מה זה שלום, בעצם?
ספר חדש, בהפקת משרד החוץ, חושף לראשונה התכתבויות דיפלומטיות מאלפות של אבא אבן, מי שנחשב עד היום במשרד החוץ כ"דיפלומט מספר 1". בין המכתבים: תשובת איינשטיין להצעת אבן לשמש נשיא מדינת ישראל, מכתב התנגדות חריף של אבן להחלת החוק הישראלי על רמת הגולן וגם פניה חריגה של אבן ליועץ המשפטי במשרד: "הגדר לי בבקשה מהו שלום". מצלצל מוכר?
"אבקשך להתעמק קצת בבעיית משמעותו של 'שלום' כמושג משפטי מדיני. הרי יש שימוש מרובה ושופע במושג זה בחוק הבינלאומי. עלינו להעניק למושג את מלוא חומרת המשמעות ולהעמידו כתובע מעשה פורמלי מוגדר, מדויק, ולא סתם הימנעות מקרבות".
המילים האלו, התוהות באשר לפירושו של המושג "שלום", נכתבו על ידי שר החוץ אבא אבן ז"ל, שנה לאחר שכבשה ישראל את השטחים.
במזכר הזה של משרד החוץ, שנשלח ליועץ המשפטי של המשרד, מוטרד אבן מאוד מכך שהמושג "שלום" איננו מוגדר באופן מעשי בשפה הדיפלומטית הישראלית. אנחנו, כנראה, ידענו רק לדבר על מלחמות.
אבן מוסיף ומפרט מה שיהפוך לאבן הבסיס של הדרישה הישראלית לשלום מכאן ואילך: "רצוי שיחובר תזכיר שיוכיח כי התביעה לכינון שלום צודק ויציב מחייבת צעד נמרץ וכמעט מהפכני ממדינות ערב ושתוצאתו היא חיסול מוצהר והדדי של הסכסוך תוך קביעת כל תנאי הדו קיום, לרבות התנאים הטריטוריאליים.
כן יש להדגיש את כל נקודות השוני בין המושג 'שלום' לבין המושג 'שביתת נשק'. נא לבדוק את הטענה הערבית כי אפשרי שלום בלי הכרה ובלי הסכם קונטרקטואלי (חוזי). אני מבקשך להתייעץ כפי שתרצה ולחבר מסמך רציני. זוהי עכשיו נקודת המוקד של הוויכוח המדיני".
נקודת המוקד הזו נעה מעט לאורך השנים, אבל גם היום מוטרדים לא מעט ישראלים מ"השלום הקר" עם מצרים, וממאפייני השלום שדרשה בעבר סוריה.
רוני אדם, עורך הספר "אבא אבן מדינאי ודיפלומט" אודות מכתבי אבן, מספר: "המכתב הזה הוא גולת הכותרת. הפנייה להגדיר 'מה זה שלום' היא תמיד אקטואלית. כבר אז, בשנת 68', אחרי ששת הימים, היה ברור שאבא אבן הוא חלוץ מחפשי הדרך לשלום. המסמך הזה הראה עד כמה הכין את עצמו למאבק הזה. אז, כשהיו הרבה 'חיילים' בשלטון, אבן סימן את הדרך האזרחית. לכן גם אולי נחשב לאאוטסיידר".
אדם, סגן ראש מחלקת הדרכה במשרד החוץ, ערך את הספר המתפרסם בימים אלה על בסיס מכתבים מארכיון "מרכז אבא אבן לדיפלומטיה הישראלית" באוניברסיטה העברית, וחלקם מובאים כאן לראשונה. הכוונה היתה להעניק את הספר לאבן יום הולדתו ה-85, אך הספר הושלם רק באחרונה, שנתיים לאחר פטירתו בגיל 87.
ההתכתבויות מאפשרות הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של העשייה הדיפלומטית הציונית, וגם לכעסים וליצרים שליוו את "אמן הדיפלומטיה" בעבודתו, למשל כשפלשו לתחומו.
1944: דיפלומט ציוני מיהו?
בשנת 1944, לפני קום מדינת ישראל, כשאף אחד עוד לא חשב על משרד חוץ ועל קורס צוערים, אבן, שהיה בתפקיד קצין מודיעין בצבא הבריטי, כבר ניסח "הגיגים בנושא מדינאות ודיפלומטיה", וכתב מה צריכים להיות יעדיה של דיפלומטיה ציונית, ומה צריך להיות בקורס הדיפלומטים.
"הדיפלומט הציוני חייב שיהיה מודע היטב לאופי האישיות ההיסטורית של עמו ומזוהה עמו, ועם זאת מסוגל להשקיף ולחשוב על עמו כאחד מן החוץ. נדרש, עם כן, מהמועמדים שלנו שיהיו חסרי דעות קדומות, חסרי מרירות, נחוץ שיהיו מסוגלים לחוש במרכיב הרומנטי המיוחד המאפיין את העיסוק ביחסים בינלאומיים.
נחוץ שתהיה להם משיכה לעיון בהיסטוריה, מתנת כשרון הביטוי, היכרות ומגע עם עולם זר, יכולת להרגיש בנוח מחוץ לעולמם ולתקשר נכונה עם העולם הבלתי מוכר נפשית, לוותר על הנוחות המצויה בביתיות ובסביבה המקומית המוכרת והיכולת לנוע אל תוך עולם זר וקר בתחושה של הרפתקה מושכת".
בהמשך מונה אבן את הנושאים שחייבים להיות חלק מההכשרה הדיפלומטית: "היסטוריה לאומית, בדגש מיוחד על יחסי החוץ של האומה. תולדות היחסים הבינלאומיים משנת 1789, תוך התמקדות בשנים 1900-1945. מדע המדינה וכלכלה. לימוד לשון תוך התמקדות בלשונותיהם של בעלי ברית ושכנים. תולדות הכלכלה בת זמננו, מימון כספים בסחר. משפט בינלאומי ומשפט חוקתי, אסטרטגיה צבאית, ימית ואווירית. הליכי דיפלומטיה, מינוח דיפלומטי וכללי קדימות ונימוס".
לא ממש בטוח שכל אנשי משרד החוץ, ולבטח שגרירינו המשמשים מינויים פוליטיים מעבר לים – עומדים בתנאים הקפדניים של אבן...
1952: פרופסור איינשטיין דוחה
התכתבות מרתקת במיוחד נרשמה באותה שנה בין אבן, אז שגריר באו"ם, לבין פרופסור אלברט איינשטיין, אבי האטום והמדען היהודי הגאון. אבן הציע לאיינשטיין רשמית, בשם ראש הממשלה, דוד בן גוריון, את תפקיד נשיא המדינה.
איינשטיין, מתברר ממכתבו, לא יצא מגדרו. במכתב התשובה הוא משיב תודה - אבל לא תודה: "אני נרגש עמוקות מההצעה ממדינת ישראל שלנו, אם כי גם עצוב, כתוצאה מן העובדה שיהיה בלתי אפשרי עבורי לקבל את ההצעה. מאחר וכל חיי אני מתעסק עם עצמים בעולם, אין לי לא את היכולת הטבעית ולא את הניסיון הדרוש כדי להתעסק עם בני אדם ולשאת בתפקידים רשמיים. מסיבה זו אינני מרגיש כי אני מסוגל למלא את הדרישות של המשימה הגדולה הזאת..."
1952: חבר כנסת פורק עול
באותה שנה, נרשם גם מכתב נזיפה של אבן לחבר כנסת "עצמאי מדי". אבן משגר מכתב נזעם לחבר הכנסת אליעזר ליבנה, שהעז להיפגש עם שגריר פקיסטן באו"ם מאחורי גבו: "...כוונת מכתבי זה היא להביע מחאה על התערבות בלתי מוסמכת זו בעניינים שאינם בתחום אחריותך וסמכותך ושאינך מסוגל לסייע בקידומם, בהיותך מנותק מהתמצאות רצופה ואחריות קבועה בפרשת יחסינו הבינלאומיים".
אבן מוסיף: "הבה נתאר לעצמנו תופעה כזו: חבר קונגרס אמריקני מגיע לישראל ועורך שיחה מדינית עם הציר הסובייטי או הפולני וללא ידיעת השגריר...אפילו בחלום חיזיון לילה אין להעלות על הדעת אפשרות פרועה ודמיונית כזאת. אילמלא היה המקרה הזה מיוחד במינו – הייתי חושש כי מתפשטים במחננו תהליכים של פריקת עול והפקרות, של ערבוב תחומים והשגת גבולות הסמכות, של הרפתקנות דיפלומטית המתבטאת בקפיצות בלתי מחושבות אל זירה עדינה וכאובה..."
ומטיף השגריר אבן לחבר הכנסת: "לגופו של עניין נדמה לי כי התקלה נובעת מנטייה ליחס חשיבות מופרזת לעצם פגישה עם אישים מאומות העולם. תסביך זה, פרי ניסיונות היסטוריים מסוימים התגבר אצלנו במידה ידועה של הצדקה בימי המנדט הבריטי, כשנשלל מאיתנו מעמד מדיני מוכר והיינו מצווים להיאבק על עצם הגישה לאנשי שם במדיניות העולמית. באווירה ההיא נטו לחשוב כי ריבוי פגישות הוא התחלת הגאולה..."
1968: רבין, מדברים עם ח'
שנה לאחר מלחמת ששת הימים, שבה כבשה ישראל את הגדה מידי ירדן, משגר שר החוץ אבן מכתב לשגריר ישראל בוושינגטון, יצחק רבין, אודות המגעים החשאיים עם חוסיין מלך ירדן. דרגת הסיווג של המכתב היתה סודי ביותר, וחוסיין הוגדר בו רק כ"ח'":
"....אני מעריך את המגע הישיר עם ח'. אפילו לא יבוא לידי הסדר בזמן הנראה לעין. ולגופו של עניין יש התרוצצות רבה בפנים. מנחם בגין מתנגד – אפילו לפגישות עם מנהיגים ערביים. מ.ד (ככל הנראה משה דיין – ד.ב.נ.) מחייב פגישות עם חוסיין, בתנאי שהוא לא יהיה שותף להן (כאשר אינו מאמין ביעילותן) ובתנאי שלא נפרק את הממשלה לפני שיש סיכוי ממשי להסכם עם מדינה ערבית. הוא בעד שיחות הבהרה, אך לא מו"מ. עמדתי היא כי הגבול הזה מעורפל ומטושטש. בלי לקבוע נכונות עקרונית למסור לח' חלק מהגדה, אין מה להבהיר...".
אבן מציין כי האבחנה בין ערביי ישראל לממלכת ירדן לדעתו היא מלאכותית, וכותב: "מו"מ צריך להיות על יסוד הנוסחה: מקסימום ביטחון לישראל עם מינימום של תוספת אוכלוסייה ערבית... הנחתי היא שח' לא יוכל להתחייב להסדר זה עכשיו, אך לא ירצה להינתק. הסיכוי שאני חותר לקראתו הוא מהלך רצוף ונמשך של מגעים בלי הסדר, (אם זה איננו ניתן) אך גם בלי ניתוק".
1968: האם לספח את הגולן?
ומכתב אחרון ב-1968, שאף הוא מהדהד מוכר ועוסק ברמת הגולן, שנכבשה אף היא שנה קודם לכן. במכתב לראש הממשלה, לוי אשכול, מותח שר החוץ אבן ביקורת חריפה על הצעת יגאל אלון להחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן ולספחה. באותה תקופה כבר הוקמו בגולן 9 היאחזויות ויישובים בשלבים שונים של התפתחות.
אבל אבן לא מתרגש מן המאחזים, ומזהיר מפני סיפוח: "צעד זה יחליש את מעמדנו ברמת הגולן, יעצור ויבלום את תהליך ההשלמה הבינלאומית עם מעמד זה, יגרור בוודאות מוחלטת וללא חלקיק של ספק הודעת הסתייגות מארה"ב, הנוטה להסכים למעמדנו דה פקטו, ויזמין החלטה של מוסד בינלאומי נגד ריבונותנו ברמת הגולן, יהפוך את סוריה לגורם פעיל במאבק הדיפלומטי נגדנו..."
והוא מוסיף: "לעומת ההפסד הכביר הזה, לא תנבע לנו שום תועלת מן הצעד המוצע. פלישתנו היא מוחלטת ובכוחנו להגשים כל מה שאנו רוצים. אין לסכן נכסים מדיניים חזקים בגלל הפגנה בעלמא, שאינה משנה שום מציאות לטובה".
ושוב עולה הדמיון: גם אז נאבקה ישראל בהחלטה לגבי שטחים שנכבשו והחלו לצוץ בהם ישובים, גם אז היה לחץ אמריקני משמעותי - וגם אז היתה המשוואה: בעלות על חלקי הארץ מול משמעות מדינית בינלאומית. 13 שנים מאוחר יותר, מספח ראש הממשלה מנחם בגין את רמת הגולן למדינת ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
