ב-48 הכל היה יפה

"ג'ורג' בוש יילך יום אחד, ואנחנו והילדים שלנו נישאר, וגם הדורות שאחרינו. כולם חושבים ויחשבו רק על דבר אחד - לחזור אל הבתים שלנו. בוש הוא לא אלוהים. הוא והציונים זה שני הדברים הכי לא אנושיים והכי ברבריים בהיסטוריה המודרנית".

הוא פליט כבר 56 שנים. אבל גם אחרי כל הזמן הזה, אחמד מסעוד סאפי בן ה-74 זוכר טוב טוב את הבית הישן בבית נבאלה. את הבית שאליו, אינשאללה, הוא מתכוון לחזור יום אחד, עם כל יתר הפליטים. ושום הסכם של בוש ושרון לא ימחוק לו את זכות השיבה. "גרגיר חול מהאדמה שלנו שווה יותר מארמון בכל מקום אחר", הוא אומר, ויושבי בית הקפה הקטן במחנה מהנהנים בהסכמה.

מחנה הפליטים ג'לזון. קצת יותר מ-8,000 איש חיים במחנה, על הכביש שבין רמאללה ושכם. זהו יום עבודה ולימודים רגיל, אבל בית הקפה במחנה מלא עד אפס מקום. בכל פינה צעירים מובטלים ומתבטלים, ומבוגרים המשחקים שש-בש. שלווה שמסתירה הר געש.

הפליטים בג'לזון התקבצו מ-36 כפרים ויישובים, שתושביהם גורשו וברחו ב-1948. מרביתם מאזור לוד, בעיקר מהעיר ומהכפרים בית נבאלה ועבאסייה. יש גם מיפו ומהכפרים בסביבה. השכונות במחנה מחולקות לפי כפרי המוצא של התושבים: שכונת לוד, שכונת עינאבה, בית זינאת וכדומה. אף אחד לא שוכח, לרגע, לאיפה צריך יום אחד לחזור.

רצוי מאוד שרגל של אמריקני לא תדרוך כאן בזמן הקרוב, בעקבות המופע בוושינגטון. ג'ורג' בוש הוא רשמית "גור הכלבים של היהודים", שלא לדבר על אמו, שזוכה לשפה קשה במיוחד. כולם מבטיחים שהאינתיפאדה והרצון של העם הפלסטיני יגברו על ההתחנפות של "הגור של היהודים", לאדוניו הציונים.

אחד מתושבי מחנה הפליטים (צילום: עלי ואקד)

אחמד סאפי הקשיש הוא מוותיקי המחנה. במשך שנים ניהל את המחנה מטעם אונר"א, סוכנות הסיוע של האו"ם. במקור הוא מהכפר בית נבאלה. בין היתר, נעצר מספר פעמים על-ידי כוחות הביטחון של ישראל ונכלא ארבע פעמים. הפעם האחרונה הייתה ב-1990, כשהיה בן 60, על פעילות באינתיפאדה הראשונה. בנו, שנהרג באינתיפאדה הראשונה, היה ההרוג הראשון של ג'לזון.

"באותה תקופה, ב-90', היינו אני וארבעה מבניי כלואים בישראל", מספר סאפי הידוע בכינוי אבו חאפז, "אני בנגב, והבנים מפוזרים בין בתי הכלא השונים. אחר כך הרסו לי את הבית. אבל כל זה לא מנע ממני מלחשוב לשוב לאדמה שלי, לכפר שלי ולבית שלי בבית נבאלה".

כל הזמן הפליטים מדברים על השיבה. אתה בכלל זוכר משהו מהחיים ההם, לפני 1948?

"אני זוכר הכל. היה לנו כפר גדול. 4,800 איש חיו פה לפני הנאכבה. היינו כפר מודרני. אפילו היה לנו בית ספר, עד כיתה ו'. בבית הספר הזה למדו בנים ובנות ביחד. היו לנו 13 מורים בבית הספר, ואני זוכר אותם בשמותיהם עד היום. הכל היה יפה, עד שבאו היהודים עם הטנקים האנגלים והתחילו להפגיז את הכפר, ואז נאלצנו לנדוד, כל פעם יותר לכיוון מזרח, בחיפוש אחר מקום מוצל ואחר מים, עד שהגענו לכאן".

והשבוע, באופן הצהרתי, ביטל בוש את זכות השיבה. מה תעשו אם זה יהפוך למסמך רשמי?

"נדחה את ההסכם. אנו, נציגי כל מחנות הפליטים, התכנסנו לפני שבועיים ברמאללה ונשבענו באללה שלעולם לא נוותר על זכותנו לשוב לבתינו, ושבועה, כידוע לך, אסור להפר על-פי הדת".

זה אתה אומר. יש דור שלם של צעירים, שאולי פחות קשור למה שהיה לפני 1948. יש סקרים שמראים שרק מיעוט מהצעירים רוצים באמת לחזור.

"בטח, גם הצעירים רוצים לחזור לאדמה ולבתים של אבותיהם. על הסקרים אני אספר לך סיפור: היה לפני כמה שבועות כנס של סוקר ידוע ברשות הפלסטינית, שיש לו מכון סקרים שממומן מהאמריקנים. כל הזמן המכון הזה אמר שהפליטים לא רוצים לשוב לבתים שלהם. הוא אירגן כנס ברמאללה. הלכנו לכנס, אנחנו המבוגרים והצעירים. נכנסנו לאולם. הוא ניגש אלי ושאל אם יש לי כרטיס כניסה. אז איך עניתי לו? נתתי לו מכה במקל ההליכה שלי, ואז הצעירים המטירו עליו ביצים. מאות ביצים קיבל בפרצוף לפני שהובהל לבית החולים. כל מטח - 40 ביצה ביחד".

אבו חאפז ממשיך: "אחרי התקרית הלכנו לראיס ערפאת. הוא היה מבסוט. הראיס לעולם לא יחתום על הסכם שמוותר על זכות השיבה. אם הוא היה מוותר, הוא היה היום על גג העולם. בוש ושרון היו מחבקים אותו. אבל אנחנו הפליטים, בעזרת האמונה שלנו באללה והנחישות שלנו, לא ניתן למזימות שלהם להצליח".

ואם תחזרו לבתים שלכם מחר, לאיפה ילכו תושבי ישראל?

"שכל אחד יחזור לאיפה שהוא בא. אנחנו נחזור לבתים שלנו, ושהכלבים האלה יחזרו לאיפה שהם באו. אנחנו והיהודים לא בני דודים ולא כלום".

תחסין עליאן הוא בן 32. הוא נולד כפליט במחנה, והיום עובד בארגון פלסטיני למען זכויות אדם. האם גם "הדור הבא" של הפליטים רוצה לחזור? הוא טוען בתוקף שכן. "שלא יהיה הסכם שלום גם בעוד אלף שנה. העיקר שלא נוותר על זכות השיבה וחשוב יותר שאף אחד לא יוותר בשמנו. בוש לא מייצג אותנו. הוא מייצג את האמריקנים, ושלא יכפה את עמדתו עלינו ושלא ידבר בשמנו".

לא מעט בכירים ונציגים פלסטינים אומרים היום שיש צורך שהפלסטינים יוותרו על זכות השיבה למען השלום.

"שהבכירים האלה ידברו בשם עצמם. אם יאסר עבד-ראבו לא רוצה לחזור ליפו זו בעיה שלו, אבל אנחנו כן רוצים לחזור לבתים שלנו, ומה שאנו דורשים הוא לא רק ריאלי, הוא גם ישים וגם חוקי. ישים, כי על-פי המחקרים, גם מחקרים ישראליים, רק 12% מבתינו ואדמותינו שנכבשו הם היום מאוכלסים, וחוקי, כי הקהילה הבינלאומית בהחלטה 194 של האו"ם קבעה כי זכות הפליטים לשוב לבתיהם".

כלומר שאם תהיה שיבה - לא תהיה מדינה יהודית בישראל. אתה מבין ממה חוששים בישראל.

"זו תפיסה גזענית. למה חשוב שתהיה מדינה יהודית, ולא שתהיה מדינה שהיהודים יחיו בה, בין אם יהיו רוב ובין אם לאו? שתהיה מדינה דמוקרטית, שוויונית לכל אזרחיה. הישראלים, בעצם הדחייה של האפשרות הזו, דוחים בכך את האחר. זה מוכיח שזה לא פוליטיקה. זו גזענות".