הקיוסק הראשון של ת"א חוזר

לרבים מאיתנו המקום הזה כבר לא אומר הרבה, אבל מי שחי בימיה הראשונים של העיר העברית הראשונה, לא שוכח את מקום המפגש בפינת הרחובות הרצל ושדרות רוטשילד. במקום הזה, שממנו ראו אז את הים ואפילו את האוניות העוגנות מול העיר תל-אביב, עמד הקיוסק הראשון של תל-אביב. במשך שנים הוא שימש בשעות הצהריים מקום מפגש לזקני העיר ולילדיה, ומדי ערב יצאו ממנו זוגות אוהבים לטייל בחולות. כן, פעם היה דבר כזה. ב-1989 נהרס המקום ולא נותר ממנו זכר.

הקיוסק הוקם בשנת 1910. בניגוד לבתי הקפה היומרניים של היום, התל-אביבים של אז לא הזמינו לטה-מקיאטו ולא קפוצ'ינו, והמקום גם לא נראה כמו סניף של 'סטארבקס'. זה היה מבנה קטן בצורת משושה, שבימים ההם הציע את מיטב התוצרת המקומית: גזוז חמוץ-מתוק, מיץ 'צוף' וברד מתוק.

בימים אלה הושלם שיחזורו של הקיוסק הראשון בתל-אביב, והוא ייפתח מחדש לקהל הרחב בחודש יולי. עיריית תל-אביב וקרן תל-אביב לפיתוח, בעזרת תרומה של חברת 'הפניקס הישראלי', הצליחו לסיים אחרי חמש שנים את בנייתו מחדש של הקיוסק. השיחזור נעשה על-פי העתק מדויק של מבנה הקיוסק המקורי, כפי שהופיע בתמונות ובאיורים. מעבר לנוסטלגיה שיציע הקיוסק המשוחזר, יהיה ניתן להזמין גם חלק מהתפריט של פעם. הקיוסק העברי הראשון של תל-אביב קם לתחייה בעלות של 70 אלף דולר.

עיר ללא הפסקה?

הצצה להיסטוריה של העיר תל-אביב בשנותיה הראשונות מלמדת, כי במשך שנתיים דחה ועד השכונה את התוכנית לפתוח קיוסק בפינת הרחובות הרצל ושדרות רוטשילד. לאחר דיונים רבים הסכים הוועד לפתוח את הקיוסק, תחת כמה תנאים: במקום יימכרו משקאות קלים בלבד והוא ייסגר עד השעה 11 בלילה. על "עיר ללא הפסקה" לא שמעו אז. ועד השכונה הסכים לאפשר את פתיחתו של הקיוסק בשעת לילה מאוחרת רק בימים שבהם נערך נשף בעיר.

בפרוטוקול של ועד השכונה מיום א' סיון תר"ע (1910) נכתב: "הוחלט לעשות קיוסק בתוך הבולוור" (שדרה בצרפתית, י.ק) במידה שתיים כפול שתיים מטר, ולהשכירו למכירת משקאות קרים, אך לא חריפים". בפרוטוקול מיום ז' סיוון תר"ע סוכם: "הוחלט לעשות את הקיוסק על הבולוור מעצים ולא מלבנים, כמו שחשבו מקודם. הקיוסק יעלה בערך 450 פרנק (מטבע צרפתי שאיתו סחרו היהודים בארץ, י.ק). מיסרו לאדון ברסקי להתראות עם נגר ולמסור לו את העבודה הזאת".

"היתה התנגדות להקמת הקיוסק, כי אחד העקרונות של השכונה, שהוקמה כעיר גנים ופרבר ליפו, היה שאסור להקים חנויות ובתי עסק בשכונה", מספרת שולה וידריך, מדריכה בעמותת התיירות של עיריית תל-אביב. "היו ויכוחים לגבי הקיוסק הזה, ובראש המתנגדים ניצבו מנחם שינקין וד"ר חיסין. חיסין אפילו הסביר שהגרעינים ילכלכו את השכונה ויביאו לכאן סוסים וחמורים".

את הקיוסק בנה אדם בשם קיסילוב ליד ביתו של מייסד העיר תל-אביב וראש העירייה הראשון, מאיר דיזנגוף. בשנות ה-20 מכר קיסילוב את הקיוסק לסוחר בשם פוגל, שנרצח בדירתו בשנות ה-30, ככל הנראה במהלך שוד. לאחר הרצח, שמשטרת תל-אביב לא הצליחה לפענח מעולם, נרכשו הזכויות להפעלת המקום על-ידי האחים שור, שגם פתחו מאוחר יותר את בית-הקפה הראשון בעיר, בפינת הרחובות הרצל ולילינבלום. לאחר מותם של האחים חזרו זכויות ההפעלה לעיריית תל-אביב. בשנת 1989, בזמן כהונתו של שלמה (ציץ') להט, ירדה חשיכה על אחד הסמלים היפים של העיר, וטרקטור מחה את זכרו של המקום מהשדרה.

בשנים ההן תל-אביב לא ידעה תרבות של בתי-קפה, מסעדות וקיוסקים. בתל-אביב לא היו בתי-קפה או בתי-אוכל, ולכן הקמתו של הקיוסק בשדרות רוטשילד והרצל היתה ציון דרך בהתפתחותה התרבותית-חברתית של העיר. שולה וידריך מציינת, כי רק לאחר תקופה ארוכה הוצבו כיסאות ליד הקיוסק הראשון.

"בתי-קפה זאת תרבות שהתחילה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה", אומרת וידריך. "היה בית-קפה אחד שהוקם בשכונה הגרמנית בתל-אביב, על-ידי גרמנים-נוצרים ונקרא 'קפה לורנס', אבל לא היו בתי-קפה של יהודים בתל-אביב. רק לאחר העלייה החמישית של הייקים התחילו להיפתח בתי-קפה".

סודו של הגזוז

הקיוסק הראשון בתל-אביב היה המקום הכי אין בתל-אביב. תרמה לכך העובדה, כי ליד הקיוסק הוצב גם פנס הרחוב הראשון של תל-אביב. תושבי השכונה היו מגיעים לראות את הפלא הזה של הדלקת הפנס, ומיד ממהרים לשתות גזוז בקיוסק שהוצב לידו. המקום והאווירה הפכו את האזור למוקד משיכה גם עבור אמנים, משוררים וסופרים. נחום גוטמן צייר את הקיוסק והנציח אותו גם בפסיפס בכיכר ביאליק בעיר. גוטמן תיאר את הקיוסק כאחד המקומות הנחשבים בעיר.

אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי, הקדיש בספרו 'בכל זאת יש בה משהו' (הוצאת דביר) פרק מכובד לקיוסק הראשון ולתרומתו לפיתוח העיר העברית הראשונה: "עוד לפני שהיה בתל-אביב כביש סלול אחד כבר עמד בה קיוסק. ביתן משושה ובראשו כיפה ותורן, שנראה בצילומים הראשונים של העיר ככלוב שנתקע בחולות... בעקבותיו צצו קיוסקים בזה אחר זה בכל קרן רחוב, ובהדרגה נוצר הווי קיוסקאי, ענף בלתי מבוטל בפולקלור הרחוב הארץ-ישראלי, שהצמיח פזמונים, אנקדוטות ומונחי עגה רבים".

הכהן מספר, כי גדולים ונכבדים ביישוב היהודי התכבדו בתרומה להווי הזה, ביניהם המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. ביאליק פנה פעם למוזגת בקיוסק והטביע משחק מילים שהפך למשפט מפורסם: "גזזיני ואגרשך והעדיפיני במלייך". ובמילים פשוטות: תני לי גזוז, אתן לך גרוש ותחזירי לי עודף במטבע של מיל. כך הפכו מטבעות כסף למטבעות לשון.

והיה גם שיר ששרו לאחר פתיחתו של הקיוסק: "בתל-אביב בכל פינה שותים גזוז אוכלים גלידה. קנו נא קנו נא משלי, גלידה מנה, קנו נא קנו נא משלי, קוקו אה אה". ולמה גזוז? מדוע הגזוז המפורסם של פעם היה כל-כך פופולרי באותם הימים? בכתבי י.ד. ברקוביץ, סיפורי זכרונות (הוצאת דביר) משנת 1964, כתב המחבר: "מי בעולם היהודי אינו יודע כי אנשי תל-אביב חיים כולם על גזוז, כלומר שהם מוכרים זה לזה מי סודה, להשיב נפשם בחום הנורא, ועל יתד זו הם תולים את הכלכלה הלאומית שלהם".

לא עוד בית-קפה

הרבה גזוז עבר בקיוסק הראשון ההוא עד הרגע שהוחלט לשחזר את ימיו כקדם, כמעט 100 שנה לאחר שנוסד. ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, היה זה שהציע לשחזר את הקיוסק, לאחר שהבחין באחד מסיוריו בעיר שהקיוסק, שאהב לפקוד בימי נעוריו, נעלם.

מי שהתחיל את המשימה הוא אדריכל העיר לשעבר, ישראל גודוביץ. גודוביץ הטיל על האדריכל מיכאל וייס לבצע את השיחזור יחד עם האדריכל יובל איתן. "נכון שבמקום שבו תיכננו את הקיוסק כבר לא היה זכר לכלום, אבל בעזרת תיעוד של הקיוסק, תמונות ומפות הצלחנו לשחזר אותו 1:1", מספר וייס.

השיחזור נעשה כמעט במדויק, למעט גודלו של הקיוסק: הגודל המקורי היה 7 מ"ר, אולם תקן הבנייה בתל-אביב אינו מאפשר לבנות מבנה של פחות מ-10 מ"ר. כך יצא שמידותיו של הקיוסק גדלו מעט, אם כי המבנה זהה כמעט לחלוטין לקיוסק המקורי.

שיחזור הקיוסק הראשון אינו רק אקט נוסטלגי. יש בו גם אלמנטים של תיכנון עירוני וחזרה לימים של פעם. "יש חזרה מובנת לתפיסת עולם שנקראת 'סיטי ביוטיפול' (עיר יפה), שהיתה קיימת במאה ה-19", מסביר וייס. "ריהוט הרחוב, כמו הקיוסק הזה, הוא הנגזרת של התפיסה הזאת. זה היה קיים בכל מקום בעולם, אבל הכל נגמר ונהרס במלחמת העולם השנייה. בהרבה מקומות בעולם חוזרים היום לתפיסה הזאת". האדריכל וייס רואה בקיוסק החדש-ישן "ריהוט עירוני", שמשתלב בשדרות המתחדשות של תל-אביב.

הקיוסק הוקם כמבנה משושה שווה צלעות, התחום על-ידי שישה עמודים זהים. הוא עשוי ברזל וגרניט. לקיוסק שש פאות, שייפתחו כלפי חוץ ויהפכו אותו למוקד מפגש וישיבה לתושבי האזור או לסתם אורחים. שלוש פאות יוקדשו לבר משקאות, בפאה אחת יוצגו כתבי עת ומגזינים, ושתי הפאות הנותרות ישמשו את המוכרים במקום. "אופיו הקומפקטי וממדיו הצנועים הופכים את המקום לרהיט רחוב ולא עוד סתם בית-קפה או דוכן", אומר וייס.

מה אפשר להזמין בקיוסק הזה?

"יהיו סנדוויצ'ים, קפה ושתייה, אבל הרעיון הוא שימכרו בקיוסק גם חלק מהדברים שמכרו בקיוסק המקורי הראשון של תל-אביב, כמו גזוז. הקיוסק הזה לא יתחרה עם קיוסקים אחרים באזור".