. אבל גם כך יש בו רגעים יפים ומרגשים, ובהקרנה בה נכחתי, נצפו לא מעט עיניים דומעות. 

חולשתו המרכזית של הסרט נובעת מהמגרעת שאפיינה את כל סרטיו של סמית: הוא יודע ואוהב בעיקר לכתוב דיאלוגים. לעומת זאת, בכל מה שקשור לקידום העלילה בעזרת תפניות ושמירה על רצף סיפורי, סמית מתקשה לעתים. לפיכך, הצופה המיומן יכול לדעת בדיוק מה יקרה בכל אחד משלביו של הסרט. החיים האמיתיים, אלה שסמית תמיד התעקש להיצמד אליהם, אלה שלא מתנהלים לפי כללי הדרמה הרומנטית של שנות הארבעים - קצת חסרים פה. אבל את אלה, האמיתיים, יש לנו ממילא גם בלעדיו.