נוכחות חיונית בעזה
צריך לפנות את היישובים מרצועת עזה, אך לשמור על נוכחות צבאית ולהרחיב את ציר פילדלפי. הדרך לניצחון רצופה בכשלונות
במלחמה, בכל מלחמה, יש מעלות ומורדות, והדרך לניצחון רצופה בנסיגות, בכשלונות ולפעמים גם במפלות. מי שאינו מסוגל להפנים אמת מרה זו לא יגיע לתהילת הניצחון.
למדנו זאת במלחמת העצמאות. לפני שניצחנו בה ידענו את הטבח בבתי הזיקוק בחיפה, את אובדן הל"ה בהרי ירושלים, את מפלת השיירות בפברואר-מרץ 1948 ועוד כהנה וכהנה. הבריטים ספגו מפלות בצרפת, בצפון אפריקה ובסינגפור בטרם ידעו לראשונה, ב-1942, את טעם הניצחון באל עלמיין. כוחות ארה"ב נמחצו בפרל הרבור ובמידווי בדרך לנורמנדי ולאוקינווה. ואילו הסובייטים כמעט ואיבדו את מוסקווה בסתיו 1941, וכן מרכזי תעשייה וחקלאות ושדות נפט לרוב, עד שחוללו את המפנה בקרב קורסק בקיץ 1943.
נכון, מלחמתנו ארוכה מאוד ובהכרח נמצא בה מספר גדול של קשיים (וגם ניצחונות) גדולים וקטנים. אל הניצחון המכריע נגיע רק אם נדע לספוג כשלונות וגם – מה שחשוב במיוחד כרגע – להימנע מצעדים נחפזים וממסקנות נמהרות.
לעולם לא נצליח לעכל את רצועת עזה בתוך מדינת ישראל. אין בכוחנו הלאומי לקלוט קרוב ל-1.5 מיליון ערבים מוסלמים, שרובם פליטי 1948 ובלבם שאיפות נקם והרס. לא היה אפוא טעם להקים שם יישובים, ואפשר היה לעמוד על כך כבר בעבר. מצד שני, נטישה של רצועת עזה ללא המשך נוכחות צבאית שלנו שם תעשה אותה תוך שבועות ספורים לריכוז אדיר של כלי מלחמה, אשר יאיימו על כל הנגב המערבי, הצפוני ואף המרכזי.
אם צה"ל יסתלק מן הרצועה, תשתלט עליה ברית של קנאים דתיים, חניכי חיזבאללה, חמאס ושאר שלוחות האחים המוסלמים. מעודדים מהצלחותיהם בלבנון וברצועה, הם ימשיכו במאמציהם להשיג את שחרור פלסטין כולה, ברוח אמונתם הדתית שאוסרת עליהם להשלים עם התאונה האדירה שקרתה לאיסלאם: לא זו בלבד שחדל מהתפשטותו אלא שאפילו אחת מארצות הלב שלו הושבה לבעליה המקוריים. אפילו עם אובדן ספרד ודרום צרפת מסרבים קנאים אלה להשלים. איך ישאו את אובדנה של ארץ מסגד אל אקצא, אשר אללה "בירך את סביבותיו", ככתוב בקוראן?
אין מנוס אפוא מהמשך הכיבוש הצבאי של רצועת עזה ומחיסול שיטתי של ארגוני הטרור והרצח שהתבצרו בה – בשילוב של מאמץ צבאי, מצור כלכלי וניתוק מכל דרכי גישה למצרים. תנאי ראשון להצלחה בכך הוא הסתלקות מהסידור האומלל והנואל שבישלו "שוטי אוסלו" בדמות "ציר פילדלפי" בדרום הרצועה. אי אפשר להגן על פס צר שרובו כמטחווי זריקת אבן. קל לחצות אותו, קל לחפור מנהרות תחתיו וקל לא פחות להציב בו מארבים. ספק אם יש מקום נוסף שבו היה קוצר ראותם של "שוטי אוסלו" כה בולט והרה אסון.
נכון שהרחבת אזור החיץ בין רצועת עזה ובין מצרים תהיה כרוכה בקשיים מדיניים. תושבים רבים יסבלו, יהיו כאלה שייאלצו להעתיק את מקום מגוריהם וה"צדיקים" מבית ומחוץ יזעקו חמס. אך אם לא נעשה זאת תימשך הזרימה של אמצעי הלחימה במנהרות וסיורי צה"ל יוסיפו לעלות על מוקשים ומארבים.
ולמי שמציע לפנות את צה"ל מהרצועה ייאמר כי זמן קצר לאחר פינוי שכזה, לאחר פגיעות בתחנות הכוח ובנמלים באשקלון ובאשדוד, נעמוד שוב בפני הצורך להשתלט על הרצועה או על חלקים ממנה. דרושים אפוא שיקול נבון והימנעות מפאניקה, ובוודאי שאסור לשגות באשליות.
לפנייה לכתב/ת 
רפיח. אין מנוס מהמשך הכיבוש ברצועה
צילום: איי אף פי
מומלצים
