תולדות החוצנים ואנחנו

חובבי מדע בדיוני אוהבים סיפורים על חוצנים. יצורים שונים ומשונים שמוצאם אינו מכדור הארץ מופיעים בספרי ובסרטי המדע הבדיוני הפופולריים ביותר. דמותו של החוצן ביצירות הללו היא במקרים רבים דמות מורכבת המושתתת על דימויים אנושיים עתיקי יומין ומושפעת מעקרונות הלקוחים מן המדע המודרני. בחינת מקורותיה של דמות החוצן במדע הבדיוני חושפת את מורכבותו של ז'אנר ספרותי זה ומגלה משהו על מקור עוצמתו הרבה.

יצורים שבטיים

בני האדם הם בעלי חיים שבטיים. אנחנו חיים בקבוצות, עובדים בקבוצות, בונים ערים ומדינות ומקימים צבאות להגן עליהן. מטבענו קיים בנו חשש מפני ה"אחר". מי שנראה שונה, מדבר אחרת, מאמין באל אחר ובאופן כללי כל מי שאינו שייך לקבוצה שלנו – חשוד בעינינו. למרות העכבות ההתנהגותיות שאנו מסגלים לעצמנו כבני תרבות, הנטייה הטבעית היא להגן בתקיפות על מה שהוא שלנו מפני מי שאינו אחד מאיתנו.

במובנים רבים ההיסטוריה האנושית היא רצף של מאבקים ומלחמות בין קבוצות שונות של בני אדם. אבל האחר, כשם שהוא מרתיע את חברי הקבוצה, הוא גם זה המגדיר אותה. האחר מסמן את מה שמעבר לגבול המוכר והידוע - את הלא נודע. הסקרנות האנושית, המהווה משקל נגד לנטיית ההסתגרות של האדם, דוחפת אותו להביט אל מעבר לסביבתו הקרובה וקבוצתו המיידית, לחפש את האחר ואת השונה ולנסות ללמוד עליו.

גלגול ה"אחר"

חוצנים אינם המצאה של המדע הבדיוני; הם גלגולו המודרני של אותו "אחר" אולטימטיבי המלווה את האדם משחר קיומו, האחר שהוא אחר מכל אדם, זה שאינו אנושי אלא יצור בדיה. שדים ורוחות, ערפדים ומכשפות, אלים מכונפים ומפלצות מיתולוגיות מרובות איברים – כולם נבדו בידי האדם בבואו להגדיר את השונה ממנו, מאיים עליו או נפלא מהבנתו.

יצורים דמיוניים, הנמצאים מחוץ לקבוצה האנושית, עולים מתוך מאווייו הפנימיים ביותר של האדם, פחדיו העמוקים ביותר מצטיירים כמפלצות מאיימות ותקוותיו נדמות לאלים ולמלאכים הזוהרים בזיו שמימי. המיסטיקה והדתות של העבר מושתתות על דמויותיהם של יצורים דמיוניים, יצורים ששימשו לסימון גבול ידיעתו של האדם.

במקום שדים ופיות

בתקופתנו, בה המדע והטכנולוגיה, יותר מכל גורם אחר, מגדירים ומאפיינים את אורחות חיינו, לבשו יצורי הדמיון של העבר לבוש עכשווי. חוצנים בעלי תכונות ביולוגיות מוזרות ויכולות טכנולוגיות מורכבות תפסו את מקומם של השדים והפיות בתפקיד ה"אחר" המודרני.

נציגיה המובהקים של רוח המודרניות, המדענים, מסתייגים באופן מסורתי ממה שהם מזהים כמיסטי או דמיוני. למרות ההסכמה הקיימת בקהילה המדעית, כי זו אחת השאלות המעניינות ביותר, במשך שנים כמעט ולא התקיים דיון מדעי על אודות החיים מחוץ לכדור הארץ בשל היעדרם של נתוני מחקר ממשיים. בנקודה מסוימת חל שינוי. בשנת 1950 ישב אנריקו פרמי (Fermi), הפיזיקאי הנודע וחתן פרס נובל, בשולחן ארוחת הצהריים עם חבריו, מדענים מתחומים שונים.

אז איפה הם?

השיחה דילגה מנושא לנושא והגיעה לבסוף לשאלה על אודות החיים ביקום. כמה מהמדענים, שקרוב לוודאי הושפעו מספרות המד"ב הפופולרית של התקופה, העלו תיאורים של חוצנים ושל ציוויליזציות זרות. פרמי, שהיה בעל היכולת המדהימה לבחון נושא בכלליות ולשגר בזריזות אבחנות חדות במיוחד הפטיר מיד: "אז איפה הם? מדוע לא פגשנו אותם עדיין?" שאלה לכאורה פשוטה זו שהעלה פרמי כלאחר יד הציתה את הדיון המדעי בשאלת החוצנים וזכתה לכינוי "פרדוקס פרמי".

לכאורה נראה שפרמי טוען טענה מרחיקת לכת ללא בסיס מספק. משתמע משאלתו כי הוא שולל את היתכנות קיומם של חוצנים (או לפחות כאלו בעלי היכולת לנוע בחלל ולהגיע אלינו) רק משום שלא הבחנו בהם, והתשובה המדעית המתבקשת לכך היא: אין לדעת – אין מספיק נתונים. אך בחינה נוספת של הפרדוקס מבהירה כי הוא מציג סתירה בין עובדת היעדרם של נתונים לבין עיקרון מטא-מדעי יסודי. אחת ההנחות היסודיות של המדע היא שחוקיו אינם משתנים ממקום למקום.

השערת הצניעות

כשמדענים מדברים על חוק מדעי הרי ההנחה היא שהוא נכון על פני כדור הארץ כמו על פני הירח ובכל מקום אחר ביקום. חוקי המדע הם אוניברסאליים. מעיקרון האוניברסליות ניתן לגזור את מה שמכונה לעיתים "השערת הצניעות". על פי השערה זו לא סביר להניח שהאדם נמצא במקום מיוחד ביקום. הטבע בסביבתו של האדם אינו שונה באופיו מהטבע בכל מקום אחר. מאז קופרניקוס ברור למדענים כי אנו איננו במרכז הדברים.

כדור הארץ הוא בסך הכול עוד פלנטה רגילה הסובבת סביב כוכב רגיל שכמותו יש אינספור בגלקסיה שלנו - שהיא אחת מתוך מיליארדי גלקסיות. לאור זאת נראה כי ההנחה שדווקא כאן ורק כאן על כדור הארץ נוצרו חיים, נראית הנחה שאינה מתיישבת עם רוח המדע. החיים, על פי יסודות ההיגיון של המדע, בהיותם תוצר של הטבע אמורים להימצא במקומות נוספים. ואם הגזע האנושי פיתח אינטליגנציה ויכולות טכנולוגיות מדוע להניח שהוא היחיד או המתקדם ביותר?

בעיית המרחק

במסגרת השיח המדעי, שהואץ מאז תקופתו של פרמי, נכתבו מאות מאמרים מדעיים המכילים תיאוריות שונות ומשונות. בחלק מהם טוענים מדענים כי לא קיימים חיים בחלל ומתרצים את מיוחדותו של כדור הארץ. אחרים גורסים כי אכן סביר שיש חיים חוצניים, ומביאים סיבות מלומדות להיעדר ראיות לקיומם. אחד ההסברים הנפוצים מדגיש כי עצם קיומם של חיים אינו ערובה לכך שאי פעם נוכל ליצור עמם קשר ישיר, וזאת בשל הבעייתיות של מסע במרחקי החלל העצומים.

הסבר זה הוליד תיאוריות וחישובים שהראו כי גם בהינתן טכנולוגית חלל בסיסית (שאינה מתקדמת יותר מזו שפיתח המין האנושי) תוכל ציוויליזציה בעלת שאיפות התפשטות ליישב את כל הגלקסיה בתוך פרק זמן שהוא קצר במונחים אסטרונומיים – ומכאן שהפרדוקס בעינו עומד.

משוואת דרייק

בשנת 1961 נעשה צעד נוסף בדיון המדעי. האסטרונום פרנסיס דרייק (Drake) ניסח משוואה המנסה שבעזרתה ניתן לנסות לאמוד את הסבירות לקיום של תרבויות תבוניות בגלקסיה שלנו על בסיס ידע קיים. המשוואה מכילה ערכים הידועים בקרוב טוב, כגון מספר הכוכבים בגלקסיה, וערכים המהווים השערה בלבד, כמו אחוז התהליכים האבולוציוניים שיובילו להתפתחותו של גזע בעל אינטליגנציה.

ההערכות שמפיקה המשוואה משתרעות על טווח רחב אך יש להציב ערכים מאוד נמוכים כדי להסיק שאנו הגזע התבוני היחיד בכל הגלקסיה כולה. אגב, אחד המשתנים המעניינים במשוואה אומד את פרק הזמן בו ממשיכה ציוויליזציה לשרוד לאחר שהשיגה יכולות טכנולוגיות מתקדמות. דרייק מציג בזאת את האפשרות שפיתוח טכנולוגיה כגון נשק אטומי מהווה איום קיומי על כל תרבות מתקדמת.

אסטרוביולוגיה

בעקבות הלגיטימציה שנתנו מדענים כמו דרייק הלכה והתחזקה האסכולה המדעית העוסקת בחיים חוץ ארציים וכיום מבסס את מעמדו תחום מדעי חדש המוקדש לשאלה: האסטרוביולוגיה. חוגי מחקר ומכונים לאסטרוביולוגיה (לעיתים משתמשים גם בשם "אקסוביולוגיה") מוקמים באוניברסיטאות שונות בעולם וזוכים להכרה מתרחבת.

מבחינת הפילוסופיה של המדע זהו תחום מחקר ייחודי – תחום ללא מושא מחקר ראשוני, שהרי טרם התגלה גורם אסטרוביולוגי כלשהו. החוקרים בתחום, שזוכים כעת ליותר תקציבי מחקר, בוחנים את התנאים הנדרשים לקיום חיים ומחדדים את ההערכות לגבי אופיים.

דילוג בין שני קטבים

העיסוק המדעי בשאלת החיים ביקום מזין את המדע הבדיוני. יצירות מדע בדיוני העוסקות בחוצנים מדלגות בין שני קטבים: בין דמיון פורה על דמותו של האחר והשונה, התוחם את אנושיותנו, ובין התהייה המדעית לגבי החיים ביקום המנוסחת בשפת העובדות, העקרונות וההשערות. דימויים של חוצנים במד"ב מורכבים מהחומרים הללו.

הדימויים רבים ומגוונים ומשמשים למטרות ספרותיות שונות. לעתים החוצנים הם מפלצות, למשל בסדרת "הנוסע השמיני", בה היצור לא רק מבעית בצורתו אלא מחדיר את עצמו אל תוך בני האדם על מנת להתרבות – דימוי מזרה אימה כשלעצמו. לעתים החוצנים ידידותיים ומבקשים לסייע ולהעניק לבני האדם מן הידע שצברו על היקום. למשל בני וולקן בסדרת "מסע בין כוכבים" המסייעים לאנושות להפוך לגזע בין כוכבי (אגב, בתת-הסדרה הטלוויזיונית האחרונה "אנטרפרייז" מוצג הסיוע של הוולקנים בצורה מורכבת יותר).

תיאורים רדודים

ביקורת רבה מושמעת כנגד יצירות מד"ב פופולריות, כמו סדרת מסע בין כוכבים, בהקשר לדימויים של החוצנים בהן. בספרי מד"ב ובמיוחד בסרטי מד"ב המכוונים לקהל הרחב, כך נטען, מתוארים חוצנים ברדידות. רוב הגזעים הלא אנושיים המוצגים במסע בין כוכבים, אכן דומים לבני האדם באופן חשיבתם ומובחנים מהם פיזית רק בזוטות קוסמטיות כמו מבנה האוזן או בלוטות על המצח.

יוצרי הסדרה אמנם מתייחסים לביקורת זו באחד הפרקים באמצעות הסבר הקושר את הגזעים השונים, אך נדמה שזהו מס שפתיים בלבד. גם בחינה נוספת של היצור מ"הנוסע השמיני" מלמדת שהוא לא כה זר. יש לו שתי עיניים, שתי ידיים ושתי רגליים. הוא מקיים סימטריה דו-צדדית (שני צידי גופו מהווים תמונת ראי) כמו בני האדם ורבים מהיצורים הארציים אחרים. הוא מתרבה עלי ידי העמדת צאצאים קטנים הגדלים עם הזמן וכו'.

האם הם דומים לנו?

הטענה כי אין שום סיבה להניח שחוצנים ידמו לחיים שהתפתחו על כדור הארץ נראית על פניה סבירה והיא נתמכת על ידי ביולוגים ומומחים לאבולוציה. המבקרים טוענים כי מד"ב פופולרי אינו עושה שימוש בעושר הקיים של דימויים והתנהגויות אפשריים לחוצנים, אך יחד עם זאת יש להודות שביצירה לבידור המוני לא תמיד יכולים שיקולים מורכבים להוות גורם מכריע.

ביצירות מד"ב מורכבות יותר, מנצלים הכותבים את מעוף הדמיון כדי לבחון את מגבלות האדם ואת אוצר המושגים המדעיים הגדל והולך כדי לשכלל את הדימויים של החוצן. ביצירות הללו אנו עדים לכוחו הרב של השילוב הזה. מתוך שלל יצירות המד"ב המצוינות אזכיר כאן דווקא שתיים שהן אולי לא הראשונות שעולות במחשבה בהקשר של חוצנים.

חוצן בגודל פלנטה

הראשון הוא ספרו היפהפה של הסופר הפולני סטניסלב לם (Stanislaw Lem) "סולאריס" (יצא בעברית בהוצאת כתר בתרגומו המעולה של אהרן האופטמן). בספר זה נדמה כי לם מותח את השונות של החוצן עד המקסימום. ברור לקורא כי סולאריס הוא חי תבוני אך אין לו שום דבר במשותף עם בני האדם. גודלו כגודל פלנטה, הוא מייצר תבניות שהן מסודרות אך לא ניתנות לשום פירוש, הוא מורכב, אך כל המאמצים לחקור אותו באופן מדעי נכשלים, הוא משפיע על בני האדם שבקרבתו אך לא ניתן לקבוע כי קיימת תקשורת ביניהם.

סולאריס הוא מלאכת מחשבת של הצגת האחר במושגים חווייתיים ומדעיים כאחד. היצירה השנייה היא "אודיסיאה בחלל" של ארתור קלארק (Arthur C. Clarke) הספר אינו כולל תיאור ישיר של החוצנים ודווקא בשל כך כוחו גדול. השפעתם של החוצנים מרכזית בעלילה אך הם אינם נוכחים בסיפור. הם משפיעים באמצעות הופעתם האניגמטית של העצמים השחורים המכונים "מונוליתים" שלא ברור אם הם סוג של טכנולוגיה או מופע של דבר שונה לחלוטין שאינו נתפש במלואו על ידי בני אדם.

קווים לדמותה של התבונה

התיאור החסר מציע קווים לדמותה של תבונה שהיא כה שונה מהאדם עד שהיא נמצאת על סף יכולתו להבינה. שני הספרים, אגב, עובדו לסרטים (סולאריס על ידי הבמאי הרוסי אנדרי טראקובסקי ולאחרונה שוב על ידי סטיבן סודרברג, ואודיסיאה על ידי סטנלי קובריק) והם דווקא דוגמאות של מעבר סביר יחסית ממדיום ספרותי לקולנוע.

התיאורים המורכבים של עולמות זרים, גזעים של חוצנים ומפגשיהם עם האדם מהווים דוגמה לכוחו של המדע הבדיוני כתחום יצירה. החומרים המרכיבים את דמות החוצן הם אלה שבבסיסו של המד"ב כז'אנר ספרותי: מדע ובדיה. סיפורים הבנויים היטב מן החומרים הללו מספקים חוויה ייחודית לקורא בן זמננו אשר בתודעתו מצויים גם השאיפות והפחדים האנושיים הקדמונים וגם תמונת העולם המובנית של המדע המודרני.

עיסוק וחלומות

סיפור מד"ב מוצלח עושה שימוש ברגשות החזקים שיוצרים הדימויים של האחר, המוזר והלא נודע ומגרה את המחשבה בתיאור המושתת על המושגים ואופני החשיבה המדעיים. הקורא המשכיל יכול למצוא ביצירות המדע הבדיוני הטובות חיבור לרגש ולשכל, לתבונה ולדמיון. הפיזיקאי והסופר פרימן דייסון (Dyson) סיכם זאת באומרו: "המדע הוא תחום עיסוקי, אך המדע הבדיוני הוא תבנית נוף חלומותיי".