דינמיקה של הרס בנתניה
מישהו הורס, סדק אחרי סדק, קיר אחרי קיר, שרידים של בית-באר עתיק השוכן בלב שכונת וילות חדשה. אולי, אם נתלה סרטים על השיזף הקדוש הנמצא בחורשה הסמוכה, ימצא מי שידאג לשמר את המבנה
האמת היא שבמצבה הנוכחי של החורבה קשה להמליץ ללכת לטייל בה, אלא אם כן אתם מרותקים לדינמיקה של ההרס. בצמוד לקיר המבנה כבר נשלמה סלילתו של רחוב חדש שמצדו השני הולכות ונבנות הווילות של נתניה המזרחית. בעלי הבית אגב, מכרו אותו עוד לפני מלחמת 48' ואין עליו תביעות בעלות, להוציא את הגרפיטי בערבית, 'פלסטין', החרוט על אחד מקירותיו הפנימיים.
יש מי שיטען שאין מה לשמר את מורשתם של בעלי הון שעברו מן העולם, במקרה זה משפחת חנון, משפחה ערבית עשירה שהחזיקה כאן בראשית המאה שעברה אלפי דונמים של אדמות חקלאיות עליהן נבנו 12 בתי באר מרשימים (שמונה מהם - במצב כזה או אחר - עדיין איתנו). עמית מנדלסון, מהפעילים הבולטים לשימור בארץ, מסביר שבית באר זה, וכן זה הסמוך למכללת אורט נתניה (שגם ניתן לו שם עברי 'בארות חונן') הם "בעלי ערך אדריכלי והיסטורי חשוב מאד בהבנת דמותו החקלאית של השרון בראשית המאה ה-20". יש להם, מתברר, גם ערך חשוב בהבנת דמותו הנדלנית של השרון בראשית המאה ה-21.
הפתרון היחיד: התגייסות אזרחים
בית הבאר שליד בית העלמין זכה לשם הלא רשמי ביר אל מוקדסי, שלא מקובל על כולם. האמת היא שאין מה להיכנס לויכוח לגבי שמו של המקום מכיוון שגם כך הוא לא ישרוד. לא שיש צו הריסה או משהו, רק מדי פעם דואגת יד נעלמה (שאוחזת בפטיש אוויר נעלם לא פחות) לסדוק איזה סדק נוסף בבניין. "ראיתי אותם מרחוק עומדים למעלה ודופקים", מספר מרום על הימים שלפני ההתמוטטות הרעשנית, ומראה פצעים נוספים בקיר מהם כבר עולה סדק חדש.
מרום, תלמיד תיכון, מבלה זמן רב בסיור באיזור. תמצית מסקירותיו עלה לרשת באתר אירוס, אתר פרטי בענייני טיולים בנתניה. "אין שביל חקלאי שלא עברתי בו", הוא אומר, תוך שהוא מפגין לא רק בקיאות באיזור, אלא גם ידע בענייני היסטוריה וארכיאולגיה. "הנה זה חדש", אומר מרום על עוד פצע בקיר, "וגם זה כאן".
מרום פנה לגורם במחלקת החינוך וההסברה בעיריית נתניה, ולדבריו, עובד הרשות השיב ש"אני ער לעניין הפגיעה בביר אל-מוקדסי. ברור לי גם, שהדבר נעשה ע"י התושבים החדשים הבונים את בתיהם בסמוך. העניין הוא שאין באפשרותי להתלונן ולהתריע. כי הטיפול בנושא יהיה כרוך בהוצאות. מי שיכול להתריע זה אזרחים מן השורה". מנדלסון מבקש להדגיש שכל אתרי הטבע המוגנים בנתניה, ניצלו מהשמדה רק בזכות מאבקים סביבתיים - פארק האירוסים, בריכת דורה, יער נתניה ובארות חונן. "התגייסות ציבורית, יכולה להבטיח גם את שימור ביר אל מוקדסי הסמוכה ליער נתניה ואתריו".
את המתחם מקיפה חומת כורכר לאורכה בנויים חדרים בהם גרו בעבר 40 פועלים חקלאיים. באחד החדרים הסגורים נמצאת באר עמוקה ובאחר ניצב משהו שנראה כמו קבר, עליו זרוק, כמו להשלים את התמונה, צבע אדום. זה לא קבר, זו הבמה עליה עמד מנוע הדיזל הגדול ששימש את משאבת הבאר. מאוחר יותר ירים מרום מן האדמה הכבושה גלגל שיניים ויאמר 'הנה גלגל שיניים ממשאבת הדיזל', כאילו באמת צריך הוכחה לכך שהבניין אכן ידע ימים יפים יותר.
חורשת הסרג'נטים: השיזף הקדוש
צפונית למבנה, כמה מאות מטרים לאורך הכביש, חתיכת היסטוריה נוספת. גם מי שלא מכיר בעל פה את תולדות המחתרות כבר נתקל בתמונה הידועה של שלושת הסמלים הבריטים התלויים בחורשה. החורשה עוד כאן, והיא נקראת חורשת הסרג'נטים.
בקיץ 1947, נידונו למוות שלושה מאנשי אצ"ל - יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר. בניסיון להצילם, חטפו בנתניה אנשי האצ"ל שלושה סמלים (סרג'נטים) בריטים כבני ערובה. במשך 12 יום ערך הצבא הבריטי חיפושים נרחבים באזור, אך מאמציו עלו בתוהו. הבריטים סירבו לאולטימטום של האצ"ל - ביטול ההוצאה להורג תמורת שחרור החטופים, וב-28 ביולי 1947, הוצאו להורג שלושת אנשי האצ"ל בכלא עכו.
למחרת, נמצאו גופות בני הערובה הבריטים תלויות על העצים הצעירים בחורשה זו. בעקבות זאת, הפסיקו הבריטים את ההוצאות להורג בארץ (וגם קצת פתחו באש לעבר עוברים ושבים בערי ישראל כמנהגם של כובשים עצבניים).
בכניסה ליער לא רק מתקני שעשועים לילדים אלא גם עץ שיזף קדוש. במבט ראשון העץ נראה צעיר למדי, וקצת מפתיע למצוא את כל הסמרטוטים התלויים עליו, אך בעצם זהו עץ עתיק שנשרף כמה פעמים והתחדש. החל ברצועות בד וגומיות, עבור בפיסות ניילון וכלה בקולב, באים בני ישראל קושרים ותולים עליו מיני מינים ומבקשים מן הצדיק (הרב עאבו), מיני בקשות אותן נהוג לבקש מצדיקים.
מפולקלולר העץ אפשר למצוא באתר 'אירוס'. אגדות סביב העץ לא חסרות, ואחת מהן היא שהאלונים סביב ניטעו על פי דרישת הצדיק: 351 עצים כמניין הגימטריה 'פרי בטן' על מנת להצל על העוברים בדרך. אגדה אחרת מספרת שיער האלונים ניטע ב-1926 ע"י מחלקת הייעור המנדטורית דווקא.
אם הולכים צפונה ביער אפשר למצוא בו אזוביון דגול (בסכנת הכחדה), סחלב קדוש ופרחים נוספים. לפני כעשור התנהל מאבק לשימור היער נוכח הכוונה להקים את מכללת נתניה בשטחו. היער ניצל, אבל עדיין סובל מפסולת בניין פה ושם. העמק שממערב (עמק חנון אם תרצו) גם הוא לא ישאר כמות שהוא, המשכו של כביש איילון יחצה אותו לאורכו, וכביש רוחב שיתחבר לאילנות יחצה אותו לרוחבו.
בארות חונן: שימור בצל האיצטדיון
למי שמתעניין בדינמיקה של ההרס כדאי גם לבקר באתר 'בארות חונן' שניצל מתוכניות הריסה ומיועד כיום לשימור במסגרת תוכניות איצטדיון הכדורגל החדש של נתניה. את האתר ניתן לראות גם בנסיעה מכביש החוף הצמוד אליו, אך הגישה אליו דרך איזור התעשייה של נתניה. בגלל פסי הרכבת ועבודות הבנייה המאסיביות בין שתי הבארות, לא מומלץ להגיע לאתר בטיול רגלי למרות שהוא במרחק הליכה.
החורבה כאן הרבה יותר מרשימה. במקום גם שרידים ביזנטיים ובהם אמת מים, באר גדולה (ולא ממש מגודרת, זהירות) וכן בריכת אגירה גדולה אליה וממנה מובילה מערכת של תעלות. גם שם עבדה משאבת הדיזל, ויש עוד מי שזוכרים את צפצופיה. המנהג היה לשים על הארובה פחית מנוקבת על מנת שתצפצף את צפצוף אחיד המעיד על פעולתה.
המתחם, כאמור, מיועד לשימור, ומחכה ליזם שיבוא ויקים בו מרכז כנסים או אירועים או השד יודע מה, ואולי גם ימלא את המקום במים. לעומתו לא נראה שביר אל מוקדסי יאריך ימים. עמית מנדלסון, מוטרד ממצבו של המבנה ושל הבאר בו, "זה עלול להיות מפגע בטיחותי חמור, שיביא לדרישה להרוס את המקום לחלוטין, אם לא יינקטו בהקדם צעדים לשימורו".
איך מגיעים: מצומת השרון (בית ליד) פונים לנתניה. ברמזור השלישי אחרי בית ליד פונים שמאלה לרחוב דגניה, ושוב שמאלה לרחוב אליעזר קפלן. מגיעים עד לכיכר בה פונים ימינה לרחוב שפרינצק. ממשיכים ישר עד הסוף (כיכר ליד מכללת נתניה), ופונים שם שמאלה ברחוב הנשר. פונים ימינה לרחוב הזמיר וישר עד הסוף. יוצאים מהשכונה, הכביש מתעקל ליד הכניסה לחורשת הסרג'נטים שמאלה, וביר אל מוקדסי נמצא אחרי כמה מאות מטרים מימין. מומלץ לעקוב אחרי השילוט לבית הקברות.
לפנייה לכתב/ת 
