דיכאון אחרי לידה: ההיבט הפסיכיאטרי
תופעת ה"דיכאון אחרי לידה" מוכרת לרבים מאיתנו. מהם התהליכים המובילים את האם להרגשה זו, ומהם הפתרונות למצב. תיאוריית הפסיכולוגיה האנליטית
הרפואה והפסיכיאטרייה מניחות שהשינויים ההורמונליים החדים שמתחוללים באשה במעברים בין הריון, לידה והנקה הם הסיבה העיקרית להופעת תסמונות אלה בעיתוי הזה.
אם כך, איך ניתן להסביר תקופות נוספות בחיי אישה, שבהן היא חשופה לשינויים חדים בפרופיל ההורמונלי – למשל בגיל ההתבגרות עם הופעת המחזור, או בגיל המעבר – כאשר חרף השינויים, סממני הסבל והמצוקה הנפשית מופיעים לרוב בשכיחות ובעוצמה נמוכות יותר?
פלישתו של התינוק
החשיבה הפסיכואנליטית מציעה כיוונים נוספים לביאור התופעה: מייד לאחר הלידה ובתקופת ההנקה נדרשת האם להסתגל למציאות השונה באופן רדיקלי מתקופות אחרות בחייה. לפתע, "פולש" לחייה האוטונומיים של היולדת תינוק, יצור חי, בעל צרכים, ללא שפה, הניזון מגופה. תינוק בעל גוף, מדיף ריחות, מפריש הפרשות ולו פה הנצמד לגוף האם.
ביג דיל, תאמרו. בטבע יש בעלי חיים רבים, בפרט ממשפחת היונקים, ורובם מסתדרים בטבעיות ובאופן מיידי עם צאצאיהם הטריים, לעיתים תריסר בבת אחת, הנצמדים לגופם ומפרים לחלוטין את שגרת יומם.
אולם כשמדובר בבני אדם ה"שוכנים בשפה", משהו משתבש. "לשכון בשפה" משמעו לעבור דרך ממד מתווך. מילים מצביעות על אובייקטים ומכנות אותם בשמות. המילים אינן האובייקט עצמו. האדם, בהיכנסו לעולם השפה, נגזר מהעולם הטבעי של הדברים. המגע שלו עם הדברים עקיף, ובדרך משהו מהממשות שלהם הולך לאיבוד. "המציאות" היא "מציאות שפתית", הקשורה פחות לדברים כהווייתם ויותר לקשרים בין מילים וחוקי השפה. גם הדברים ה"טבעיים" והקרובים ביותר – הגוף, הצרכים, האינסטינקטים, הצאצאים – עוברים מסלול זה, ומוחזרים אלינו מבחוץ. בתוך כך הם משתנים, הופכים זרים לנו. נטבע בהם חותם השפה, החברה, התרבות.
בכל הקשור לאדם, מעבר לקיומו כאורגניזם, לא ניתן לחשוב אלא החל מעובדת היות השפה. מאידך, האפקטים של השפה - דהיינו, פעולתה כמרחיקה, כמשנה וכמפחיתה את ממשות הדברים - אינם אחידים ואינם אוניברסליים. לפעמים השפה לא מרחיקה מספיק, וצריך להסתדר בעולם של דברים נוכחים ו'חיים' מידי, להסתדר עם עודף.
יותר מדי נוכחות, יותר מדי תענוגות
בחזרה לאם - לטריטוריה שלה פולש תינוק. נוכחות יצור שבקע מגופה, מופרד אבל גם מחובר. חסר אונים ותלוי ביכולתה להזינו (האופציה ה"טבעית": הישר מגופה, משדיה). הוא חסר שפה ותלוי להשגת צרכיו בפענוח ובתקשורת שהסביבה, בעיקר האם, יציעו לו. מעבר לכך, מדובר ביצור חי, מלקק, מוצץ, מדיף ניחוחות, שמגע גופו רך וחמים. מדובר ביצור מתענג. ביצור מענג.
פעמים רבות האפקט הוא של עודף. יותר מדי נוכחות, יותר מדי התענגות. גם העובדה שהתינוק אינו מדבר תורמת להווייתו כ"אובייקט" (ופחות כ"סובייקט"), דהיינו לקיומו כממשי ללא הפן המתווך של השפה. התינוק נתפס בחלק מהמקרים כאובייקט משלים, כמי שסותם כל חסר אפשרי, שמספק כל צורך. לא צריך דבר מחוץ לו. כך נוצרת יחידה סגורה - "אם-תינוק", שהיא מספקת מדי ומובדלת מהעולם. חוקי החברה, חוקי השפה ופעולתם להפחתה ולאיבוד של ממשות הדברים וההתענגות, לא נוכחים מספיק.
אצל האם, אוסף המצבים הקליניים המכונים "דיכאון לאחר לידה" עשויים להיות ביטוי לאותו עודף, עדות להצפה, לחריגה מהכמות הנסבלת של עונג (פרויד הצביע על "עקרון ההנאה", שעיקרו שאיפת המערכת הנפשית לשוב לאיזון, כל אימת שחורגים ממנו).
כדי שאפשר יהיה לעצור את עודף העונג, לשים לו סייג, נדרשת נוכחותו של משהו נוסף, שיחדור לעולם הסגור וה"אוטיסטי" אם-ילד, שבעצם נוכחותו יציב גבולות. משהו שיחייב את "האובייקטים המשלימים" לחזור לעולם האמיתי, התובע שיום (קריאה בשמות), אובדן, והגדרת קשרים ה"כפופים לחוק". דרוש משהו נוסף שיחייב את הפיכתם ל"אם" ו"בת" (או "בן"). ההסכמה של האם לנוכחות גורם כלשהו בינה לבין התוצר שלה אינה פשוטה להשגה, אך אם היא מושגת, מתחוללים אפקטים ברורים של ויסות.
לא במקרה האב טרם הוזכר. מקומו במבנה אינו אוטומטי, גם כשהוא מעורב בהפריית האם, גם כשהוא האב הביולוגי. עדיין נדרשת הסכמה להכללתו בעולם אם-ילד, ולהפיכת הקשרים בין המעורבים לכאלה שחוק סמלי מגדיר אותם ואת היחסים ביניהם. רק אז ניתן ונרשם מקומו של ה"אב" בעולמה של האם, ויש לקוות גם בעולמו של התינוק. רק אז מדובר ב"משפחה".
לא תמיד הבעל הוא אלמנט הגבול, שמפר את העולם שמחוץ לחוק של אם-תינוק. אנו מכנים "שם אב" את אותו גבול המסמן את כניסתו של חוק מארגן. לעתים הסכמה של האם לפנות לרופא או לפסיכולוג, לדבר על ענייניה, היא בעלת השלכות מווסתות. לעיתים טיפול תרופתי, ולא פחות עצם הנכונות לשקול שימוש בו, מסמנים הסכמה לתת דריסת רגל לעולם שבחוץ. הסכמה להכפיף את הקשר בין האם לצאצאיה לחוק המייצר תווך ביניהם ומאידך הופך את היחסים ביניהם לאפשריים (נסבלים).
כשמדברים זה עוזר
המודעות הגוברת לנושא, ערנות האם עצמה, ולחלופין תשומת לב משפחתה או סביבתה הקרובה לדרכים המגוונות בהן בא לידי ביטוי "דיכאון אחרי לידה", יכול לזרז את פנייתה לקבלת עזרה מגורם מקצועי. כפי שהוסבר, עצם הפנייה יכולה לסמן תחילתו של שינוי.
תרופה כשצריך - עוזרת. לדיבור של האם - על הסבל והסימפטומים שלה, על התינוק, על החלומות שהקדימו את הולדתו, על מקומו העכשווי בחייה, על מקום בעלה וצאצאיה האחרים בחייה, על מקומה ומקום התינוק ברשת המשפחתית והחברתית הקרובה והרחוקה, ועוד – יש אפקט של הסדרה, ויכול להתהוות בו מסלול לשים את הדברים במקומם, תוך שימוש בפוטנציאל של הדיבור לווסת ולשכך.
כותב המאמר הוא פסיכיאטר בתחנה הפסיכואנליטית לקליניקה ומחקר
לפנייה לכתב/ת 
