האם הלימוד מרחוק יציל את מערכת החינוך?

מה מזכיר לכם המושג בית ספר? אם שנות בית הספר זכורות כשנים היפות בחייכם, סביר להניח שעבר זמן רב מאז סיימתם את לימודיכם. אולי זה היה בימים בהם הקשר בין "לימודים" ו"חינוך" היה הדוק יותר. ואולי אתם נמנים עם בני המזל שלמדו במסגרות המעטות בהן משקיעים בתלמיד, והמורים עוד לא נשחקו.

מערכות חינוך, כמעט תמיד, הן ממלכות של בינוניות. בחלק מהמקרים, הן מאטות את הקצב כדי שגם התלמידים החלשים יצליחו להתמודד. בהרבה מדי מקרים, הן מסננות את התלמידים החלשים החוצה, כדי שלא יפריעו למסלול הקריירה של המורה או המנהלת. ברוב המקרים, הן מתייצבות על רמת בינוניות שלא מאפשרת לתלמידים המוכשרים והיצירתיים להתבטא.

לאחרונה, מרבים לדבר על הצורך של מערכת החינוך ברפורמה. את הנורות האדומות הדליקו הישגי התלמידים בהבנת הנקרא ובמתמטיקה, גילויי האלימות הקשים בבתי הספר, וכנראה גם רצונם של כל מיני עסקנים להשיג תקציבים נוספים. על אף שאם משווים למדינות המערב, קשה שלא לחשוב שהבעיה אינה בתקציבים אלא באופן השימוש בהם. פה ושם יש גם מי שטוען בתוקף שהבעיה היא בשיטה.

האם יש אלטרנטיבה?

בימינו, מבחן התוצאה של מערכת החינוך הוא, במקרה הטוב, שקלול רמת הציונים עם רמת האלימות בין כותלי בית הספר. אם כל התלמידים עלו כיתה, ואף אחד לא נחבל אנושות, או סתם חטף סטירה מהמנהלת כי התחצף - כולם נושמים לרווחה. למי אכפת שלרוב התלמידים לא טוב בבית הספר?

יוצאי הדופן העיקריים הם בתוכניות המיוחדות למחוננים. בניגוד למה שמקובל לחשוב, לעיתים קרובות, התלמידים המחוננים סובלים יותר במערכת החינוך. היום יודעים שלהקפיץ כיתה בדרך כלל גורם יותר נזק מתועלת, וישנן מסגרות חלופיות.

ברוב הערים בישראל יש בתי ספר למחוננים, ומופעלות תוכניות המסבסדות יום העשרה שבועי למתאימים. התוכניות מעניקות לילדים המחוננים מסגרת נוספת לבטא את יכולותיהם ולהשביע את רעבם לידע. עדיין, האפשרות זמינה לאוכלוסייה קטנה יחסית ובעיקר בערים הגדולות.

אך הצלחת תוכניות המחוננים רומזת שאפשר להשיג תוצאות טובות כשמרכזים את המאמצים בהשגת שיפור איכותי, וביצירת סביבת לימוד שמאפשרת לתלמידים ליהנות. נדמה שהמסקנה המתבקשת היא שמערכת החינוך צריכה להשקיע בפרוייקטים דומים, אבל בהיקף גדול ולא רק לתלמידים מחוננים. וכמובן: לעשות זאת גם בפריפריה.

לטכנולוגיה פתרונים

אנשי חינוך לא מעטים ומשוגעים לדבר טוענים שבטכנולוגיה טמונים פתרונות לשיפור רמת החינוך בישראל. חסידי הלימוד מרחוק (e-learning), מאמינים שניתן להתגבר על הפערים בין המרכז לפריפריה, באמצעות תשתית טכנולוגית שתמחק את הגורם הגיאוגרפי מהמשוואה. אם אי אפשר להביא לעיירות את מיטב המורים, לפחות אפשר לסלול לשם קווי תקשורת מהירים.

אבל כפי שהסברנו, אף גורם רשמי לא מרים את הכפפה ומבצע את ההשקעה הראשונית. בין השאר, משום שהאנשים שידיהם על הקופה מטילים ספק בעצם היכולת והכלכליות של פתרונות e-learning בהיקף ארצי. העניין הוא שיש לפחות מסגרת לימודית אחת שהצליחה לעשות זאת, והצלחתה אינה תוצאה של תקציבי ענק או שימוש בטכנולוגיה הכי מתקדמת.

נוער, שוחר מדע?

היחידה לנוער שוחר מדע בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, קיימת מאז 1981. מטרתה להעשיר תלמידי בית ספר סקרנים, בתכנים שמערכת החינוך הקונבנציונלית לא מספקת, ועד היום נהנו מכך 25,000 תלמידים. בין התוכניות אפשר למצוא קורסים אקדמיים, קורסי קיץ, סדנאות מחקר לתלמידי תיכון ותוכניות העשרה.

יודעי דבר טוענים שגם אם מסכמים את התקציב ממשרד החינוך, התרומות מהקרנות ושכר הלימוד שנגבה מהורי התלמידים, המספרים קטנים מכל דבר אחר שמערכת החינוך עושה (כי היא תומכת גם במוסד הזה).

החידוש המשמעותי בפעילות היחידה בשנים האחרונות הוא פרוייקט הקמפוס המקוון, שקיים מאז 1999. הוא מפעיל מודל לימוד בשם Edu-gaming, פיתוח של אנשי היחידה, יעל שיין ואושי קראוס. גם אם אינו מוגדר כך רשמית, זהו ללא ספק מודל לימוד מרחוק. אך השיטות, הטכנולוגיות והמוצרים בהם הקמפוס המקוון משתמש, אינם מזוהים עם תחום ה-e-learning.

סגל היחידה אמנם משתמש ב-Virtual T@U (מערכת הלימוד מרחוק של אוניברסיטת תל אביב), אבל ערוצי הקשר בין המרצים לתלמידים הם תכני אינטרנט שנגישים באמצעות דפדפן, דואר אלקטרוני, צ'אטים ותוכנות מסרים מיידים.

המודל כולל שילוב של לימוד סינכרוני ואסינכרוני - חלק מהתכנים נגישים תמיד, אבל חלק מפעילויות הלימוד מתבצעות בזמן אמת, כשהמרצים והתלמידים נמצאים באתרים מרוחקים. אשתקד, השתתפו בפעילויות כ-5,000 תלמידים.

העיקר שייהנו

הטכנולוגיה היא שמאפשרת זאת, אבל הדגש אינו על רמתם הטכנולוגית של הכלים, אלא על איכות המרצים והתכנים, ועל אופי הלימוד. במיוחד על המודל הייחודי שבנוי על קורסים שהם משחקי הרפתקאות. היחידה מעסיקה צוות מרצים צעירים, בעלי רקע אקדמי ושליטה בטכנולוגיות הרלוונטיות.

המרצים, רובם תלמידי MA ודוקטורנטים באוניברסיטה, מקבלים ממנהלת היחידה שירה שופטי, חופש פעולה די נדיר בבחירת התכנים, וזו אולי אחת הסיבות החשובות להצלחת התוכנית.

חלק מהקורסים נשמעים מתאימים לאקדמיה, ולא לתלמידי יסודי או חטיבת ביניים: "ננוטכנולוגיה - מדע מזערי", "אינשטיין ולידתן של תורות הקוונטים והיחסיות", "אתנופסיכיאטריה", וכו'. לאחרים שמות פחות פורמליים: "מסתרי היקום וחיפוש חיים בחלל", "בניית רקטות למתחילים", "כימיה ובישול" או "הפריצה למעבדות סי.אל.אם".

"הפריצה למעבדות סי.אל.אם", לדוגמה, היא מין משחק הרפתקה מד"בי מקוון, שנמשך כחודש. הילדים משמשים כחוקרים המנסים לפענח פשע, תוך כדי חקירת רמזים שונים שמפוזרים בתיבות דואר, פורומים נידחים וצ'אטים. הם מופנים להודעות קוליות בשפות זרות (הונגרית, למשל), נדרשים לפצח חידות בשפות אחרות, ומשתתפים בצ'אטים מדעיים עם מומחים מהאוניברסיטה.

אושי קראוס, ההוגה והמבצע (למען הגילוי הנאות, אציין שהוא גם חבר), מסכם את הקונספציה של הקורס בפשטות: "בשבילו זה דני, בשבילך חלב - זוכר? מבחינת התלמידים, מדובר במשחק עם מסתורין והרפתקה. אבל בדרך הם נדרשים להתמודד עם בעיות מדעיות שמחייבות אותם להגיע לרמות ידע מאד גבוהות, ולהתמודד עם אתגרים שלולא העניין שלהם במשחק היו מייאשים אותם מהר מאד. ומה שהכי חשוב - הם נהנים מזה הנאה עצומה".

"בחלק מהמקרים" הוא אומר, ומתכוון גם לקורסים אחרים, "אנחנו שואלים את עצמנו אם לא הגזמנו. אנחנו מעמיסים על הילדים מידע בהיקף בלתי נסבל, ולפעמים מדובר בחומר לימוד מאד קשה, ברמה אקדמית. היו מקרים שחששנו שנבהיל או נייאש אותם, אבל אנחנו מגלים בכל פעם שזה מעורר בהם מוטיבציה".

פורץ גבולות 

למרות שרוב חברי סגל היחידה לנוער שוחר מדע הם אנשי אקדמיה צעירים ויצירתיים, מהפכנים בפוטנציה, אין ספק שהפרוייקט חייב הרבה מהצלחתו ליעל שיין, אשת חינוך קצת יותר וותיקה ומנוסה מהם.

שיין מודה שחלק מהרעיונות שלהם נראו לה מהפכניים מדי, במיוחד בהתחשב בזה שהיחידה נמצאת תחת פיקוח של אנשי אקדמיה בכירים ונהנית מתמיכה של תורמים, שאולי מזדהים עם המטרות אבל עלולים להיות מופתעים מהאמצעים. מכל מקום, עם הצלחה לא מתווכחים, ומודל ה-Edu-Gaming פורץ גבולות גיאוגרפיים וחברתיים.

"עכבר הזהב" ו"קמפוס תפוצות"

אחד משיאי ה-Edu-Gaming היא אליפות "עכבר הזהב". "האולימפיאדה הוירטואלית הראשונה" כפי שהם מכנים אותה, התקיימה בראשית השנה זו הפעם השלישית, והפגישה כ-1,000 תלמידי חטיבות ביניים מאשכולות הפיס (מערכת מתנ"סים ארצית במימון מפעל הפיס), שהשתתפו בתחרויות ידע ברחבי הארץ.

הנבחרות שהעפילו לגמר, עברו תהליך הכנה אינטנסיבי שהתבסס על לימוד מרחוק. לפני כן, בשלב "המוקדמות", רוכזה הפעילות בקמפוס הפיזי באוניברסיטת תל אביב.

תת פרוייקט מבטיח שמתפתח במהירות הוא "קמפוס התפוצות", שמפעיל קורסים באנגלית ובספרדית, ומשתתפים בו תלמידים מארה"ב, מקסיקו, ארגנטינה, אורוגווי, וונצואלה וספרד. גמישות המדיום המקוון היא שמאפשרת להגיע גם לחו"ל. כגוף שמנסה לממן את עצמו, זו מעין התרחבות לשוק חדש, אבל מעבר לכך, מדובר בערוץ קשר נוסף עם יהדות התפוצות.

בין ההצלחות של קמפוס התפוצות נרשמו כבר "שם הצופן: כחול לבן", שדומה ל"מעבדות סי.אל.אם", והועבר לתלמידים בפילדלפיה. לקראת חג שבועות הקודם קיים הקמפוס "תיקון ליל שבועות" בסגנון "חפש את המטמון". בחנוכה יזם "חגיגת חנוכה" מקוונת, שעסקה בחג ובסמליו.

זהות יהודית

בכל הדוגמאות הללו, ובשאר הקורסים ה"בינלאומיים" של היחידה, הקונטקסט מדעי, והפעילות משלבת מחקר עצמאי של התלמידים ברשת על בסיס הפניות, קישורים ורמזים.

אבל השילוב של תכנים הקשורים ליהדות ולישראל, מקנה לפרוייקט פן נוסף והופך אותו לאטרקטיבי יותר. במקרה של חגיגת החנוכה, המטרה היתה לערוך מחקר של אירוע היסטורי הנוגע לזהות היהודית, והמשימות כללו, בין השאר, ניסוי בהדלקת נרות ופענוח מסר מוצפן בנושא קרבות המכבים. האירוע המסכם של החגיגה, כלל דיון בדילמות הפילוסופיות וחברתיות הקשורות לזהות היהודית, ולעיסוק במושג "הגולה".

מה אפשר ללמוד מזה? כל אחד יבין מה שירצה: שהפתרון טמון ביותר טכנולוגיה, יותר תקציבים, או במורים מוכשרים יותר. אבל אפשר גם להתחיל בלקח הרבה יותר פשוט: ילדים לומדים יותר כשהם נהנים.