תעשיית הסמים של סיני

יש אופיום בסיני. הרבה. הוא מגודל בהר הגבוה וברמת התי – מדבר התועים שמשתרע על פני מרכז סיני. זה לא גידול קטן ולא איזוטרי. מדובר באלפי דונמים. האופיום עובר לקהיר. מכל דונם מפיקים המגדלים 4 קילוגרם. כל גרם שווה כ-10 דולר. 10,000 דולר לקילוגרם. 40,000 לדונם. כ-180 אלף שקל לגידול שנמשך חצי שנה.

אם מדובר בעשרת אלפי דונמים ברחבי סיני, מה שלא ניראה מוגזם בהתחשב בהיקף וריווחיות הגידול, מדובר ב-400 מליון דולר לעונה. גם אם שטחי הגידול קטנים חצי ואפילו ברבע מדובר בהרבה כסף. המון. כסף שאף פעם לא היה בסיני ובטח שלא אצל הבדואים של סיני. המדבר משתנה, החברה הבדואית משתנה, זה לא אותו חצי אי מנומנם ורומנטי של פעם. זו תעשיה. התעשיה.

וכל זה קורה בחצר האחורית של מצרים וישראל, במרחק שלא עולה לעיתים על 30 קילומטרים מסנטה קתרינה. האם המצרים נלחמים באופיום? ככה. בעיקר מס שפתיים. מסוקים שעוקבים מלמעלה, פשיטות מתוקשרות כדי לרצות את האמריקנים ולהראות שהם עושים.

האם זה מגיע אלינו? אין ביקוש לאופיום בארץ. מה שמגיע זה הגראס, החשיש אותו מגדלים באותם השדות לאחר שמסתיימת עונת האופיום. הקנאביס אינדיקה (חשיש) אומנם נמכר רק ב-150 לירות מצריות לקילוגרם אבל מכל דונם מוציאים הבדואים 500 קילו. 12,000 דולר לדונם. בערך רבע ממה שהם מקבלים על אופיום – אבל פה השיווק הולך גם לחופים ברוכי התיירות של סיני וגם בשיירות מבריחים דרך הנגב המערבי. הצרכנים הישראלים למדו לזהות את הגראס של סיני בגלל הקטיף המרושל, תוספת אדמה וחול בין הענפים והרצון הבדואי להתפיח את המשקל, על ידי קטיף של כל השיח להבדיל מהעדינות והחלוקה היותר נכונה של עמיתיהם ההודים בעמק פרבטי.

1985: תחילת מסעותיי אל האופיום

גידול האופיום בסיני, כמו גם גידול הקנאביס, הוא סיפור חדש יחסית. האם החל גידול האופיום בהעלמת עין? ברשות גורמי המודיעין המצרים שרצו לטפח רשתות חדשות פרו-מצריות? יוזמה מקומית? לחץ של השוק בקהיר? מקרה? הכל ביחד כנראה. מרגע שהחל הגידול הגרעיני בואדיות של דרום סיני הוא התפשט, מלווה בריח של כסף גדול, על פני סיני. גידול הפרגים הוא ענף החקלאות הבדואי העיקרי היום בסיני. סמים ותיירות. שילוב לא רע.

במשך השנים עקבתי מקרוב אחרי התפשטות גידול האופיום בסיני. ב- 1985 ירדתי מג'בל אום שומר שמדרום לסנטה קתרינה, ובבוסתנים התחתונים של ואדי רומחן ראיתי פעם ראשונה את הפריחה של הפרג. זה היה כל כך יפה. הפרגים הגבוהים עם העלים הירוקים כשאת המשטח הצפוף צובעות תפרחות לבנות, סגולות ואדומות. חלק מהתפרחות נשר והשאיר הלקטים כדוריים שבראשם עיגול, שפיטמות קטנות, מסודרות ושטוחות, מקיפות אותו.

עם השנים למדתי להכיר כמה מהחקלאים הטובים של סיני, ואחד מהם גם סיפר לי שגידול האופיום התחיל ב-1981 באזור הסירבל שבמערב סיני. אז הגיע האופיום בפעם הראשונה. הוא אמר שהאופיום הגיע מעמק הנילוס, מאזור לוקסור, מאותו מקום בו גידלו הפרעונים את האופיום לצרכים פולחניים כבר לפני 3,500 שנים. האופיום, להבדיל מהקנאביס, הוא מקומי כשהעדויות הקדומות ביותר שלו מגיעות מהחלק המזרחי של הסהר הפורה – בבל. לא מן הנמנע שהמלומדים שכתבו את חוקי חמורבי והיהודים שכתבו את התלמוד הבבלי הכירו את ההשפעות המרגיעות של האופיום.

אותו מגדל למד את השיטות מאלו שייבאו אותן וב-1983 הביא אותן לוואדיות שמדרום למנזר סנטה קתרינה. הגידול ממלא היום מספר לא קטן של ואדיות באזור. השנה, כשהלכתי בין השדות התברר שמפלס מי התהום יורד בהתמדה. הבדואים מייבשים את המדבר כדי להגדיל את שטחי העיבוד.

יש לאופיום שוק גדול בקהיר. לטענת המגדל שאיתו דברתי, לא מזקקים מהאופיום הירואין בקהיר – תהליך שקורה כנראה באירופה. להבדיל מהחשיש, האופיום הוא סם ממכר שמתיישב על המרווח הבין סינאפטי בין קצות עצבים חוסם את הקולטנים וגורם להפרשה מוגברת של דופמין – מה שהוא מעין סם עונג טבעי של הגוף – מייצר תחושה נעימה.

האופיום עושה עוד דבר, שכן לגוף יש חומרים שמכונים חומרים אופיאטים – המצאותם של חומרים אלו התגלתה רק לפני כ-25 שנים והפרשתם באה להתגבר על גלים של כאב שהגוף סובל מהם. לא לחינם משמש האופיום כבסיס להכנת מורפין וקודאין – סמי אילחוש שמשמשים להקל כאבי פציעה וניתוח. ההתמכרות למורפיום ידועה מחיילים שנפגעו.

באחת הפעמים כשירדנו לבוסתן שמתחת למנזר ביזנטי, עמדו בין עצי השקד תפרחות הפרגים. אביב. ראשית אפריל. התכוונו לטפס למחרת לראש האום שומר. האום שומר, הפסגה השנייה בגובהה בסיני, היא אחת היפות שיש, מראה המפרצים, סואץ ואילת, ההרים שמעבר לפרץ בחוף המצרי, מיצרי ג'ובל שבין הים האדום למפרץ סואץ, האוויר היבש והקלוש על הפסגה, השיחים הקטנים המדיפים ריח של שמנים אתריים חריפים כשדורכים עליהם. פיסגה תלולה ובודדת, מרוחקת מהנתיבים הראשיים, שייכת לתחום הפרוע של דרום סיני.

בלילה ישבנו ליד המדורה. רוח קרה נשבה והטיחה את להבות המדורה. התחבאנו מאחורי הסלעים הגדולים. האנשים התפזרו לאוהלים. הבדואים של האוואלד סעיד, מגדלי האופיום מהבוסתן, ישבו ליד המדורה. ואז שמענו צעקות מכיוון אחד האוהלים. אשה צעירה מהמטיילים נעקצה על ידי עקרב שחור.

זינקנו אליה. היא היתה משוכנעת שרגעיה ספורים, עטופה בכאב העקיצה. אדם מבוגר לא מת ממעקיצת עקרב. אלא אם כן יש לו רגישות לעקיצה. ילדים קטנים יכולים להיכנס למצב של הלם ולמות. לא אשה בגילה. היא בכתה וכאבה. ישבתי לידה והנחתי רצועה רופפת מעל מקום העקיצה, למנוע מהארס להתפשט דרך צינורות הלימפה. הבדואים, סגריות מעשנות בין שפתותים, הצטופפו סביבנו. סוף סוף קצת פעילות. הם מילאו כוס בתה ופוררו לתוכה אופיום גולמי ואחר כך מרחו משרת אופיום על מקום העקיצה. היא שתתה מהתה.

מורפיום הוא נגזרת של אופיום. גם ההירואין. כמעט כל רעל וארס יכול לשמש לשני הכיוונים. האופיום גורם להרגשה של טישטוש, מעקר את הכאב של פצעי קריעה נרחבים, של כאבים מבליחים שגורמת עקיצה. היא לגמה מהתה המצטנן מספר לגימות וכעבור מה דקות החלו אנחותיה להיות עמומות יותר. היא שכבה באוהל ונרדמה. בבוקר היא התעוררה. מהעקיצה והכאב לא נשאר דבר, מטפסת אל הפיסגה לתוך יום מאושר.

יום לאחר שירדנו מהפסגה, טיפסנו לאוכף וירדנו בירידה הארוכה לתוך ואדי מווג'יד. המווג'יד נשפך לאיסלה. בוסתני הפרגים בו מתחילים ליד המעיין הנמצא במרכז הנחל. בית קטן, שריד של בוסתן נזירים ביזנטי עומד על האוכף שמעל הבריכות. הבדואים בירכו אותנו לשלום. לא, הם לא אוולאד סעיד. הם היו חמאדה מא-טור. הם עבדו בשביל האוולאד סעיד עבור שכר יומי.

תעשיית האופיום, עם התרחבותה, הופכת את המגדלים היזמים למנהלים המרחיבים את הבסיס העסקי, בדואים אחרים מועסקים על ידם, מעגל השותפות בעבודה מתרחב לשבטים שלא היתה להם מעורבות באופיום קודם לכן.

1997: האופיום הופך לעסק משפחתי

באביו של 1997 טיפסתי אל הסירבל, שהוא הגוש המבודד של ההר הגבוה, מתנשא זקוף מעל לוואדי פיראן. הבדואים שעל ההר ולמרגלותיו הם גררשה, למרות שבנאה הגדולה יושבים גם מהג'בליה, המזיינה והאוואלד סעיד. עלינו בדרך הארוכה, דרך ואדי רים. כשעברנו את ואדי רים החלו בוסתני הפרגים. גבר בן יותר משלושים עבד בחלקה עם אשה צעירה ותינוק. לא קבוצות צעירים מהמרים ובודדים אלא עסק משפחתי.

הבוסתן לא היה גדול והמשפחה התגוררה בבית אבן שנבנה מתחת לסלע גרניט ענק. ברכתי אותו לשלום. בגידול הפך מעסק של יזמים זריזים ואופורטיוניסטים ללחם חוק. כל המשפחה מעורבת, יודעת את הסיכונים של מטוסי הסיור, מסוקי הקומנדו והסיור הרגלי. העונשים במצרים על גידול ואחזקת סמים יכול לנוע מ - 7 שנים ועד מאסר עולם. הברחת אופיום, הירואין וסמי הזיות בכמות גדולה יכולה להסתיים בגזר דין מוות.

נפרדנו מהמשפחה הבדואית והמשכנו למעלה.

"יש שם מישהו", אמר דנדן.

למעלה הוריקו ערוגות והבדואי שעבד במקום נופף לשלום. ירדנו למטה. הוא הצית אש והרתיח תה בקופסת שימורים. הוצאנו חלבה וישבנו בשקט באור הצלול, ליד עץ השיטה הנמוך כשסביבנו ערוגות מסודרות נובטות בירוק. נבטי הפרג. "חשיש?"

"לא אצלי, אח שלי וחבר שלו מגדלים ליד חג'אר לומברדי", אמר הבדואי הצעיר.

שאלנו על הירידה בנחל ועל מפלים, השארנו את התרמילים ליד ערוגות הפרג שיגדל, עיגולי הלקטיו נחרצים בסכין גילוח והחלב הקרוש נאסף ומשחיר לאופיום.

"רוצים?" שאל הבדואי, עיניו אדומות, "זה חומר משנה שעברה. הוא מצוין, כשאני צריך לעבוד אני תמיד מעשן. זה נותן לי כוח לעבוד כל היום".

"כמה זמן אתה עובד?"

"שישה חודשים".

"ויש הרבה כסף?" הוא אמר כמה גרמים גדלים בכל ערוגה, מוליך אותנו אל ערוגה, מדלל נבטים, מותיר לשיחים הזעירים מרווח התפתחות, על מנת שיאספו כוח. דנדן חישב את הגרמים ואת המחיר. "חמישים אלף לירות? לא רע לחצי שנה".

"חצי שנה אני פה וחצי שנה בקהיר. וויסקי, נשים, תוך שבועיים אני מוציא חצי מהכסף".

"יש לך נשק?"

"לי לא. לאח שלי יש. רובה אחד טוב בשביל לצוד יעלים ורובה אוטומטי. לכל הבדואים יש נשק. לפני שנתיים המצרים באו לכאן, הם באו עם מטוסים. אנחנו ירינו רק כדי להפחיד, הם ירו כדי לפגוע".

הבדואי בישל שוב תה ופרש לפנינו זרעי פרג זעירים ושחורים. אוזני המן. טיפסנו אל האוכף וחצינו אל יובלי ואדי לומברדי. מחסה סלעי הענק מעל מזלג הוואדיות עם הגבים. מסביב פרח העמק בערוגות פרגים. במחסה הסלע כיסה בד אטום מצבור מזון. במזלג מתחת, מוקף בגדרת אבן, עמד אוהל צדדי ושני בדואים גלשו מהחלקות הנרחבות אל האוהל. רובה צ'כי מטופל ומשומן, שכדורים גדולי תרמיל וקליע גדשו את בית הבליעה שלו, נשען על הגדרה.

הבדואים, צעירים בני פחות מעשרים, יצקו מים על הקמח, לשים את הליבה, מניחים על לוח הפח ומכסים בערימת גחלים. הוצאנו את האוכל מהתרמילים. הם הביטו בנו בזילזול וחייכו. "יש לנו מספיק אוכל", אמר אחד מהם "תשמרו לכם את מה שיש". הם ביקשו שכשנחזור באביב נביא להם רדיו-טייפ וויסקי. הם ישלמו לנו. דונמים של חלקות על המדרונות. צמחי קנאביס אינדיקה צעירים ואפשריים ביבוש ועישון הוצעו כמתנת ידידות.

האופיום בסיני נתן לבדואים הצעירים עוצמה וחרות שנלקחו מהם על ידי הישראלים והמצרים. הם חזרו להיות אדוני ההרים. אנשים עשירים שיכולים לנהל ולקבוע את חייהם.

1999: "פשוט החלפנו את העונות"

בסוף שנות התשעים הגבירו המצרים את לחצם על מגדלי האופיום. מגיעים בעונת הפריחה, שורפים את השדות וקוטמים את ההלקטים על מנת שיתייבשו. משאיות עם חיילים, מסוקים, חיילי קומנדו מהמחנות ליד קהיר כדי שיעשו את מלאכתם נאמנה. הרשות למלחמה בסמים האמריקנית משלמת. צוות טלוויזיה מוצמד לחיילים כדי ליצור תעמולה מתאימה בכלי התקשורת.

בחורף 1999 הלכתי באזור שבין בקעות החול לרמת התועים של מרכז סיני. מזג האוויר היה אפור ודולף. שנים כבר לא ירד כל כך הרבה גשם באזור הזה של הזלקה העליון. הלכתי עם בדואי משבט הג'בליה, שמכיר שטחים נרחבים בסיני. לבדואים, כמעט בכל מקום, יש היכרות אינטימית עם חלק המדבר הקרוב אליהם, שמועות ופחדים ממה קורה בחלקים האחרים של המדבר.

התקרבתי אל השדה, מצפה למצוא פרגים. גידול הפרגים שהחל בואדיות העמוקים של דרום סיני, התפשט למרכז סיני ומהגרניט לגיר של רמת התי. כשהתקרבתי ראיתי שהשטח מכוסה בקנאביס. שיחי חשיש בגובה של כחצי מטר כיסו כמה דונמים. הכשרת השטח דורשת השקעה ומאמץ מהבדואים. סיקול, הכנת החלקה, חפירת באר המים, בניית בריכה שמנה אפשר יהיה להציף את החלקה, צינורות פלסטיק שצריך לקנות ולהעביר. החשיש גדל בואדי רחב.

היו סימני צמיגים על הקרקע. הבדואים מעדיפים יותר ויותר את התחבורה המוטורית על פני הגמל. את הנוחות והמהירות. שוטטתי בין הערוגות. הבדואי עמד על גבעה קטנה וסימן לי בעצבנות להתרחק מהשדה. הבדואים בנו בתי קבע מאבן בקרבת מקום. זו לא היתה חלקה שנזרעה בסתיו האחרון, היה לה ותק של כמה שנים. כששאלתי אותו איך זה יכול להיות שהבדואים מגדלים קנאביס ולא פרג הוא צחק ואמר: "המצרים נלחמים באופיום, לא בחשיש, הם יודעים שהאופיום פורח עכשיו, כשהם מגיעים לשדה כזה של חשיש, הם לא עושים כלום, החיילים אולי לוקחים קצת עלים, ואז קוטפים את החשיש וזורעים אופיום. פשוט החלפנו את העונות. למי שחכם יהיה עכשיו אופיום בסתיו".

הפרג והקנאביס צריכים אותו דבר. מים, שמש, קרקע. הקרקע בסיני מצויינת - קרקע מנותקת נקייה ממחלות. למים הבדואים דואגים ולשמש מלאכי עליון. לקח לשטחי האופיום כמה שנים להתפשט לחלקים האלו של סיני. המצרים לא מחפשים אותו פה. לוואדיות של דרום סיני אפשר להגיע רק ברגל או עם מסוקים. כל פעולה היא מסובכת ויקרה. הבדואים מגדלים בכל מקום.

2004: מרדף בבוסתן

כשהגעתי השנה, פגש אותי אחד ממכרי. הוא עבד בבוסתן שידעתי שהיה שייך לבדואי אחר. אותו בדואי הוא אחד ממגדלי האופיום המעולים של סיני. כל חלקה ניראית נפלא ומניבה המון חומר מהלקטי הפירות שנחרצים בבוקר ונאספים כשהם אדומים צמיגיים ומחומצנים בבוקר שלאחר מכן.

"קניתי את הבוסתן הזה", הוא אמר.

"כמה שילמת?"

"200 אלף לירות". 160 אלף שקלים. לא מעט כסף בשביל חלקה שכל גודלה שלושה דונמים. אבל 3 דונם זה 12 קילוגרם אופיום. 120 אלף דולר. עוד 30 אלף דולר מחשיש. הכנסה שנתית של 150 אלף דולר. יפה בכל קנה מידה.

התעשייה כל כך רווחית, עד שכל בדואי בכל מקום מאתר לעצמו מקום לבוסתן. מעולם לא היו חקלאים כל כך מאושרים בסיני. אחרי שבוע של הליכה ירדנו בחזרה אל בקעות החול לפגוש את הג'יפ. היינו צריכים להגיע לטאבה בקצה השני של סיני. הלילה ירד כשהגענו לאזור ביר איקנה. נסענו בחושך, מאמצים את הזיכרון. קצת לפני ביר איקנה נכנס הג'יפ למערכת דרכים בין שדות. "עצור-" אמרתי לנהג, יורד להביט בגושי הצמחיה האפלים. באור פנסי הג'יפ היה אפשר לראות את מרבדי הפרחים הלבנים, סגולים אדומים.

"תעלו מהר!" צעק נהג הג'יפ הבדואי כשאורות נדלקו על גבעה קטנה. נהמת מנוע של טנדר נוסף מגיעה מהצד השני. הבדואים, רגישים לשדות הנרחבים שעמדו בשיא פריחתם, הגיחו במהירות מתוך הלילה מכיוונים שונים, לברר אם מי שהגיע אל השדות הוא מטייל טועה, משטרה או צבא. לא היה לנו כוח ליריות. עלינו במהירות על הג'יפ ונמלטנו.

הבדואים נסעו אחרינו, מבררים מי ומה, בזמן שפרשנו שקי שינה והקמנו אוהלים. ליד המדורה, שותים ביחד ספלי תה, היו החיוכים שונים מאלו של השנים שקדמו לגידול האינטנסיבי של האופיום. הבדואים הם אלו שצברו כוח. שאצרו סוד, שהחזירו לעצמם את המדבר בעזרת כוח הגידול, ההברחה והכסף הגדול.