הברלינאי האחרון

המסע הראשון שלי לגרמניה לא היה מסע לגרמניה אלא מסע בגרמניה. בחורף 1984 לאחר שהייה בת שבוע בקופנהגן, יום לפני שהייתי אמור לטוס חזרה לישראל חלמתי שאני מוכר את אוסף הספרים של אבי. בעל החנות ברחוב בן-יהודה שלו מכרתי את האוסף ושידעתי שמת מזמן, הביט בי בעיניים העצובות שלו שזכרתי. גם בחלום זכרתי שלפני שנים, אמי מכרה לו את כל ספרי אבי הכרוכים כשם שמכרו אז את רוב אוספי הספרים של היהודים המתים כדי שיחיו מחדש בגרמניה. במקום להודות לי על המהדורה החגיגית משנת 1870 של שני כרכי פָאוּסְט, אמר לי לפתע שאני פוגע בזכר אבי וכי הספרים לא יחזרו להיות עצי האלון המפוארים שהיו.

התעוררתי בתחושה של נבגדות. כתבתי את החלום על פיסת נייר והתעורר בי דחף בל-ישוער לנסוע אל ספרי אבי - לנסוע לגרמניה, אבל בלי להיות בה. מן הסתם לא ידעתי איך עושים זאת; אין עדיין ממשויות וירטואליות של מדינות או של היסטוריות. אבל כשישבתי לאכול ארוחת בוקר במלון אסקוט הנחמד בא לבקר אותי ידיד וסיפרתי לו על החלום. הוא אמר שחלומות מנכסים שברי מציאות שיש בהם חוסר מקריות שנוח לה להישאר בלתי מפוענחת. שאולי החלום שלי הוא מחאה על מה שדיברתי עליו יום קודם בהרצאה שנשאתי במועדון פֶן, אותה בעלות מפוקפקת שיש לי על סבלם של אחרים, והחלום אולי מהווה אזכּוּר למה ששכחתי שרציתי שיהיה.

הוא חשב רגע והוסיף ואמר שישנה רכבת החוצה את גרמניה בלילה ומגיעה לפריז דרך הולנד ובלגיה וכך אוכל לחיות את מה שחלמתי. הזדרזתי וטילפנתי למשרדים הנוגעים בדבר ולמרבה הפלא הצלחתי להמיר את כרטיס הטיסה לארץ בכרטיס רכבת קופנהגן-פריז ומשם בטיסת אל על לתל-אביב, וכבר באותו יום לפנות ערב עליתי לרכבת. אחרי שיט לא ארוך במעבורת מקופנהגן להמבורג שאל סיפונה הקפוא עליתי מן הרכבת, נראה הכול מבהיל; השמים ירדו והיו קרובים וכמעט נגעו בי, אפורים ורוויי רסיסי מים שחורים; הים נראה עמום ונהם, האורות המתחדדים והולכים של המבורג נראו כאילו הם שועטים לעברי במקום שאני אתקרב אליהם. נמלטתי חזרה לקרון הרכבת והגענו להמבורג. הרכבת יצאה מן המעבורת וירד הערב וכבר העמיק הלילה הגרמני הראשון בחיי.

בשל תקלה טכנית שמעולם לא הוסברה, נותק הקרון שבו שהיתי מיתר קרונות הרכבת ולא היה אפשר לעבור מקרון לקרון מפני שהדלתות ננעלו. החימום לא פעל, ואת תא המחלקה הראשונה שבו ישבתי חלקו איתי שני אנשים; זקן רזה וגבוה לבוש מעיל סגול ואשה קטנה, כנראה הודית, שנראתה מכווצת אבל מייד עם עלייתנו לרכבת חייכה חיוך מאולץ ותוך כדי-כך נרדמה כשהחיוך נשאר חרוט בעדינות על פניה הישנות. אחרי זמן-מה ראיתי אותה מתעוררת. אך גם אז, אולי מפאת הקור, היא שתקה במה שנראה כשתיקה מתוקה בשלוותה. אחר-כך ניסתה לומר משהו, אבל הקור כנראה צרב את שפתותיה והיא לא הצליחה להוציא הגה מפיה ולרגע נראתה כמו דג-נוי הנאבק בפעירת לועו כשהוא דבוק לקיר הזכוכית של אקווריום.

התעטפתי בעיתון. גם האיש מולי עטף את עצמו ואת ההודית שלו בעיתונים. אחרי זמן-מה החלו השיניים שלנו לנקוש, נקישה שנהייתה הרמונית והשתלבה והלכה בשקשוק הרכבת. שעות לא הצלחנו להוציא מפינו הגה ונשמעה רק נקישת שינינו מלווה בשקשוק הרכבת. לעיתים היתה הרכבת נעצרת. בחלונות נשקפו דמויות שבשל תעתועי קרני האור דמו לצילומי רנטגן יותר מאשר לבני-אדם. כשהרכבת היתה צופרת ומתחילה להינתק מן התחנה היו פקחי התנועה לבושי המדים החומים וחבושי הקסקטים חולפים על הרציפים עם פנסיהם, מנענעים בהם בידיהם קדימה ואחורה, שורקים במשרוקית וצועקים מתוך המציאות, אך גם ממה שמומחים קוראים חלחלת הזיכרון הקולקטיבי: אֲכְטוּנְג! אכטונג!

אור שנגה ממשאית שחיכתה מול מחסום רכבת כפרי, כנראה נידח, האיר על הפרות הגרמניות הראשונות שראיתי בחיי. אחרי כן, באיזה שדה שחור מאחורי אחד האכטונגים בתחנה שהיתה שרויה בערפל סמיך, הבליח ברוש בודד ומאחוריו בלט בעמימות תוואי סלע גרניט מצולק. לפרקים ראיתי אנשים. פה ושם נראו גגות. אורות הבליחו מדי פעם בפעם וקווי מִתאר של צריחי קתדרלות הסתמנו בדרך. שאון הרכבת המונוטוני נשמע צודק, אמרתי לאיש, קונצרט לפסים ושיניים נוקשות. והוא הקיש באצבע צרדה על פיו, ניסה לחייך, עיניו נעצמו והוא חירחר משהו שלא היה מובן.

בתחנות שעצרנו בהן יצאנו מקיפאוננו וציירנו בידינו אותיות S.O.S על החלונות, אך האנשים שנכנסו ובאו לא שמו לב ולא היה אפשר לפתוח את החלונות ומפאת החשכה ובשל משולשי אור ערפילי שנצטיירו מתחת לפנסים, תנועות ידינו לא נראו וכיוון שאיש מן האנשים אפילו לא טרח להביט, לא נראו סימני המצוקה שלנו.

אחרי כשבע שעות איומות הגענו להולנד והמעבר לקרון נפתח. נכנס קונדוקטור מחייך עירני ונעים-סבר, לבוש מדים בהירים, שהסביר לנו שאנחנו בהולנד והתנצל על התקלה.

אחרי זמן-מה החל החימום לפעול וכבר היה בוקר והיינו בבלגיה. במעבר פסע איש קטן ועליז שזימר בפלֶמית ומכר קפה ונקניקיות. אכלתי ברעבתנות ושתיתי קפה חם. כך יצא לי אפוא לראות את גרמניה כמו שהיה ראוי לי לראות אותה; בחושך שלה. בַּמָקוֹם שאבי אהב אותה ברגעי המדמנה שלו. התביישתי בפני האנשים מן הרכבות "ההן", האנשים שבהם הגיתי בעת הנסיעה, מפני ששום קונדוקטור הולנדי ושום פלמי קטן, מזמר ומוכר קפה ונקניקיות עם חרדל, לא ציפה להם בסוף הדרך.

המסע היה חלק לא מתוכנן של ארבע שנים רצופות, שבהן הגיעו אלי מכתבים רשמיים מטעם ועדה מייעצת לנשיא גרמניה המערבית המזמינים אותי לבקר בגרמניה במסגרת תוכנית לאירוח אינטלקטואלים מארצות שונות. ברכבת הלילה חשבתי שבטח לא לזה התכוון המשורר. והנה, כשנתיים אחרי מסע הלילה חזרתי וקראתי את המחזה אלי מאת נֶלִי זָקְ"ש ואחרי השורות: "היאספו ובואו, אחרוני רגעי היהודים..." נתקלתי בשורה: "חזרנו בלי צעדים." בעיני-רוחי ראיתי את הצעדים שאבי השאיר. התאוויתי להם. קינאתי בגרמנים על שהם חיים במחיצת הצעדים האלה. קינאתי בהם מפני שאבי וחבריו אהבו אותם יותר משאהבו אותי או אותנו או את הארץ שבה חיו ושבה נולדתי.

עלה בזכרוני מראהו של נזיר שמן לבוש גלימה חומה שפגשתי במלחמת העצמאות ב-1948. זה היה ליד מנזר דורמיציון מול חומת העיר העתיקה בירושלים והנזיר העניק לי במתנה ספר שנקרא אור ואושר. הספר, אמר לי, נועד להראות לי את הדרך אל האור ולצד שמות אלפי היהודים ה"מאושרים" שכבר הספיקו לראות את האור, קראתי ש"היכולת להתגבר על מדוחי השטן דומה לניצוץ הנופל מהגיהינום על לבוש החתונה של הנפש".

השורות האלו, הקשות לפענוח רציונלי, נסכו בי אי-נחת מענג, כואב, וכנראה נחוץ. חשבתי על הצעדים שהשאירו אבי והרמן ומריון, מי שהיתה ידידתו השברירית של אריך קסטנר, ואשר בחיוך מזוכיסטי התענגה לתאר באוזנינו איך אריך קסטנר חשש שהיא תכבס לו את בגדיו ושלח את בגדיו מברלין לכביסה אצל אמו בדרזדן. חשבתי שאולי כדאי שאסע לחפש את הצעדים שהם השאירו בעיר שבה שנים לאחר מכן, במסעדה קטנה, עם ארשת-פנים של בת מאה, אשה גרמנייה שטענה שהכירה את אבי בברלין אמרה, הוא היה שובב גדול, היה לו אף גליצאי, הוא הריח את האש לפני כולם, הוא הציל את חבריו הקרובים כאשר שכנע אותם להימלט לפלסטינה שאותה הרי אתה יודע, לא אהב במיוחד. תשמע איזה עולם? לפני חודשים אחדים מתה אשה בשם מתילדה שהכירה את אביך ואחר-כך רקדה בפני היטלר. עד לפני חודשים מעטים היא הטיפה לא לתת לילדים בשר, כי נעשתה ירוקה!

ניסיתי לדמיין במוחי מהו ריקוד בפני היטלר; או לחילופין, מהו ריקוד בלי הצעדים שנשארו בברלין בעוד הן נדדו למרפסות בתי-הקפה על שפת הים של תל-אביב. נזכרתי בנגנים העצובים מגרמניה ומאוסטריה שהיו לבושים בחליפות כבדות ונראו מבוישים בנגנם ואלסים וטנגו לארץ-ישראלים גסי תנועה וכבדי רגליים, שהיו להם צעדים, אך הם היו חסרי חן ולבושים בבגדים שלא התאימו להם, ורצו לרקוד עם הרגליים שלהם, אבל בלי הצעדים שהיו במוזיקה של האנשים הנכלמים שניגנו למענם. חשבתי, מה זה בדיוק צעדים הנושאים רגליים? מה פירוש רגליים שיש או אין בהן צעדים? אולי אין זה אלא מוות מופשט בלי שמישהו ממשי ימות בו? ואז, כשנה אחרי אותה נסיעה ברכבת הלילה בגרמניה, החלטתי כן לקבל את ההזמנה לנסוע לגרמניה.

מתוך "הברלינאי האחרון", יורם קניוק, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, סדרת פרוזה

יורם קניוק הוציא את קובץ סיפוריו הראשון בעברית, "היורד למעלה", ב-1963. בין ספריו הנודעים ניתן למנות את "חימו מלך ירושלים" (1966), "אדם בן כלב" (1968), "סוסעץ" (1974) ו"היהודי האחרון" (1982). ספריו של קניוק, שזכה בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות.

ב"הברלינאי האחרון" מכנס קניוק את רשימותיו ממסע שערך במשך 20 שנה בגרמניה, ובמהלכו בודק את מהות הזהות החדשה שגרמניה אימצה לעצמה. הספר פורסם בגרמניה בשנת 2001 ורואה אור בימים אלה בעברית.