60 שנה אחרי: פוסט טראומה של ניצולי שואה
60 שנה הם חיו, תיפקדו, הקימו משפחות ואפילו שמחו – אבל פתאום, בהגיעם לזיקנה, עולים ומציפים את ניצולי השואה זכרונות קשים. הם נתקפים חרדות, שוקעים בדיכאון, לא מסוגלים לתפקד. תגובת פוסט טראומה מושהית מופיעה אצל ניצולים רבים, וגורמת להם לחוות מחדש את זוועות עברם
כשהיא פותחת את דלת המקרר אפשר להבין את עוצמת הטראומה: המדפים גדושים מזון, שכמעט גולש החוצה כשהדלת נפתחת. כשהיא מציגה לראווה את הפריזר המחזה חוזר על עצמו. אבל זה לא הכל. בסוג של גאווה מעורבת בחמלה מספרת אגי עזריאל (74) שהיא גייסה גם את המקרר של השכן הרווק מהדירה הסמוכה, וגם אותו היא ממלאת באוכל שלה. שיהיה, היא אומרת וברק בעיניה.
לא לובשת בגדי עור
"הפחדים הציפו אותי"
מחלה נתפסת כגזר דין מוות
ליצור השלמה עם העבר
בעלה וילדיה מתקשים להבין, מנסים להסביר שהסופר נמצא מול הבית – אבל אין עם מי לדבר. עזריאל יודעת שאובססיית המקרר המלא היא לא ממש נורמלית, אבל מודה שזה חזק ממנה. "לא הייתי כזאת. זה קורה לי רק בשנים האחרונות. כשהייתי צעירה יותר לא היה לי זמן להתעסק עם העבר שלי. הייתי צריכה לגדל שלושה ילדים, לעבוד ולהתפרנס. מי חשב על למלא ככה את המקרר? בזמן האחרון אני צריכה שיהיה לי הכל בבית, למקרה ששוב יקרה משהו כמו המלחמה ההיא. זה כולל אפילו חלבה, שאני לא מכניסה בכלל לפה".
עזריאל שייכת לקבוצה שמוגדרת כסובלת מפוסט טראומה מושהית. אגירת המזון האובססיבית של עזריאל היא תגובה מאוחרת לטראומת הרעב מימי מלחמת העולם השנייה.
לא לובשת בגדי עור
עזריאל נולדה בדברצן שבהונגריה למשפחת בש האמידה. בתחילת מרס 44' נכנסו הגרמנים לעיר ושלחו את רוב יהודיה לאושוויץ. אביה נשלח למחנה עבודה סמוך ומת שם. אמה, שהיתה יפהפייה ומוכרת בעיר, הפעילה קשרים והצליחה לברוח לטרנסילבניה שבגבול רומניה, עם שתי בנותיה – אגי בת ה-14 ואווה בת ה-11 וחצי. השוחד והחן רק השהו את שילוחן למחנה ההשמדה, אך גם זה הגיע. "נסענו ארבעה ימים בעמידה ברכבת. כולם עשו שם את הצרכים שלהם, רבים מתו. נסענו עם גופות וריח נוראי. מאז אני לא מסוגלת לנסוע ברכבת תחתית ולא במכונית עם שתי דלתות. אני מרגישה שאני נחנקת, שאם יקרה משהו – לא אוכל לברוח. על מטוס אני עולה רק עם כדורים. לפני שלוש שנים עברנו לדירה חדשה. הסכמתי לגור מקסימום בקומה החמישית בבניין של 11 קומות. עלייה במעלית מלווה אצלי בפחד גדול, אבל אני יודעת שאם יקרה משהו – אוכל תמיד לעלות ברגל", היא מסבירה. בשנים האחרונות היא כבר לא יכולה ללבוש בגדי עור ולנעול מגפי עור בגלל האסוציאציה מהמחנות. היא גם לא נכנסת למקלחות ציבוריות (למשל בבריכות שחייה), כי זה מזכיר לה את תאי הגזים.
כשהגיעה משפחת בש לאושוויץ נשלחה אווה, האחות הקטנה, מידי אמה ישירות לתאי הגזים. "אין יום שאני לא חושבת עליה ורואה מול עיני את פניה המפוחדים, מביטה אחורנית, כאילו שואלת: אמא, איך את נותנת לי ללכת. בשנים האחרונות אני נזכרת בה עוד יותר. אני חושבת על ההתנהגות של אמא שלי, מאשימה את עצמי, בטוחה שאמא אהבה אותה יותר – ושבעצם אני הייתי זו שצריכה ללכת לגזים. לא פעם הסתירו אותי, כדי שהגרמנים לא ישלחו אותי להשמדה. עכשיו יושב לי על המצפון שבמקומי שלחו מישהו אחר לשם. בשנות הזיקנה שלי המחשבות האלה קשות לי יותר ויותר.
"אחרי שלושה חודשים העבירו אותנו למחנה אחר, שטוטהוף. פגשנו שם חברת ילדות שלי, בת גילי, שהיתה לבד במחנה כיוון שאמה ואחותה נשלחו לתאי הגזים. היא ראתה אותנו ונדבקה לאמא שלי, שעזרה לה מאוד. קינאתי בה על שאמא נותנת לה אוכל ותשומת לב. הילדה הזו נשלחה לתאי הגזים. אני חושבת שזה קרה בגלל שכל כך קינאתי בה. גם על זה לא חשבתי עשרות שנים – אבל בזמן האחרון זה לא עוזב אותי. הרבה שנים לא דיברתי על מה שקרה לי בשואה. ניתקתי את עצמי מהעבר. הייתי עסוקה בבניית חיים חדשים. בשנים האחרונות, כשיש לי יותר זמן פנוי ואני מזדקנת, דברים יוצאים החוצה ולא מרפים".
כשהסתיימה המלחמה חזרו אגי ואמה לדברצן, וגילו שכמעט כל היהודים נרצחו על ידי הנאצים. אמה התחתנה בשנית ואגי הצעירה סיימה את בחינות הבגרות בהונגריה. במקביל היא התחברה אל קן השומר הצעיר, וכשהגיעו שליחי התנועה מהארץ להונגריה, היה לה ברור שהיא עולה לישראל. "אמרתי לאמא שאני לא רוצה יותר לחיות בין הגויים. אם יהיו לי אי פעם ילדים, אני רוצה שיהיו עם נשק ביד ויגנו על עצמם. אני לא מוכנה שהם יעברו את ההשפלות שאנחנו עברנו. לאמא לא נותר אלא להסכים איתי". ב-49' הגיעו השתיים לחיפה. היא למדה בבית ספר לאחיות, שירתה בצבא, התחתנה עם יוחנן עזריאל, הקימה משפחה וחשבה שחייה עלו על פסי הנורמליות.
"הפחדים הציפו אותי"
במשך 27 שנים ניהלה עזריאל כאחות את המחלקה לאורתופדיית ילדים בבית הילד ברמב"ם. "הייתי אישה מאוד פעילה. עבדתי במשרה מלאה. רציתי להרחיב את הידע המקצועי שלי ולקחתי קורסים באוניברסיטת חיפה. השתדלתי כל יום לעשות שלושה מעשים טובים לילדים, כדי לבוא הביתה בהרגשה טובה. בעבודה תמיד צחקתי ושאלו אותי 'אחות, איך זה שאת צוחקת כל כך הרבה'. עניתי שאם לא הייתי צוחקת, הייתי בוכה. היום אני יותר בוכה מאשר צוחקת".
עזריאל מוצאת את עצמה יושבת שעות על הספה בסלון ביתה, מתבוננת במעט התמונות שנותרו לה מילדותה, מטפלת בבעלה חולה הסוכרת, ופוחדת מהמוות וממחלות ובעיקר מהזיכרונות שעולים. "כשהיינו צעירים העסקתי את עצמי עד מעל לראש, אבל כשיצאתי לפנסיה נהיה קשה. פתאום אין לי יותר מסגרת – ואני אדם שצריך מסגרת כדי לתפקד. בשנים האחרונות הייתי חולה ושכבתי שלושה חודשים במיטה. המחשבות, הזכרונות והפחדים הציפו אותי. יש לי רגשות אשמה על שלא נפרדתי יפה מאמא לפני מותה. לא סלחתי לה. אף פעם לא ידעתי מה בדיוק היא עשתה כדי שנינצל. עכשיו זה יושב עלי מאוד חזק. בעבר הוצאתי את המרץ על דברים אחרים, היום אני חיה על כדורי הרגעה, שוכבת הרבה במיטה, מכסה את הראש בשמיכה וישנה המון. כל השנים נחשבתי לנהגת של הבית, ועכשיו אני לא נוגעת בהגה. הפחד נכנס גם לזה. אני מתרחקת מחברת אנשים. אין לי סבלנות לשבת בבתי קפה, שכל כך נהניתי מהם בעבר. נדמה לי שאנשים לא יכולים להבין אותי".
מחלה נתפסת כגזר דין מוות
מי שדווקא מבין הוא ד"ר איזידור ברטהולץ, מנהל המחלקה הפסיכו-גריאטרית במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל. אצל עזריאל הופיעה בגיל מבוגר תגובת דחק מושהית. לדבריו, ניצולי שואה רבים תיפקדו, כמוה, באופן מקסימלי ונורמטיבי – אבל כשהם מגיעים לגיל מבוגר עולות החוויות הטראומטיות מהשואה ולא נותנות להם מנוח. דברים טריוויאליים, שאתם חיו בלי שום בעיה בעבר, מחזירים אותם לאירועי הזוועה שעברו, למשל ריח של בשר שרוף על הברביקיו. ד"ר ברטהולץ מספר על אישה שמצאה מוצץ ברחוב ופרצה בבכי קורע לב. מבחינתה, המוצץ התחבר לערימות הילדים המתים באושוויץ.
"הרבה אנשים באו לארץ מהמחנות ורצו לבנות לעצמם חיים חדשים. הם התחתנו, גידלו ילדים, פיתחו קריירות, וזיכרונות השואה לא תפסו אז מקום מרכזי בחייהם. כשהם מגיעים לגיל זיקנה, הזיכרונות עולים לפתע מתוך חיי היומיום. דברים שמעולם לא הפריעו להם בעבר, מוציאים אותם עכשיו מדעתם. אישה אחת למשל לא מסוגלת לעבור ליד בתי הזיקוק בחיפה, כי הם מזכירים לה את העשן שיצא מתאי הגזים. היא מתגוררת עשרות שנים בצפון הארץ, ועברה סמוך לבתי הזיקוק אלפי פעמים בלי כל בעיה. היום, כשאין לה ברירה והיא חייבת לעבוד בסביבתם, היא עוצמת עיניים ומפנה את מבטה לכיוון אחר".
לדברי ד"ר ברטהולץ, התסמונת עלולה לפרוץ או להחריף במקרה שניצול השואה, בן זוגו או ילדו לוקים במחלה כלשהי. זאת מכיוון שמחלה נתפסת לעיתים כגזר דין מוות – כמו שהיה אז, כשהנאצים שלחו את החולים לתאי הגזים. בגיל המבוגר, עצם האשפוז, הורדת הבגדים והחלפתם בפיג'מה, המקלחת, חוסר השליטה במתן שתן, ההרדמה לפני ניתוח – כל אלה מחזירים את הניצול לתקופה הקשה בחייו. אצל חלק מהניצולים טיפול רפואי שכזה יכול להיתפס כעריכת ניסויים. החולה שוב מרגיש את עצמו כמספר ולא כאדם. פרוצדורות רפואיות, כמו גילוח לפני ניתוח, מזכירות לו אוטומטית את הימים במחנה. בגיל צעיר, אותם אנשים עברו בלי שום בעיה את אותן פרוצדורות רפואיות, אבל כשהם מזדקנים הם מגיבים לגמרי אחרת. טריגר נוסף להתפרצות פוסט טראומה הוא מוות של אדם קרוב או מישהו שהניצול היה תלוי בו בחיי היומיום.
ליצור השלמה עם העבר
ההסבר לתופעה טמון בזיכרון. לדברי ד"ר ברטהולץ, כתוצאה מהגיל מתחילה ירידה מסוימת בזיכרון לטווח הקצר, ואז הזיכרון לטווח הארוך, שהוא הזיכרון החווייתי, נעשה ער מאוד. הזיכרונות האלה, שהודחקו עמוק, פורצים החוצה בגיל המבוגר, והזכרונות הקשים מהשואה עולים ותופסים מקום מרכזי בחיים.
"את ניצולי השואה הפוסט טראומטיים מאפיינים רגזנות, סף גירוי נמוך ופגיעה בריסון דחפים", אומר ד"ר ברטהולץ. "ניצולים אחרים שסובלים אף הם מפוסט טראומה מושהית הופכים דווקא לאדישים, תלותיים ובעלי תחושת ריקנות וקהות רגשית. אצל כולם נמצא רגשות אשמה קשים על שנשארו בחיים. ביניהם יהיו גם מי שעשו דברים חריגים כדי לשרוד: הרגו למען פרוסת לחם או גנבו אוכל ממישהו קרוב.
"כולם סובלים מהפרעות שינה ונזקקים לכדורים. יש ביניהם מי שפוחדים ללכת לישון בגלל הסיוטים הפוקדים אותם בלילות, ומעדיפים לישון ביום. את כולם מאפיינת גם אנהדוניה, אי היכולת ליהנות, ומדובר באנשים שבעבר ידעו לשמוח. הם סגרו את העבר, בנו עולם והעסיקו בו את עצמם, עד שהטראומה עלתה על גדותיה ופרצה את כל המחסומים".
- הפוסט טראומה המושהית יכולה לשבש לאדם את החיים עד כדי צורך לאשפז אותו?
"כשזה מגיע למצב של דיכאון קשה או לנסיונות התאבדות – מאשפזים אותם. ישנם אנשים עם אלצהיימר, מחלה שכביכול אינה קשורה דווקא לניצולי שואה, אבל ברגע שישנה ירידה בזיכרון הקצר, הזיכרון לטווח הארוך נעשה כל כך עירני עד שהם זוכרים רק את חוויותיהם משם. הם בטוחים ששוב הולכים להרוג אותם ונעשים אלימים כלפי בני זוגם, למשל, ואז אין ברירה אלא לאשפז אותם".
- איזה טיפול ניתן להם?
"למי שמצוי בדיכאון הפוגע בתפקודו ניתן טיפול תרופתי. באחרים מטפלים בעיקר באמצעות פסיכותרפיה. זיקנה אידיאלית היא כשאתה משלים עם עברך. אם אינך משלים איתו, ואינך מכניס אותו לרצף החיים שלך, אתה לא מסוגל להגיע לשלווה. השלמה שכזו רצויה לפני המוות – וכשהיא לא קיימת, האדם נכנס לייאוש עמוק. באמצעות שיחות עם הניצולים והחזרתם אל חוויות העבר אנחנו מנסים ליצור אינטגרציה עם עברם. החזרה אל החוויות משם אינה משימה קלה ופשוטה עבורם. מתברר שהניצולים מדברים הרבה על מה שאחרים עשו להם, ופחות על עצמם. באמצעות הטיפול אנחנו מנסים להתמקד בניצולים עצמם ובחוויותיהם המאוד אישיות.
"יחד עם זה, חשוב לדבר איתם על התקופה ההיא בחייהם, גם כדי לתת להם את התחושה שהם תורמים בכך את חלקם לזיכרון הציבורי, עושים משהו כדי שהעולם לא ישכח את אירועי השואה ושגם אחרי מותם הדברים יישארו כעדות. לחלק מהניצולים הסובלים מפוסט טראומה חשוב לספר על כך אפילו כדי שצוות רפואי שלא מכיר את התופעה יהיה מודע לה, ויידע כיצד לטפל בניצולים המגיעים אליו. נקודת המבט הזו מאוד משמעותית להם בשלב הזה של חייהם, ואליה אנו מנסים לחבר אותם".
לפנייה לכתב/ת 
"בזמן האחרון אני צריכה שיהיה לי הכל בבית, למקרה ששוב יקרה משהו כמו המלחמה ההיא". אגי עזריאל
צילום: רוני שיצר
מומלצים
