אירופה לצעירים

את המיקבץ השלישי של ספרי ילדים מומלצים נקדיש הפעם, פעם אחרונה לפני שבוע הספר, ליוצרים אירופיים, נכון, גם אנגליה, שעל יוצריה דברנו לפני כשבועיים, היא אירופה, אבל הפעם נדבר על השאר. וגם כאן נערבב ספרים שמיועדים לגילאים שונים. זו, כמובן, רשימה חלקית, והיא נקשרת לסידרת הספרים "ילדים גדולים".

יהושע הפרוע: סיפורי נו-נו-נו

הספר הראשון שאני רוצה להפנות אליו את תשומת-הלב הוא "יהושע הפרוע", או "יפתח המלוכלך", או "שוּע הפרוע", תלוי איזה תרגום קוראים. כשהייתי ילד, הכרתי את הספרון הדקיק עם האיורים על רקעי ורוד ותכלת, שכותרת המישנה שלו היתה "מעשיות בחרוזים ושרטוטים לצִבּוּע". 1941, הוצאת תלתלים (ראובן מס). שם המתרגם לא הוזכר. כל-כך אהבתי את הספר הזה – ואני אוהב אותו עד היום – עם האיורים הגרוטסקיים והסיפורים מסמרי השיער על ילדה ששיחקה בגפרורים עד שנשרפה, על ילד שלא רצה לאכול מרק ורזָה ורזָה עד שמת, על הילד שלא הסתכל לאן הוא הולך ובסוף נפל למים, על ילד אחר שעף עם המטרייה הרחק, על שלושת השובבים ("הזֵדים") שליגלגו על הנער הכושי בגלל צבע עורו עד שבא סנדלפון המלאך וטבל אותם בקסת דיו והם נהיו שחורים כמו פיח, וכמובן על הילד שלא הסתפר ולא גזז ציפורניים. כמה התחשק לי להיות כמוהו.

היום אני יודע שאלה סיפורים ששייכים לז'אנר הסיפור המַתְרֶה. סיפורי נו-נו-נו. סיפורים ופואמות 'חינוכיות', שהיו בעצם הראשית של ספרות-הילדים וכללו סיפורים שמראים לילד מה יקרה לו אם יעשה משהו לא בסדר או אם לא יעשה משהו שהוא מצוּוֶה לעשות. אני יודע, יש הורים שלא מכניסים את הספר הזה הביתה. סיפורים נאציים, הם קוראים להם, סיפורי החטא ועונשו או המקל והגזר. אני מכיר ילדים-לשעבר – ובעיקר ילדוֹת – שהספר הזה היה הסיוט של ילדותם. אני חושב שאו שהם היו רגישים מדי או שהוריהם היו נטולי חוש הומור. אותי ואת ילדַי הספרים האלה תמיד הצחיקו. אף פעם לא ראיתי בהם אופציה לביצוע. הם לא הפחידו אותי. השילוב של הומור עם אימה הראה לי שזה רק סיפור. רק סיפור.

את "שְׁטְרוּבֶלְפֶּטֶר" – זה שם הספר במקור הגרמני – כתב וצייר לפני כ-150 שנה הפסיכיאטר הגרמני היינריך הופמן (1809–1894) כמתנת חג-המולד לבנו בן הארבע. גם הוא התכוון, אגב, רק לשעשע, וגם אז לא לקחו את הברוטאליות שבסיפורים ברצינות. הספר תורגם לעברית שלוש פעמים: הראשון על-ידי מתרגם אלמוני; השני, "יפתח המלוכלך" (הוצאת מודן), על-ידי אורי סלע; והשלישי, בשם "שוע הפרוע" (מחברות לספרות), על-ידי אוריאל אופק. בשני התרגומים הראשונים הושמטה האפיזודה של חיתוך האגודלים של הילד המוצץ. באחרון היא קיימת, אבל רק כסיוט. לטעמי, התרגום של סלע הכי טוב, אבל אני מת גם על הראשון, שאגב יצא באחרונה בהדפסה מחודשת על-ידי איתמר לוי בהוצאת 'ספר זכרונות'. למרות הסתייגות המבוגרים "שטרובלפטר", על כל תרגומיו, היה – ועודנו – רב-מכר גם בארץ הקודש. לטענת ההוצאות השונות הוא מכר עד היום בארץ יותר מחצי מיליון עותקים! ואם אתם מזדמנים לפרנקפורט ע"נ מיין, יש שם שני מוזיאונים שווים בהחלט סביב הופמן ויהושע הפרוע.

מקס ומוריץ: שני ילדים רעים

ספר הסנדוויץ' ל"יהושע הפרוע" הוא – איך לא? – "מקס ומוריץ", מאת וילהלם בוש (1832–1908), גם הוא גרמני. גם זה ספר שמבוגרים בוחלים בו וילדים מתים עליו. בוש, אמן רב-תחומי, צייר, רשם, אמן הדפס, תחריטאי, נכנס לפנתיאון דווקא בזכות סיפור מצוייר על שני פרחחי-כפר תעלולנים ומרושעים, מקס ומוריץ, אחד מתוך מאות סיפורים מצויירים הומוריסטיים שכתב וצייר.

גם זה בהחלט ספר מתרה. אני אוהב אותו בדיוק כמו שאהבתי את "יהושע הפרוע", ובדיוק מאותן הסיבות. כל האימהות שמזדעזעות כשהן מוצאות אותו בגן של ילדן או ילדתן, שיזכרו רק איזה כמויות של דם וסבל ואכזריות הילדים שלהם שואבים כל יום מן הטלוויזיה. מה זה "מקס ומוריץ" ליד כל אלה?! תירגומים: אנדה עמיר בשם "גד ודן" (הוצאת יסוד); אורי סלע בשם "מקס ומוריץ" (מודן) ואוריאל אופק, באותו שם (מחברות לספרות). בימים אלה מתחילה לרוץ אופרה לילדים בשם זה, שהלחין גיל שוחט לפי התמליל של דן אלמגור.

אריך קסטנר: החמישייה הפותחת

עוד גרמני אחד, הגדול והנפלא מכולם: אריך קסטנר (1899–1974). החמישייה הפותחת שלו תורגמה מחדש בתרגום מעולה וצמוד למקור על-ידי מיכאל דק, ועד שאני מדבר הוא כבר תירגם שניים נוספים. אני מתכוון ל"אמיל והבלשים", "פצפונת ואנטון", "35 במאי", "אורה הכפולה" ו"הכיתה המעופפת", כולם בהוצאת אחיאסף. גם התרגומים הקודמים קריאים בהחלט, למרות שהם מיושנים פה ושם. קסטנר היה סופר הומניסט גדול והספרים שלו הם המיטב של המיטב של ספרות הילדים. מי שמחמיץ אותם בילדותו נשאר לו לא רק חור בהשכלה אלא גם חור בהומניות.

"אמיל והבלשים" הוא ספר על סולידריות בין ילדים, על תחבלנות ודבקות במטרה, על מנהיגות חיובית, על חיברות, על חבורה. "פצפונת ואנטון" הוא ספר על חברות בין-מעמדית, ספר יעני-בלשי, שעלילתו, אם תבדקו אותה ביסודיות, לא כל-כך מתקבלת על הדעת, אבל איזה פלונטר, ואיזו התרה, ואיך ברתה השמנה בסוף מנחיתה את המערוך על ראשו של רוברט השד. דליקטס. "35 במאי" הוא ספר פנטזיה, אבל יכול להיראות גם כפארודיה על ספרי פנטזיה. הכל בקריצה, בעין עקומה, בהומור משובח, בלי פאתוס או אלימות. "אורה הכפולה" הוא ספר שמבוגרים מסתייגים ממנו (עלול לעורר אשליות בקרב ילדי גירושין שאפשר להחזיר את אבא ואמא לחיות ביחד...) והילדים ממש מתים עליו. זה הקסטנר שעד היום נמכר ונקרא הכי הרבה בארץ. "הכיתה המעופפת" הוא ספר על חינוך ועל דמות המחנך. סיפור חג מולד, עם סוף שמח, שהוא גם ספר מופת.

במבי: חוכמת הבדידות

אני מסב את תשומת-ליבכם לספר "במבי, חיים ביער" המקורי, שעל-פיו נעשה הסרט של וולט דיסני. כתב אותו יהודי אוסטרי בשם פליקס סַלְטֶן (1869–1945). ספר-פנינה, חכם, נדיר, עם תיאורי טבע יפהפיים. חייו של עופר איילים, מרגע שהוא נולד ועד שהוא הופך מנהיג העדר, ואגב כך אינו פוסח על הקשיים, הפחדים והמצוקות שבדרך, גם לא על כאב הפציעה ואימת המוות. קרקעית הספר מרופדת בהרבה דם.

סיפור על התפתחות רוחנית, על תהליך ההתבגרות, על הכרת העולם שבו אנחנו חיים. סיפור על אהבת אם לילדהּ, אך גם על הכורח שבניתוק. סיפור על הסתגלות והישרדות, על החוכמה שיכולים הבוגרים להעביר לצאצאים, גם על הצורך של הצעירים להתנסות, לשגות, ליפול ולקום. סיפור על חופש ושיעבוד, על חיים ומוות, על חוכמת הבדידות. "אתה חייב לחיות לבדך", אומר הנסיך הגדול לבמבי, "כל הרוצה לשמור על עצמו, להבין את ההוויה, להביט אל החוכמה – חייב לחיות לבדו". תורגם פעמיים לעברית. האחרון של צבי ארד, עם עובד.

הלב: ולא לפסוח על סיפור החודש

מבין האיטלקים אני מציע לחזור אל "הלב" ולא לראות בו ספר פאשיסטי שסוגד למנהיג ומעודד נערים "למות למען המולדת". בחיים של כל עם יש תקופות פטריוטיות, שבהן מדברים גבוהה-גבוהה על אהבת המולדת ונכונות להקרבה למענה. גם אצלנו: מיתוס טרומפלדור, "טוב למות בעד ארצנו" וכל זה. אני מציע להתרכז בחיים בבית הספר ההוא בטורינו, באינטראקציה שבין הילדים, בסולידריות בין יוצאי אזורים ומעמדות שונים, 'צפונים' ו'דרומים', בערכים האנושיים שהספר מנסה להנחיל. אני אהבתי אותו מאוד בילדותי ואוהב אותו עד היום. והעיקר, לקרוא את כל סיפורי החודש, שהמורה מקריא לתלמידיו ומשולבים ביומנו של הגיבור. בייחוד את זה שבמקראות ההן שלנו נקרא "שומר מיטת אביו". הסיפור הכי נוגע ללב שקראתי בחיי.

נכון, היום, כשהכל מהיר ויבש, הוא קצת פאתטי, קצת פרטני וארכני מדי, בייחוד במיכתבי האב לבנו. לא לשכוח, הוא נכתב אחרי גריבלדי, אחרי שיחרור ואיחוד איטליה, וניסה לשדר לקהלו את המסר החילוני שחינוך זה חשוב ורק דרכו אפשר יהיה להתגבר על הפיגור והנחיתות המעמדית. אגב, בית-ספר כזה, כמו שמתואר בספר, לא היה אף פעם באיטליה. זו יותר משאלת-לב מאשר מציאות. מכל התירגומים אני מציע לקרוא את תרגום מרים שוסטרמן פדובאנו (מחברות לספרות) או גאיו שילוני (כתר).

פינוקיו: ספר הילדים הנפוץ בעולם

האיטלקי השני - "פינוקיו" מאת קרלו לורנציני, המכונה קרלו קולודי (1826–1890). סיפור חינוכי לעילא על מסלול ההתבגרות של בובת עץ בטלנית וסרבנית, עד שהיא הופכת לילד בשר-ודם. זהו, כך טוענים, ספר הילדים הנפוץ ביותר בעולם. דרך הסיפורים, בעלי האופי המתרה, מגיש קולודי לקוראיו הצעירים מעין שולחן-ערוך התנהגותי של החטא ועונשו, כולו על דרך השלילה.

האם ייתכן שמיליוני ילדים בכל העולם יתאהבו נואשות בספר שמנסה לחנך אותם? מי שחושב כך אינו מעריך את תבונתם של הילדים. לא המסר החינוכי הוא שהיקנה לספר את אהבת הילדים אלא דווקא היפוכו. את המעידות של פינוקיו, את בריחותיו וכניעתו ליצר הרע מתאר קולודי בחן ובשיכנוע פנימי רב יותר מאשר את חרטותיו והכאותיו על חטא. הילדים, כמו תמיד, אוכלים בתיאבון את התוך של ההרפתקה, המתח וההומור וזורקים מאחורי גבם את הקליפה החינוכית. כשפינוקיו מבטיח לחזור בו מדרכו הרעה – הם יודעים בדיוק מה שווה המִלה שלו, וכבר מחכים לנפילה הבאה. תירגמה, בין השאר, מרים שוסטרמן פדובאנו (מחברות לספרות). בימים אלה יוצא תרגום חדש של ענת שפיצן בהוצאת כרמל.

קורניי צ'וקובסקי: רב תודות לרופא אויזמר!

המלצה חמה על שני ספרי ילדים מצויירים מאת קורניי צ'וקובסקי (1882–1969), גדול סופריה של ברית-המועצות לגיל הרך: "לימפופו" ו"ברמלי". עיבוד של צ'וקובסקי ל"דוקטור דוליטל" הראשון של יו לופטינג. תרגום: נתן אלתרמן. "וירוּנן וירוֹעע ויזוּמר, רב-תודות לרופא אוֹיזֶמַר!" איזה סיגנון, איזה חרוזים, איזה מיקצב! את המהדורה הראשונה, עם ציורי יהושע קוברסקי, אי אפשר להשיג, אפילו בחנויות יד-שנייה. את המהדורה השנייה, עם איורי שמעון צבר, הוציא איתמר לוי לא מזמן מחדש. מומלץ מאוד. אפשר למצוא את הסיפור גם בספר "ביאליק לילדים", עם איורי אבנר כץ. את "ברמלי" הוציאה עם עובד מחדש לפני כמה שנים.

אסטריד לינדגרן: אחרונת הענקים

אנחנו מגיעים אל אחרונת הענקים בספרות הילדים, אסטריד לינדגרן השוודית, שמתה לפני שנתיים בשיבה טובה (1907–2002). היא גדולה, היא כתבה נפלא והיתה הומניסטית גדולה. הבינה ילדים, או-הו, איך שהיא הבינה. הספרים שלה הם מן הפסגות של ספרות הילדים וממש קשה להצביע רק על אחדים. ראש וראשון: "בילבי" או "גילגי", כמו שקוראים לזה בעברית זהירה. השם האמיתי הוא "פּיפּי". בשוודית פיפי זה לא מה שבעברית. שָׁם זה כמו ציוץ של ציפור. ספר ודמות שרשויות החינוך בשוודיה, גם בארצות אחרות, התקשו לעכל: ילדה עצמאית, אנרכיסטית, בלתי-חינוכית בעליל, שעושה מה שבראש שלה, שבודה דברים מהדימיון, שמדברת בעגה משובשת, שעושה צחוק מכל מרוּבעוּת ונימוסים מזוייפים, הילדה הכי חזקה בעולם, שעלולה, חלילה, להיות דוגמה שלילית לקוראים צעירים. לא שמו לב שהילדה הזאת מנצלת את כוחה רק כדי לעזור, להציל, לעשות טוב; שהיא מלאה יושר, חברות ודאגה לזולת. "כשהמצאתי את דמותה", סיפרה לינדגרן, "ביקשתי לרַצות מישאלה שפיעמה בי: הגעגוע הילדותי לפגוש אדם שיש לו כוח והוא אינו מנצל אותו לרעה". יש כמה תרגומים לעברית, לא כולם מלאים. ויש שני ספרי המשך.

ספרים אחרים שכדאי לקרוא משל לינדגרן: סדרות ספרי "כפר המהומה" (זמורה ביתן), "רחוב הרעשנים" (מסדה), "מדיקן" (זמורה ביתן), ו"רסמוס" (עם עובד), "קרלסון המעופף" (עם עובד), "נילס קרלסון - צוציק" (סיפורים, ספריית פועלים). ומעל כולם – שלושת הרומנים הדרמאטיים שלה: "מיו-מיו שלי" (מחברות לספרות), "האחים לב-ארי" (ספריית פועלים) ו"רוניה בת השודד" (עם עובד). שלושה ספרי מופת עזי-מבע, הומניים, נפלאים.

סביב "האחים לב-ארי" היתה מחלוקת בארצות סקנדינביה, והוא נאסר לקריאה על גילים נמוכים, כיוון שהוא עוסק במוות. אחרי קרב ציבורי, האיסור בוטל. אזכיר עוד שגם את סידרת הספרים המצולמים, שדרכם ילדי דורי הכירו את העולם ואת ילדי העולם, ספריה של הצלמת אנה ריבקין-בריק, כתבה אסטריד לינדגרן. אבל היא לא ממש ביקרה אצל "סיאה הילדה מאפריקה", "נוריקו-סאן הילדה מיפן" ו"אלה קארי הילדה מלפלנד", אלא כתבה על-סמך מידע. הספרים האלה נדפסים וניתנים להשגה גם היום ועדיין טעמם עומד בהם.

סוזי מורגנשטרן: אמריקנית בצרפת

אני רוצה עוד להמליץ על ספריה של סוזי מורגנשטרן (ילידת 1945), סופרת יהודיה שחיה בצרפת וכותבת בצרפתית. היא מאוד אהובה ופופולרית בצרפת, כולל רבי-מכר וסרטים שנעשים על-פי ספריה. פה בארץ יצאו רק שלושה ספרים שלה. אחד אזל מזמן. השניים שתורגמו לאחרונה: "שירלי בלי הפסקה" (תירגום: עשי ויינשטיין, הוצאת קוראים) ו"מיכתבי אהבה מאפס עד עשר" (תירגום יעל ענבר ויחיעם פדן, ספריית פועלים).

הראשון הוא על ילדה שמחליטה לשפר את תזרים המזומנים שלה ולכן עושה כל מיני מֵיזמים מדהימים בקרב ילדי כיתתה ובית-ספרהּ, מחיסול השאריות של ארוחת הצהריים של חבריה ועד להיות פסיכולוג-מוודה של אלה הזקוקים לאוזן קשבת. יופי של ספר. השני הוא ספר רגיש על ילד-שבלול, שיוצא מהגטו הפנימי שלו בעזרת ילדה שהוא מתיידד איתה וכך גם מוצא דרך להתפייס עם אביו שנטש אותו.

צבע הפנינה: חובה, אחרי רצח רבין

ואחרונה חביבה אני ממליץ בכל החום שאפשר על ספר מדהים, משכנע, אדיר, שמוכר פה מעט מאוד, הלוא הוא "צבע הפנינה" מאת אנה-מריה יוקל (1911–2001). ספר שנכתב לפני יותר משישים שנה בפראג, שאליה ברחה אנה-מריה (היהודיה) מברלין. בהקדמה יש סיפור מופלא על הצלת כתב-היד של הספר מידי הנאצים אחרי כיבוש פראג. ספר מעולה, אמין, משכנע, שמתקדם לאט-לאט, על פאשיזם: יריבות מתלהטת בין שתי כיתות מקבילות, ט' ראשונה וט' שנייה, כשאין לה שום סיבה הגיונית חוץ מאשר ילד אחד שנמצא בשוליים שמלבה אותה, כיוון שזה מעלה את מעמדו החברתי. אליו מצטרף ילד נוסף, ילד טוב, שעשה בשוגג משהו שהוא מפחד שיתגלה.

תהליכי ההתקרנפות של נערים ונערות, חשיבות הטקסים, פולחן המנהיג, איסוף הכספים, החשאיות, ההסתה, השקרים, האלימות. ספר שחשוב מאוד שיקראו אותו כאן בארץ אחרי רצח רבין. בגרמניה הוא נחשב היום לאחד מחמישים הספרים החשובים ביותר לנוער. הוצג בשעתו על-ידי תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. תירגמה ניצה בן-ארי, עם עובד. ולהקורא ינעם.