הזוכה בקאן: "הכיבוש הוא מקור התחלואים שלנו"

את הזכייה שלה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן, שמוענק לסרט הביכורים הטוב ביותר של במאי מתחיל, חגגה קרן ידעיה במוצאי שבת, במסיבה על החוף, יחד עם כוכבי קולנוע כמו שרליז ת'רון, אצולת הקולנוע הצרפתי, המפיקים הצרפתים של סרטה "אור" וכן עם חברתה שרי עזוז, העורכת והתסריטאית של הסרט.

הנוכחים צפו בזיקוקי דינור, בלסו מאכלי ים ונקניקים יוקרתיים וחזו בהופעה של אלניס מוריסט, שריל קרואו ואחרים, שזימרו משירי קול פורטר מעל במה שהוקמה בתוך המים - במסגרת חגיגות 80 שנה לאולפני אם.ג'י.אם.

הרקע הנוצץ והתגובות החמות היו ניגוד חד לסרטה הסגפני של ידעיה, שעוסק בשגרת חיי זונה תל-אביבית מקשישה (רונית אלקבץ) שמצבה הנפשי מידרדר, ואשר מבטיחה לבתה (דנה איבגי) לפרוש מחיי הזנות.

בנאום התודה שלה בטקס התייחסה ידעיה, 32, לנשים העוסקות במקצוע העתיק בעולם והביעה את תקוותה שהן יצליחו להיחלץ ממצוקתן. "הרבה שנים אני עובדת עם נוער במצוקה ועם נשים שמנסות להיחלץ מעולם הזנות", אמרה. "חלק מהרווחים העתידיים של הסרט שלי יועברו למטרה הזאת. מגיל צעיר לקחתי החלטה שאני לא רואה את החיים שלי בלי מחויבות פוליטית וחברתית. מאז שהתחלתי לעשות קולנוע החלטתי שהסרטים שלי יהיו על אנשים שאנחנו מעדיפים לא לראות. האנשים השקופים של החברה שלנו. אחת הבעיות של המהפכה הפמיניסטית היא זניחתן של נשים במצב מצוקה קיצוני. אני מנסה לשמש לנשים האלה קול. הן חברות שלי, אני מאוד אוהבת אותן והן צריכות בית".

"משמעת של עבודה"

ידעיה נולדה בשנת 1972 בניו-יורק, שם למדו הוריה אמנות. אביה הוא עודד ידעיה, צלם-אמן, ואמה היא הציירת-סופרת רונית ידעיה. "קיבלתי מהורי" אמרה אתמול, "דוגמה איך להיות אמן, כולל ויתור על כל דבר חומרני. למדתי מהם משמעת של עבודה - הייתי רואה אותם יוצאים בבוקר לסטודיו לעשות אמנות ולא בשביל צ'ק בסוף החודש. גם אני קמה בבוקר ומתחילה לכתוב שמונה שעות".

כשמלאו לידעיה שלוש וחצי שנים חזרו הוריה לישראל, ומאז לא הפסיקה המשפחה להתרוצץ ולהחליף כתובות. כך נדדה בין תל-אביב לרמת-גן, רעננה, כפר נטר וקיבוץ חניתה. "ההורים שלי פשוט נוודים", היא אומרת "אני באמת לא יודעת איך המעברים האלה השפיעו עלי". בצבא היא שירתה כעובדת רס"ר בקריה: "ניקיתי שירותים וכעבור שנים עשיתי סרט קצר על החוויה הזאת. אני מצטערת בכלל שעשיתי צבא. לא ידעתי אז שיש אופציה אחרת. אחותי הקטנה כבר סירבה לשרת והתנדבה לפנימייה ולארגון רופאים לזכויות אדם".

ידעיה החלה ללמוד קולנוע בקאמרה אובסקורה כבר בגיל 16. אחד מסרטיה הקצרים. "לולו" שעסק בלילה בחיי זונה, לא אושר לשידור בטלוויזיה, מאחר שגופי השידור השונים טענו שהוא קשה מדי לצפייה.

מלבד פועלה למען שיקום הזונות, פעילה ידעיה במאבק נגד הכיבוש. בנאום התודה שלה בטקס הסיום של הפסטיבל, התייחסה גם לסוגיה הזאת: "אני מקדישה את הפרס מעומק לבי לכל האנשים בעולם שאינם חופשיים וחיים במצב של עבדות. אני באה מישראל, שאחראית לעבדות של שלושה מיליון פלסטינים. אני אוהבת את ישראל ואני אוהבת לגור שם, ויש הרבה ישראלים שנלחמים בכיבוש. תעזרו להם, כדי לתת לישראל ולפלסטינים את מה שמגיע להם".

ידעיה מעידה כי קיבלה הרבה מחמאות על הנאום. "הרגשתי חגיגה", היא אומרת ביום שלמחרת הזכייה, "אושר שאי אפשר לתאר במילים. היה חשוב לי להגיד שיש הרבה אנשים בישראל שמתנגדים לכיבוש. ככה ישראל מוצגת באור יותר טוב. יכול להיות שחלק מהקהילה היהודית בצרפת לא אהב את הנאום שלי, אבל לא הגיעו אלי דיווחים על התקפות עלי. מובן שאני מגנה את הטרור, אבל הכיבוש הוא מקור כל התחלואים שלנו. צריך להרוס את גדר ההפרדה. היא הורגת אותנו. כל פעולה של לקיחת זכויות הפלסטינים שבה אנחנו נוקטים, גורמת לנו לעוד אבידות. הכיבוש הופך אותנו לחברה מאצ'ואיסטית ואכזרית. כואב לי על כל הילדים שלנו שאנחנו שולחים להיהרג".

ידעיה, שחיה על קו תל-אביב-פאריז, מגלה שהסרט הבא שלה יעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, והוליווד? "הוליווד לא מעניינת אותי. אני רוצה לעשות קולנוע חברתי. אני מושפעת מבמאים כמו רובר ברסון פאזוליני, האחים גארדן, מייק לי, ספייק לי. אני אוהבת קולנוע סגפני. בסרטי, 'אור', המצלמה לא זזה אפילו לרגע. מצד שני אני גם מסוגלת לאהוב במאים ססגוניים כמו אלמודובר".