בדרך כל הארץ

נולדתי כמה חודשים לפני המדינה, וכמו שהדברים נראים היום – אני כנראה אמות כמה חודשים אחריה (בתקווה, כמובן, שסטטיסטיקת תוחלת חייהם של זכרים יהודים מאותגרי משקל אך לא מעשנים לא תכזיב). אם אני אזכה להגיע לגבורות, תהיה לי זו שיבה סבירה. אם המדינה תלך בדרך כל הארץ בטרם מלאו לה 80, תהיה לה זאת מיתת עריסה.

היסטוריונים ינסו מן הסתם לשוב ולבדוק האם אכן טמון מנגנון השמדה עצמית בממלכתיות היהודית, או שמא אפשר היה ללכת בדרך אחרת, ולחמוק הפעם מן הגורל המר שהיה מנת חלקם של האקספרימנטים הקודמים. הקשוחים והנוקדנים שבהם בוודאי יאמצו את גירסת מנגנון ההרס העצמי, ויאששוה בראיות ותקדימים מן העבר: החורבנים הקודמים, קוצר ימיה של מלכות החשמונאים (כ-80 שנה), דלות שנותיו של הבית השני (כ-80 שנה), טיפשותם המרושעת של הקנאים, טירופם המשיחי של בר-כוכבא ופטרונו החרדי, והדמיון המצמרר בין הימים ההם לזמן הזה.

אופטימיסטים חסרי תקנה יבקשו לערער את גירסת ההיסטוריונים בנימוק אחד בלבד: לא ייתכן שהעם המוחזק כחכם בעמים יהיה עד כדי כך מטומטם. לא מתקבל על הדעת שהוא כה לקוי למידה, עד כי גם בניסיון השלישי אין הוא מצליח ללמוד מאומה, לא מניסיונו הוא ולא מניסיונם של אחרים. שהוא שוב מניח לכוחנות שיכורה ולטירוף דעת דתי להוליכו אל עברי פי-פחת.

קללת הניצחון

מזיכרוני המיטשטש אני מבקש להעיד, אף כי בהחלט ייתכן שאין אלה אלא זיכרונותיו הנוסטלגיים של קשיש נרגן. שהיה פעם אחרת. שיכול היה להיות אחרת גם היום.

שפיות דעתה של המדינה מעולם לא היתה איתנה מדי. אין זה מפליא כלל. היא הרי נולדה מתוך האפר, מתוך הכורח ומתוך הרישעות העולמית. רוב בניה הגיעו אליה חבולים ומבוהלים, עקורים ומרודים, רדופי זיכרונות ומצולקי נפש. ובכל זאת היא הידסה על רגליים מתעשתות והולכות, ותפסה לעצמה מקום של כבוד בקרב העמים. לא חסרו שגיאות, לא חסרו גם מעשי הבל, תועבה ושחיתות, אך אלה היו החריג המגונה והמוצנע, ולא הנורמה הגאה והמנופנפת. הביטחון היה פרה קדושה גם אז, אך לא הפרה היחידה. לצידה רעו הפרות הקדושות של החינוך והבריאות, הסעד והתעסוקה, ואפילו עגל מהוסס של שוויון.

19 שנות ינקותה הראשונות לא היו קלות. כמה מהן היו עשוקות ממש. ובכל זאת היתה תקווה כי מן העולל הזה תצמח מדינה ראויה, ויירבו בה אזרחים הגונים ושמחים בחלקם. זו היתה המטרה, זה היה הדגל, לשם שאפו הקברניטים. אפילו מן ההרפתקה קצרת הרואי של מלחמת סיני הצליחה המדינה להיחלץ מבלי ששפיותה תינזק יתר על המידה. דוד בן גוריון הבין כהרף עין את גודל השטות שפלט בדבר "מלכות ישראל השלישית", והשיב את המדינה אל עשתונותיה.

ואז, בשנה ה-20 לחייו, נפלו על הרך הנולד קיללת הניצחון ומארת הכיבוש. בחריקת בלמים נעצרה היציאה המהוססת משיעבוד לגאולה, והחלה הדהירה בדרך חזרה: מן הגאולה אל השיעבוד. מתוך התינוק המבולבל אך המחונן הגיח ילד מופרע ומסטול. נרקומן שטחים חסר מעצורים, שהשיל מעליו חיש קל כל נים של נורמליות וכל שביב של רציונליות, והשתעבד בשקיקה לחלומות אימפריאלייים ולהזיות קלריקליות. באחת חדלה המדינה להיות אמצעי להשבחת חיי אזרחיה, ונעשתה כלי קודש למימוש ההבטחה הטריטוריאלית שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו, בין נתחיהם המבותרים של כמה פגרים.

כולם השתעבדו. לוינגר ויגאל אלון, הרב צבי יודה ושמעון פרס, שאריות הלח"י וניצולי אחדות העבודה, המתקראים "שמאל" והמכונים "ימין". קולם של הבודדים שנותרו בשפיותם, שהזהירו בגרון ניחר כנגד השיכרון המסמא הזה – דב"ג, ישעיהו לייבוביץ', פנחס לבון, משה חיים שפירא (מנהיג המפד"ל!) מנוחתם עדן, ויצחק בן אהרון יבל"א – נבלע בשאון החינגה. איש לא שעה לבינתם.

השחתת הכיבוש

כמעט 37 שנות כיבוש חלפו כבר, ואין עוד צורך להתנבא מה עתיד לעלות בגורלה של הכובשת. אפשר פשוט להתבונן סביב, ולמנות את הנבואות שהתגשמו.

המוות נעשה לקלישאה. השקר הפך לנורמה. העוני והנוולות נעשו מחיר שראוי לשלמו כדי להמשיך ולהחזיק בקולניות. רצח ממלכתי הוא שיגרה להתהדר בה, וראש ממשלה משלהב את מאזיניו באיזשהו סניף מפלגה נידח בהבטיחו ש"רשימת החיסולים עוד ארוכה". בהתנחלויות צומח כבר דור שני של פראי אדם שידם בכל. 40% מן הנתונים למרותו של השילטון הישראלי שרויים מתחת לקו העוני. החינוך מיייצר בורים מלעלעים ואילמים. ושרת החינוך (גם היא מתוצאותיו העגומות של כיבוש מתמשך) מחרימה מוסד חינוכי בגלל שאחד מעובדיו אמר דברים שאינם נושאים חן בעיניה. זקנים נמקים בזיקנתם, וחולים בחוליים. השחיתות האישית של פוליטיקאים שוברת שיאים. השב"כ, כנבואת לייבוביץ', הפך לנזר הבריאה.

תשלובת הכיבוש משליטה רודנות צבאית שאין אכזרית ממנה על מיליוני בני אדם. ילדים בני שמונה עשרה נשלחים לבצע משימות קלגסות המשחיתות את נפשם. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" הפכה לבדיחה. האפרטהייד חסר הבושה גואה באין מפריע. תריסר הרוגים ערבים מדי שבוע הוא עניין שבשגרה.

הניאו-פרימיטיביזם היהודי מטפס לפסגות חדשות. שרים וגנרלים מנשקים את גלימותיהם של מכשפים ומעוננים (בשבוע שעבר הגיח דיוקנו של הבאבא-סאלי מתוך דלי הספונז'ה של יהודי תם, וכבר נעשה ביתו לאתר עלייה לרגל). גוף מורבידי בשם זק"א, המשרת גחמה דתית פגאנית של עצמו, זוכה ליראת כבוד, למבול של תרומות, למילמולי הערצה, להדלקת משואה ואין ספק שגם פרס ישראל בדרך. בצה"ל נפתח "קורס מפקדי מחסומים", והמדינה שתפארתה היתה על תפוזיה וטפטפותיה, מספקת עתה את תצרוכת רודני העולם במומחי דיכוי ושליטה.

וכל זאת, ועוד הרבה יותר, ב-37 שנים קצרות של השתעבדות לכיבוש. 37 שנים בהן הלכנו ונעשינו מדינת עולם שלישי. אכן, עם בורסה מקפצת, ועולם ספרותי גועש, ודוחק בקונצרטים של הפילהרמונית, ושני סלולריים לכל אוזן, ושיכבה דקיקה של עשירים ונבונים, ובכל זאת עולם שלישי. עולם שלישי עם פצצה.

תקוות הקיום

בניגוד לדעה המקובלת, לא בעיה אחת מציב הסיכסוד הישראלי-ערבי בפני המדינה, אלא שלוש: בעיית השלום, בעיית הטרור ובעיית הכיבוש. ואף שכל השלוש אחוזות זו בזו, רק אחת מהן היא איום אמיתי על יכולת קיומה של ישראל. מה שקורין "איום אסטרטגי".

ללא שלום אפשר להתקיים. לא נעים, מוטב עם, אך אפשר גם בלי. גם עם טרור אפשר להתקיים. "איום אסטרטגי" הוא רק בפיהם של המתעקשים לעשותו כזה, כדי שייטיב לשרת את מטרותיהם. האלימות המנוולת הזאת היא מחלה המלווה את העולם זה מאה שנה ומעלה, ורבות מן המדינות אשר סבלו את נחת ידו המרושעת הוכיחו שוב ושוב כי הדרך הנכונה להילחם בו היא הדרך הסבלנית, הצוננת, העיקשת וארוכת הנגן. אך גם בצורתו הקיצונית ביותר, אין בכוחו של טרור לאיים על קיומה של מדינה. נורא לחיות עימו, אך אפשר.

רק עם כיבוש אי אפשר לחיות. רק כיבוש מאיים באמת ובתמים על עצם קיומה של ישראל. רק הוא מכרסם, ברעבתנות גוברת והולכת, בגופה, בכיסה ובנפשה של המדינה, מכלה את אונה, משאביה ועשתונותיה. עוד עשר שנות כיבוש, אולי חמש עשרה, למירב עשרים, ולא תהיה לנו עוד תקומה. ניעשה סופית למדינה שבן תרבות לא יוכל ולא ירצה לחיות בה. קליפה שילטונית ריקה מתוכן ותוחלת, שכל קיומה קודש לתיחזוק בתי כלא ומחנות עונשין. קסרקטין אשר יילך ויכמוש עד אשר יימוג לחלוטין.

רק דרך אחת יש לסיום הכיבוש: לסיים אותו. לצאת מן השטחים. לנטוש את כל ההתנחלויות. לחזור הביתה. עם הכותל, ובלי הר הבית. עם כביש לטרון, ובלי ציר פילדלפי. עם רמת אשכול, ובלי בקעת הירדן (תמימים כמוני אפילו סבורים כי בתמורה אפשר לקבל הסדר הוגן עם השכנים).

ואם ישאל השואל את השאלה המקובלת – "אתה יכול להבטיח לי שאם נחזיר הכל, יהיה שקט?" – אענה לו שאינני יכול להבטיח לו מאומה, זולת דבר אחד קטן: אם נצא מהשטחים, נהיה מחוץ לשטחים. מחוץ לכיבוש. מחוץ לשיעבוד. אין דרך אחרת להחלמה, ואין תקווה אחרת למדינה. ומכיוון שקלוש הסיכוי שמדינת ישראל תבלע בשקיקה את האמור לעיל ותמהר להשתחרר מכל כיבושיה, להלן הצעת ייעול: במקום להמשיך ולספור בסדר עולה את מניין שנות העצמאות שמלאו למדינה, כדאי להתחיל ולמנות בסדר יורד את מספר ימי העצמאות שעוד נותרו לה.

הפי מנגל.