5 סיפורים קצרים

פאציפיסט

ביקשתי לקנות חרב בלי להב. הלכתי לאיצ'ה, זרק אותי מהבית. הלכתי לזמרי, זרק אותי מהחנות. הלכתי למוטי ואלגרה, אלה שיש להם אוסף, זרקו אותי מהמרפסת. בסוף באתי לגבי. זה מבין עניין. אמרתי לו: אני רוצה חרב בלי להב. יש לך חרב כזאת? אמר לי: לנו יש הכול. ומה שאין ויהיה, בעזרת השם. חרב בלי להב, כבודו אומר? כן, כבר הרבה זמן חיכינו לכבודו. שאלתי: וכמה תעלה לי?

אמר לי: זה תלוי. כמה כסף יש לכבודו במזומן? אמרתי: שישים שקל.

השיב לי: זה מספיק בתור מקדמה.

שילמתי ונתן לי קבלה: שישים שקל על החשבון. חרב בלי להב. שאלתי אותו: ואיפה החרב?

אמר לי: תגיע בזמן. אנחנו מחכים לה בכל יום. כל יום אני שואל בדואר חבילות, איפה החרב בלי להב. אמרתי: ואתה תודיע לי כשתגיע?

אמר לי: אצלנו זה עניין של אמון. או שיש או שאין לכבודו אמון.

אמרתי אני: אם לא היה לי אמון לא הייתי כאן. כבר זרקו אותי מהרבה מקומות. אמר לי: כבודו הגיע למקום הנכון. אצלנו לא זורקים לקוחות כמו כבודו. אמרתי: אז הכול בסדר? אתה תודיע לי.

אמר: בטח. רק בקשה קטנה לי לכבודו: אל נא יצלצל אלינו. אנחנו כבר נודיע לו. יצאתי משם שמח וטוב-לב. אמנם עוד אין לי חרב בלי להב, אבל יש לי הבטחה וגם שילמתי כבר מקדמה.

באתי אצל נערתי לעשות את מעשה האהבה.

אמרה לי נערתי: התפשט. למה אתה מחכה?

אמרתי אני: כבר הייתי מופשט והתלבשתי. אין חפצי להתפשט ולהתלבש שוב.

אמרה לי נערתי: חכם גדול אתה. אם אינך מתפשט, כיצד נעשה את מעשה האהבה? אמרתי אני: אינני יודע. אבל יודע אני שכבר נמאס לי להתלבש ולהתפשט ושוב להתלבש ולהתפשט. אמרה לי נערתי: אבל זה דרך העולם, שמתפשטים כדי לעשות את מעשה האהבה. אמרתי אני: אם זה דרך העולם, קצתי בדרך העולם. לא עולם אני שאעשה מה שעושים כולם. אני משורר אני..

אמרה לי נערתי: אם אינך מתפשט כדרך הבריות, מה נעשה? השבתי לה: אינני יודע מה נעשה אבל בדרך העולם כבר מאסתי. שילחה אותי נערתי לביתי ועמדה ולקחה לה מאהב אחר, שיהא מתפשט ומתלבש כדרך שעושים כל הבריות. חזרתי אל ביתי וכתבתי שיר. שלשם כך אין אדם חייב להתלבש ולהתפשט כל עת שנחה עליו או על נערתו הרוח.

סיפר לי אחד מידידי שבא לבקרני.

מעשה במשורר שהשתעמם והלך אל חוף הים, ישב כמה שעות והביט בגלים, באים והולכים והולכים ובאים. מלבד הגלים, לא ראה שם שום דבר. חזר אל ביתו ושאלו אותו בני עירו וחבריו: מה לך שאתה יושב שעות על שפת הים, מה אתה רואה שם? השיב להם המשורר: טווס זהב אני רואה שם. תמהו ואמרו: טווס זהב אתה רואה על הים?

השיב להם: אכן כך.

הוסיפו ושאלו בני עירו: ומה טיבו של טווס זהב זה? אמר להם: מטת כנפיו עשר אמות.

מאז היה המשורר חוזר בכל יום אל שפת הים ומסתכל בגלים. גלים באים וגלים הולכים, עולם כמנהגו. בערב היה שב לביתו והיו מקורביו חוזרים ושואלים אותו: ומה ראית היום? והוא היה משיב להם: טווס זהב ראיתי. כך נקפו הימים.

יום אחד הלך המשורר אצל חוף הים והנה הוא רואה שם, הרחק מעל הגלים, טווס זהב, מטת כנפיו עשר אמות.

השתומם המשורר אל לבו.

חזר לביתו ושאלו אותו הבריות, כדרך שנהגו לשאול: והיום מה ראית? השיב להם: היום לא ראיתי שום דבר.

ישב וכתב את השיר על טווס הזהב שלא ראה מימיו.

זמירות

מעשה באדם שקץ בבדידותו ובדממה הנוראה השרויה בביתו. אין קול ואין עונה. מה עשה? הלך וקנה לו זוג זמירים, בכלובים נפרדים, כנדרש, למען יזמרו באוזניו לעת בוקר ובשעת דמדומים, כמנהגם של כל זמירים שבעולם. ואולם הזמירים ממקום של רעש באו. מקום שבו נשמעו קולותיהם של עוברים ושבים, וקול הרחוב והרדיו והמכוניות. עכשיו שהיו שרויים בדממה מוחלטת נשתתקו כמו אבד להם קולם. הלך אותו אדם למי שממנו קיבל את הזמירים, והשמיע באוזניו את דבר אכזבתו: הזמירים שותקים. בירר הלז ברר היטב את דרך הטיפול בבני טיפוחיו, אם ניתנים להם זרעוניהם ומימיהם במועד ואם לא במקום של קור הם שרויים ואם כלוביהם מרוחים דים, וכיוצא באלה עסקי זמירים.

לאחר ששמע כל מה ששמע, אמר לאיש שקץ בבדידותו: 'אשמתך היא, ובעצם לא אשמתך כי אם אשמת השקט הגדול השרוי במעונך והשתיקה אשר בחייך. יודע אתה מה תעשה למען יפצחו בשיר? השמע להם אתה את קולך, שיר להם אתה איזה שיר, שרוק להם איזו מנגינה, ויצטרפו גם הם לזמרתך. שהרי טבעם של זמירים שהם מזמרים, כמו שטבעך שלך שאתה שותק.'

הלך האיש שמח וטוב-לב לביתו, פתח פיו, כיווץ שפתיו והחל משמיע להם קולות נגינה וצפצוף ושריקה. ושרק וצפצף וניגן וזימר להם עד שנצטרד קולו ונסדקו שפתיו ונתבלעה לשונו. אבל הזמירים בשלהם, לא הגה ולא קול, לא קול ולא בת-קול. ואם להאמין לאחד משכניו של אותו אדם, הרי שהם שותקים עד עצם היום הזה, ואילו בעליהם עומד כנגדם ושורק ומצפצף ומזמר בקול ניחר, כאילו יצא מדעתו אבל דממה שוב אין בביתו.

עוד אין

הלכתי אל בן-דודי פרדי פלדות. סיפר לי פרדי שהוא מתכוון להוציא קובץ. לא ידעתי שבן-דודי מוציא קבצים. כל אחד רוצה להוציא קבצים בימינו. שאלתי אותו, איך קוראים לקובץ? אמר לי, בעין המחשבה. בן-דודי גר בחיפה ושם עין המחשבה נפוצה מאוד.

בכל זאת אמרתי לו, לא טוב בעין המחשבה. ממתי יש לך מחשבות בעין? בן-דודי מבין עניין. אמר לי, אולי: עולה יורד יורד עולה? חשבתי רגע ואמרתי לו, זה כבר יותר טוב. אבל צריך לתקן קצת. יש כבר סגור פתוח פתוח סגור. בחיפה עולים ויורדים. אולי יותר טוב, עולה יורד סתם. שמעה האישה השמנה שישבה לידינו בבית-הקפה ואמרה, רואים שאתה לא מפה. והוסיפה, בא הולך הולך בא. לא הגבתי.

בן-דודי בחור נבון אבל חשדני קצת. שאל אותי, וזה לא מזיק שהאישה השמנה כבר שמעה את השם? אני אוהב מאוד את בן-דודי פרדי. לכן אמרתי לו, לא. אז מה עכשיו? שאל.

אמרתי לו, עכשיו תשלח לי את הקובץ ואני אתן לו שם. השיב לי, אבל עוד אין לי קובץ.

אמרתי לו, אז תקרא לו עוד אין. אבל מיד הצטערתי: חבל לבזבז עליו שם יפה כל-כך. אולי אני עוד אשתמש בו פעם.

מתוך "קוף המחט" מאת נתן זך, הוצאת הקיבוץ המאוחד

נתן זך, עורך ספרותי, מבקר, מתרגם ומשורר, נחשב ליוצר משפיע ולאחד ממעצביה הבולטים של השירה העברית המודרנית. בין הפרסים בהם זכה: פרס ביאליק, פרס ישראל, פרס פרוניה, פרס קאמאיורה ופרס ספר השירה הטוב ביותר לשנת 2001, שהוענק לו על ידי שר התרבות האיטלקי. זך מונה כשגריר תרבות של רומא בעולם, הוא חבר באקדמיה הבינלאומית לשירה בשטרסבורג וחבר מייסד של האקדמיה העולמית לשירה של אונסק"ו. ב-17 בפברואר הוענק לו פרס אקו"ם למפעל חיים.

בתחילת חודש יוני הקרוב תעניק אוניברסיטת ז'נבה לזך ולמשורר הסורי אדוניס תארי דוקטור לשם כבוד.

בימים אלה יוצא גם ספר השירים "הזמיר כבר לא גר כאן עכשיו", ובקרוב יראה אור "מתוך המחברת הכחולה", פרקי יומן מ-1968 עד 2004. "קוף המחט" היא אסופת הסיפורים הראשונה מאת זך שרואה אור.