שוויד: אני רוצה להצליח וליהנות עוד יותר

חול המועד לא היה קל לגיל שוויד. רבים מעובדי צ'ק פוינט בחופש, המסדרונות ריקים. קצב העבודה המואט הזה לא מתאים להיפראקטיביות של שוויד, שמתמלא אנרגיות מסדר יום שמכיל לפחות 20 פגישות וכמה משברים שצריך לצאת מהם, ומהר.

הוא מסתובב בממלכתו ומחפש מה לעשות. קשה לו עם הסלואומושן. על חופשה אין מה לדבר איתו, הוא רק חזר מטיול בן שבועיים בצפון הודו, עם חברתו ומדריך אישי צמוד. "זה היה החופש הכי ארוך שלקחתי בחיים", הוא מספר. "עד עכשיו הרשיתי לעצמי להאריך נסיעת עבודה ביום יומיים, אבל לא יותר.

"אחרי שנוסעים פעמיים בחודש בענייני עבודה לא בא שוב לטוס לחופשה, ואז עלה הרעיון של הודו, ומאוד הסתקרנתי. חיפשנו מקום עם שמש – בעונה הזו אין הרבה מקומות כאלה – והודו היא אחת היחידות.

"זו היתה חוויה חדשה לגמרי. אחרי שמסתובבים שנים בערים מערביות, אתה אומר לעצמך: או קיי. אלו ערים יפות, אבל בגדול, כולן אותו דבר. המלון דומה, האנשים דומים בכל המקומות ואכישהו זה כבר לא מרגש אותך או גורם לך לתחושה של דבר חדש לחלוטין.

"הודו היא אחד המקומות הבודדים המאוד שונים ממה שאני מכיר, ולכן הטיול היה כל כך מרגש. לראות אנשים שחיים ברחובות או בכפרים כמו שחיו לפני אלף שנים, זה מעניין. המפתיע היה שהם לא נראו לי מסכנים, למרות שאורח החיים שלהם נראה עלוב. יחד עם זה יצא לי להיות בבתים של בני המעמד הבינוני, שגרים בבתים או דירות בערים הגדולות, מדברים אנגלית, עובדים במשרדים, ואמרתי לעצמי שסך הכל החיים שלהם לא פחות טובים משלנו.

"מה שהדהים אותי, שבכל בית כזה ישנם גם שלושה משרתים. אחרי שזוג מתחתן האישה עוברת עם בעלה הטרי להתגורר עם הוריו, וחייבת לקבל את מרות חמותה. היא לא יוצאת מהבית בלי לקבלת רשות ממנה, וזה די מדהים, אבל הן מקבלות את זה לגמרי בטבעיות.

"כשמסתובבים ברחוב, והסתובבתי הרבה, האוכל והצבעים נורא מושכים את העין. אפילו הכבישים הם חוויה. בכל כביש דו נתיבי נוסעות חמש מכוניות לרוחב, וזה די מפחיד כשיושבים ליד הנהג.

"בגדול הכינו אותי מראש לחוויה נוראית, ואולי דווקא בגלל זה היא לא היתה כזאת".

למרות ששוויד וחברתו בהחלט לא טיילו בסגנון התרמילאי, הם פגשו בעיר פושקאר את אחותו הצעירה, המטיילת שם כן כתרמילאית, הסתובבו ברחובות הערים העמוסות, אכלו את האוכל שאוכלים המקומיים בדוכנים, וניסו להבין למה החריפות לא עושה לו כלום.

"הזהירו אותי לא לגעת באוכל ברחוב, אבל רציתי לנסות והיה בסדר גמור. כנראה שאכלתי בשנים האחרונות מספיק אוכל חריף, בכל מיני מקומות בעולם, והתרגלתי".

גם בשום אשראם הוא לא היה ("כרגע זה לא מושך אותי, אולי יום אחד אגיע לדברים האלה"), ולא במסיבת חוף בגואה ("הייתי ארבעה ימים באיזה חוף בצפון. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות, רק ביום הרביעי נרגעתי והתחלתי להתרגל לא לעשות כלום, ונהניתי").

בסך הכל זה היה טיול חמישה כוכבים. באיזור רג'סטאן הוא ביקר בעיקר בארמונות מהודרים בערים כמו אודייפור וג'ייפור, אבל לטאג' מהאל לא הגיע מתוך בחירה: "החלטתי לשמור את זה לפעם הבאה".

שוויד, הסופר-מאופק ותמיד במקסימום קונטרול, מתעקש שלא גילה בהודו עולם אחר. הוא מעדיף להגדיר זאת כחוויה חדשה. לא נותן לעצמו להיסחף לטוטאליות או לעלות על גדותיו מרוב התרגשות. כשמתבוננים בחלק מ-1,700 התמונות שצילם שם, הוא נבוך כשעל צג המחשב שלו עולה תמונתו במכנסיים קצרים, טי שירט ובנדנה צהובה על הראש. קשה לזהות שם את מי שרק לפני שבוע הוצב על ידי "דה מרקר" במקום השמיני ברשימת 500 עשירי ישראל, עם שווי של כ-680 מיליון דולר.

לפני כמה חודשים רכשה "צ'ק פוינט", לראשונה בתולדותיה, חברה אחרת – החברה האמריקנית "זון לאבס", העוסקת אף היא בפיתוח פתרונות אבטחה לרשתות ולאינטרנט, תמורת 205 מיליון דולר.

בינואר נבחר שוויד על ידי הפורום הכלכלי העולמי לאחד ממאה מנהיגי העולם הצעירים, ובכלל, נדמה שעשר וחצי השנים שחלפו מאז הקים את "צ'ק פוינט", יחד עם שלמה קרמר ומריוס נכט, רק עשו לו טוב.

כששואלים אותו מהי נוסחת הקסם של ההצלחה, הוא קצת מסמיק, נבוך, עיניו משוטטות, ומסביר שהיה ונשאר ביישן, וקשה לו להיפטר מזה. "סוד הקסם הוא שילוב של הרבה עבודה קשה והרבה דברים נכונים שעשינו. היה לנו הרעיון הנכון, כי בשוק האינטרנט המתפתח היה צורך באבטחה, ולא היו מוצרים אחרים. כך יכולנו להיכנס עם הפיירוול שלנו. זה המזל של להיות במקום הנכון בזמן הנכון, אבל גם להמשיך עם זה. היה כאן שילוב יוצא דופן, שמאפשר לחברה קטנה לצמוח. "אני מכיר הרבה אנשים לא פחות מוכשרים ממני, עם רעיונות טובים, שלא היה להם המזל שהיה לנו".

שלושת החברים, שהכירו בצבא ביחידה 8200, התחילו לפתח את רעיון אבטחת האינטרנט בדירת חדר וחצי מעופשת. היום מעסיקה "צ'ק פוינט" 1,400 עובדים, ומשרדיה ממוקמים במגדל היהלום ברמת גן וגם בקליפורניה.

שוויד מגדיר את עצמו כאופטימיסט טוטאלי, שכל מעייניו מרוכזים במבט קדימה. "מה שמטעין אותי זה הצורך לעשות עוד, להצליח עוד ולגדול עוד. ככל שהחברה גדלה, הלחץ בא מיותר מקומות: מהעובדים, מבעלי המניות, מהלקוחות. צריך להראות להם שהעסק עובד ומצליח. זה הדרייב האמיתי שלי.

"המחשבה שלי מאוד קונסטרוקטיבית וגם מאוד ביקורתית. אני לא מתעסק בניתוח האתמול, אלא רק איפה אפשר לשפר ולעשות טוב יותר את מה שאנחנו עושים.

"אומרים שלחיל האוויר יש יכולת לתחקר את מה שקרה אצלו ולהסיק מסקנות. אצלנו זה לא נפוץ. אנחנו לא יושבים שבוע כדי לנתח מה קרה, אלא שואלים מה נכון לעשות קדימה. אנחנו מנתחים הצלחות, לא כשלונות.

"זה אומר לקחת פרוייקט שהצליח מאוד, להבין מה היו הפרמטרים של ההצלחה, ולבחון לאורם את הפרוייקטים החדשים שלנו.

"אנחנו לא מנסים לחקות אף אחד, אלא יוצרים דרך משלנו. נכון שאנחנו לא ממציאים את הגלגל, אבל יוצרים דרך מיוחדת לנו, שהיא לפעמים טובה יותר, ולפעמים, לצערי, לא".

מחפשים חלומות חדשים

במשרדו בקומה ה 24, יושב גיל שוויד בכורסת עור חומה, שרק בה הוא מרגיש ממש נוח ולא באף אחד אחרת. לבוש כמעט תמיד בגדים שחורים, ואלמלא סימני ההתקרחות שמתחילים לבצבץ, קשה היה להעמיס עליו 36 שנים.

אם רוצים להוציא ממנו אותות קלים של עצבנות, צריך לומר לו, שנדמה כי מודל החיקוי שלו הוא ביל גייטס. שוויד ינוע אז בחוסר נחת, יתקע באומר מבט נוקב, וייקח לו כמה שניות לנסח תשובה דיפלומטית, שתשלול את הרעיון מיסודו.

עברו על תעשיית ההייטק שנות משבר קשות, שריסקו את הבועה, אבל לא עליכם. איך אתה מסביר את זה?

"לפני שלוש שנים היתה איזו אמונה מופרכת, שאלפי חברות יכולות להצליח ולא משנה מה הן עושות. היתה תחושה שהתחום יכול לגדול בעשרות אחוזים לשנה.

"לי לא ברור איך זה יכול לקרות. העולם הטכנולוגי תופס היום הרבה יותר מקום בחיינו מאשר לפני חמש שנים, אבל יש גם הבנה שזה לא יכול להכפיל את עצמו מדי שנה, או להגיע לדברים כאלה מטורפים.

"ההיי-טק הוא עולם של אנשים שחולמים לשנות את העולם ולהצליח. לפעמים יש יותר מדי חלומות, ואז גם החלומות הנכונים נבלעים בתוך אלה שלא יכולים להפוך למציאות. היום אני מזהה סביבי אופטימיות לגבי העתיד. אומנם קצת יותר זהירה, אבל אופטימיות.

"אתן לך דוגמא: לפני כחודש ביקרה בארץ משלחת של משקיעי קרנות הון סיכון מארה"ב. לפני 4-5 שנים היו מגיעות משלחות כאלו בהמוניהן, ומחפשות איפה להשקיע. בשלוש השנים האחרונות, בגלל המצב הטכנולוגי בעולם ובגלל המצב הביטחוני אצלנו, היה קשה להביא לישראל אנשים כאלה. ציפינו שיגיעו 15 איש, והגיעו 64 וזה בתקופה שהמצב הביטחוני לא מזהיר.

"זאת אומרת שמתחיל כנראה לקרות משהו, וחברות מחפשות חלומות חדשים, מקומות להשקיע בהם, וישראל היא מקום טוב לדברים האלה. אני חושב שהיה להם ביקור מאוד מוצלח".

בתכל'ס יצא משהו?

"לא הייתי מעורב בכל הסיור. אנחנו ארחנו אותם לארוחת צהרים ופאנל, שבו הם למדו הרבה על ישראל. התפקיד שלי היה להראות להם שאפשר לבנות כאן חברות גדולות לאורך זמן. לא רק חברות קטנות, שמוכרים אותן לאחר כמה שנים".

"יש תפיסה שישראלים לא יכולים לנהל חברות גדולות. אני רוצה שבעולם יידעו שזה לא נכון. יש חברות שנמכרו ועשו את המכה, ולבריאות להן. אני לא חושב שזה דבר רע, וכל אחד עושה מה שמתאים לו. מפריע לי שחברות ישראליות מסתירות את זה, ורשומות בחו"ל כחברות זרות.

"יש אנשים שהאופי שלהם הוא לבנות משהו, ואחרי חמש שנים הוא לא מתאים להם יותר. לא כל אחד רוצה לעבור עם חברה קטנה את כל השלבים שצריך לעבור כדי להפוך לחברה גדולה. יש אחרים שחושבים שלחברה שהם בנו יהיה עתיד טוב יותר בתוך חברה גדולה יותר, וזה נכון הרבה מאוד פעמים.

"התמזל מזלנו, שיש לנו הזדמנות להצליח ולבנות חברה עצמאית. אנחנו נהנים מכך, ורוצים לגדול יחד עם 'צ'ק פוינט'.

"אנחנו לא בונים טכנולוגיה כציונים, אלא כחברה גלובלית, שבמקרה יש לה רקע בישראל. ואני גאה בזה. מחצית מהעובדים שלנו בכלל לא ישראלים. בנינו כאן תרבות שמבוססת על רצון להצטיין, להוביל, להצליח, אבל היא לא התרבות האמריקנית או הישראלית, היא לא מבוססת רק על הרקע הצבאי או על אהבת בייסבול".

פעם ראשונה שיש לי בית

שוויד מחלק את זמנו בין קליפורניה לישראל, אבל איכשהו תמיד רוצה לחזור לפנטהאוז התל אביבי המהודר שלו, שהוא חיבור של דירות. "זאת פעם ראשונה שיש לי בית משלי, וזה כיף", הוא אומר, ומוסיף שלא נוח לו לככב במדורים שמפרטים איפה קנה דירה, מאיזה קבלן, מי השכנים ומאיזה דגם הב.מ.וו שחונה לו בחנייה.

"העובדים ב'צ'ק פוינט' יודעים שהם לא אמורים לספק פרטים אישיים על חיי. אז כן, אני גר בדירה יפה ונעימה. היו אנשים שביקרו אצלי בבית ואמרו שהוא נורא יפה, אבל זה לא כזה גדול כמו שחשבו".

שוויד למד לחיות עם הפרסום, כמו שלמד לחיות עם עוזרת בית. "קשה לי שנכנסים לפרטיות שלי, לא קל לי להגיד למישהו מה לעשת אצלי בבית, אבל בלית ברירה התגברתי, זה לקח הרבה שנים".

הוא אוהב להיות בבית. יוצא לעבודה בסביבות 10 בבוקר וחוזר בשמונה בערב. בבית יש לו רק מחשב נייד, והוא משתדל לא לעבוד משם. מכון הכושר כבר לא נמצא בלוח הפעילות שלו. בעבר עשה ספינינג בחדר הכושר ב'צ'ק פוינט', אבל כבר חודשים רבים העובדים לא ראו אותו מזיע שם.

לא באתי לשנות את העולם

לא בא לך לשנות את המצב, להתגייס לפעילות פוליטית? היתה תקופה שזיהו אותך עם אהוד ברק.

"אף פעם לא התבטאתי באופן ציבורי. יש לי דעות פוליטיות כמו לכל אדם, אבל העובדה שאני מצליח בטכנולוגיה לא אומרת שאני צריך להביע אותן. אני מנסה להיזהר מכך. יש לי הרבה עובדים, ואני לא רוצה שמישהו מהם ימצא עצמו בסוג של יריבות איתי בגלל הדדעות הפוליטיות שלנו.

"אני מאוד מעריך את מה שעשו ברק ופרס, וגם פוליטיקאים אחרים, כמו נתניהו ואולמרט. אני חושב שהם עושים צעדים אמיצים למען הכלכלה הישראלית. גם אריק שרון עושה דבר אמיץ בתוכנית ההפרדה שלו, ואני מקווה שיצליח.

"אישית, המטרה שלי היא לא לשנות את העולם. אני משנה אותו במקום אני נמצא, ב'צ'ק פוינט', ומאמין שיש לזה השפעה גם על דברים אחרים. אפילו העובדה ש 1,400 משפחות מתפרנסות כאן.

"הרבה אנשים טובים מתארגנים, ואני מסתכל על היוזמות האלו ולא יכול להגיד בוודאות על אף אחת שהיא הולכת להצליח ואחרת להיכשל. כולם רוצים היום לעשות משהו, אבל אף אחד לא יודע מה הדבר שיביא לנו שלום".

די מייאש.

"לא. אני מקווה שהשלום עוד יבוא, ואני אזכה לראות אותו. אני אדם אופטימי. בראיונות החגד שנתן ראש הממשלה הוא אמר שאחרי שפל באה גיאות. אני אמרתי את זה לפני שלוש שנים.

"לצערי, בשלוש השנים האחרונות היו הרבה ירידות ורק קצת עליות, אבל אני מאמין שהמצב ישתפר. הרי בטווח הקצר החיים שלנו במדינה לא השתנו, אנשים ממשיכים את שיגרת החיים שלהם, ואני לא חושב שהם חיים פחות טוב מאשר לפני עשר שנים.

"המצב משפיע בצורה קשה יותר על שכנינו בשטחים, ואיכות חייהם היא זו שנפגעה. הרי לפני עשר שנים הם יכלו להסתובב בחופשיות יותר מאשר היום".

לא היה לי מחשב

למצב הביטחוני נוסף המשבר הכלכלי. מה עובר עליך כשאתה רואה את התורים בבתי התמחוי? אתה סבור כמו נתניהו, שיצאנו מהמיתון?

"כואב מאוד לראות עוני מסביבנו, ואני לא שופט – לא את המדינה ולא את האנשים שהגיעו למצב הזה. אני בטוח שקשה להם. קטונתי מלהבין בענייני הכלכלה של ישראל, אבל ממה שאני רואה, ישנם סימנים של פעילות כלכלית.

"פורסם עכשיו שבישראל גובים יותר מיסים. זה אומר שאנשים מרוויחים יותר ומוציאים יותר. אלה סימנים חיוביים. אני נמצא פעמיים שלו בחודש בשדה התעופה, והטיסות מלאות. זה מדהים. אז נכון שיש אצלנו הרבה עניים, אבל יש מעט אנשים רעבים".

"אני לא חושב שאני מנותק. אני מאוד מחובר. יש לנו ב'צ'ק פוינט' כמה פרוייקטים בתחום החינוך במקומות מצוקה, ואני יודע מה קורה. אני גם לא יודע מה זה אליטה. רוב ההערכה העצמית שלי נובעת מבפנים, ולא ממה שכותבים עלי. בסך הכל אני עובד קשה בשביל מה שיש לי.

"לא גדלתי בשכונה עשירה. מגיל 13 עבדתי, ומימנתי את הלימודים שלי כל השנים. בבית לא היה לי מחשב, וכל יום אחרי בית ספר הלכתי למתנ"ס 'מרכז תקוותנו', בשכונת מצוקה ירושלמית, שאיזו קרן צדקה חרדית תרמה להם מחשבים. ישבתי שם כל יום במשך שעות ליד המחשב, ובזכותם למדתי מחשבים.

"בדורנו לא אכלו בשר כל יום, כי לא היה כסף. הרבה ממה שנחשב היום לחיים קשים, זו בעצם הצורה שבה אני ודור שלם גדלנו כאן, אלא שאצלנו זה נחשב לחיים נורמליים.

"אני מאמין שצריך לתת הזדמנות לכל ילד, ואם אין הזדמנות, צריך ליצור לו אותה".