הפרעת קשב: מחקר חדש מגלה שזה עובר בתורשה

כשהיה יניב בן שמונה אובחנה אצלו הפרעת קשב וריכוז. שרית, אמו של יניב, לא הופתעה כלל. היא עצמה זיהתה אצל בנה סימפטומים שונים שזכרה מעצמה, בכיתות בית הספר הראשונות, ושאותן איש מעולם לא ניסה להבין. "ראיתי שיניב לא מצליח לשבת על הטוסיק יותר מכמה דקות, לא מסוגל לקרוא, עצוב כזה, לא מתחבר לילדים בכיתה, וזה זרק אותי אחורה, לימים הנוראים שלי בכיתה א' ובעצם, גם אחר כך", מספרת שרית.

למעשה, אבחון ההפרעה אצל בנה עורר בה את הצורך ללמוד את הנושא לעומק, וכך מצאה את עצמה פתאום, בגיל 42, 'מאבחנת' את עצמה כסובלת מהפרעת קשב וריכוז. הפסיכולוג שאליו פנתה עם ה'אבחנה' הלא רשמית שלה היה צריך רק לבחון את ההשערה ולאשרה באופן כמעט מיידי. "אצלי לא התייחסו לזה והצלחתי איכשהו להתקדם בחיים. אבל אני חשה הקלה גדולה מזה שיניב מטופל והחיים שלו יהיו, אני מקווה, קלים יותר".

ד"ר איריס מנור, פסיכיאטרית לילד ולמתבגר ומנהלת היחידה להפרעות קשב וריכוז במרפאת אורלנסקי של שירותי בריאות כללית בפתח תקווה, נתקלת במקרים רבים דוגמת זה של יניב ושרית. לדבריה, לא אחת, תוך כדי אבחון אחד הילדים במשפחה כסובל מהפרעת קשב וריכוז, מתברר כי גם אחד מהוריו או אפילו שניהם סובלים מן ההפרעה מבלי שידעו על כך.

לא יכולים להתמקד

"במשפחה שבה הורה אחד סובל מההפרעה יש סיכוי של 50%-40% שההפרעה תעבור לילד. כאשר שני ההורים סובלים מההפרעה, מדובר כבר על סיכוי של 80% שהם יעבירו אותה לילד", אומרת ד"ר מנור.

מחקר, שנערך לאחרונה באוניברסיטת מרילנד בארה"ב, מצא כי הורים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז עלולים להתגלות כסובלים בעצמם מההפרעה פי 20 ויותר מהורים לילדים שאינם סובלים ממנה. עוד התברר כי אם לילדים יש בעיות התנהגותיות נוספות - אצל ההורים יש סיכוי גבוה עד פי חמישה יותר למצוא הפרעות פסיכולוגיות שונות, כמו דיכאון, חרדה והתמכרויות.

לדברי ד"ר מנור, הפרעת קשב וריכוז היא תכונה תורשתית, שגורמת לכך שכל הגירויים נחווים באותה עוצמה. "האנשים האלה יתקשו להתמקד לאורך זמן באותו גירוי, אבל הם יסתדרו נהדר במסגרות כמו הצבא, בניהול, בעיתונות, בדרמה ובעוד תחומי עיסוק לא שגרתיים, שבהם עושים הרבה דברים בו זמנית, ועוברים מהר מגירוי לגירוי", מסבירה ד"ר מנור.

"מדובר בתכונה מועדפת מבחינה אבולוציונית, שכן היא קשורה ליכולת לשרוד, לצוד ולהילחם. אלא שהאבולוציה לא לקחה בחשבון בתי ספר. כאן הופכת ההפרעה לבעייתית, שכן קשה לסובלים מההפרעה לשבת באופן ממושך ולהתמקד בגירוי אחד, במשימה אחת".

כ-10% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעת קשב וריכוז. בקרב ילדים מאובחנים פי ארבעה יותר בנים מבנות, ואילו בקרב המבוגרים היחס בין נשים לגברים משתווה (זאת מכיוון שבנות מגיעות לרוב לאבחון בגיל מבוגר יותר).

בלא טיפול ההפרעה 'נגררת' לגיל הבגרות. במחקר של אוניברסיטת מרילנד נטען כי אצל הורים שסובלים ממנה היא עלולה להפריע להם גם בטיפול בילדים: הם עלולים לשכוח לתת לילדים תרופות בזמן, לפספס פגישות עם הרופא המטפל של ילדיהם וכדומה.

ד"ר מנור: "לי כמטפלת חשוב מאוד לדעת האם ההפרעה קיימת במשפחה. אני תמיד שואלת את ההורים, שמגיעים עם ילד שזו ההשערה לגביו, מי עוד בבית סובל מהפרעת קשב וריכוז. לא פעם אני רואה שההורים מתחילים לאבחן את עצמם מתוך השאלות שלי. אצל מבוגרים, שאכן מתברר שהם סובלים מההפרעה, יש במקרים רבים 'חורים שחורים' לגבי העבר, תחושה שהם יכולים היו להצליח יותר בחיים. זה משמעותי עבורם גם מבחינת עמדתם כלפי הילד והיכולת לראות אותו כילד לא חריג. אצל הורים כאלה אני רואה בדרך כלל הקלה גדולה, לצד תחושת אבל. הם אבלים על דברים שהם חשים שהפסידו, על כך שלא מיצו את יכולותיהם, על כך שהעריכו אותם פחות ממה שהגיע להם. עולות גם מחשבות כמו 'אילו הייתי מטופל, איפה יכולתי להיות היום?'. זה לא קל וצריך לעבד את התחושות האלה בטיפול. מעבר לכך, הורים כאלה נוטים להיות יותר שכחנים, וצריך להזכיר להם יותר דברים, כדי לאפשר את ההצלחה של הטיפולים ההתנהגותיים והתרופתיים כאחד - אם כי הלקות של ההורים לא גורמת לפגיעה ממשית בטיפול בילדים".

האווירה בבית משתפרת

להורים שחושדים כי הם עצמם סובלים ממה שזה עתה אובחן אצל ילדם נוהגת ד"ר מנור להציע אבחון נפרד. הוא כולל ראיון שבו מתבקש ההורה לתת תיאור מפורט של ההיסטוריה האישית שלו, בחינת הקריטריונים הרפואיים של ההפרעה (רתיעה ממאמצים מנטליים ממושכים, שכחנות, קושי בסדר וארגון, טווח קשב קצר וכדומה), תחלואה נלווית (כמו חרדה, הפרעות התנהגות, דיכאון) ובדיקה קלינית. גם להורים וגם לילדים נערכת 'בדיקת תפקוד מתמשך' לצורך הערכה של יעילות הטיפול התרופתי.

במקרים רבים מגיעים למרפאות הורים שמצהירים מראש שהם סובלים מהפרעת קשב וריכוז וחושדים שגם ילדם בסיפור. "לרוב, בתים עם הורים וילדים שאובחנו הם בתים יותר אקטיביים, הכל שם יותר שמח ועליז, הבית יותר 'על גלגלים'", מספרת ד"ר מנור. כשמתברר שמדובר במשפחה, שבה יותר מאחד סובל מההפרעה, נשלב את הטיפול ההתנהגותי והתרופתי בהדרכת ההורים. בשלב הראשון מתאימים את התרופה, לרוב ריטלין, למי שאובחן כסובל מההפרעה, ואז כבר אנחנו שומעים מההורים שיש 'ירידה בווליום' בבית. פתאום, כשאין גרייה מתמדת הדדית, האחים רבים פחות ביניהם. בשלב הבא, אחרי שמצאנו את המינון המתאים של התרופה, אנחנו מלמדים את כולם ומתרגלים איתם טכניקות התנהגות שונות לעקיפת ההפרעה, ומנחים את ההורים כיצד לעבוד מול בית הספר, שם נמצא הילד רוב שעות היום".