המסע אל סוף הנפש

המלצה לא שגרתית: כשאתם מסיימים לקרוא את הכתבה הזו עצרו רגע, גשו לחנות התקליטים הקרובה לביתכם או לזו הווירטואלית, ורכשו עותק מ"מנועים קדימה", אלבומה החדש של להקת אלג'יר. אם אתם אוהבים מוזיקה, אם אתם אוהבים רוק, אם אתם מוכנית להתמסר לעומק, לרגש, לאמירה שיש לאמנות להציע - תנו ל"אלג'יר" הזדמנות להצטרף לפסקול החיים שלכם. הם ראויים לזה.

"מנועים קדימה" הוא אלבום אמיץ, מטלטל ופוגע. הוא שורט אותך, הוא מכאיב לך בנקודות הכי רגישות, מעמת אותך מול מציאות, פיזית ורגשית, מייאשת - ולא נותן מנוח. הוא לא מרפה, לא מציע מרגוע ולא נחמה - מלבד המוזיקה עצמה, מלבד האפשרות לתעד את החיים האלה בגיטרה חשמלית, במהלומת תופים ובזעקת קול משתבר.

"מנועים קדימה" הוא בחזקת נס מוזיקלי ואנושי. זה אלבום שלא היה אמור להיות איתנו, ונוכחותו מהווה סוג של גאולה. לפני שמונה שנים הוציאה אלג'יר, שהגרעין הקשה שלה מורכב מחברי הילדות אביב גדג' וגבריאל בלחסן, את "נאמנות ותשוקה", אלבום בכורה שזכה לתשבוחות המבקרים אבל לא להצלחה מסחרית. בשנים שלאחר מכן עברו השניים מסלול חיים קשה ומפותל, שעבר בין ישיבת "אור החיים", סמים קשים, ניסיונות התאבדות ומחלות נפש.

המוזיקה נשארה שם לאורך השנים וכך גם גרעין המעריצים הקשה - אבל הבעיות האישיות בצירוף ההתעלמות האופיינית של חברות התקליטים הגדולות שהתקשו לעכל את החומרים המורכבים - השאירו את אלג'יר מחוץ לעניינים. רק כששאול מזרחי מה"בארבי" התלהב והחליט לקחת עליהם חסות, העניינים חזרו לשיגרה. השיפור במצבו הנפשי של בלחסן אפשר לו לחזור לחדרי ההקלטות (אם כי לא להופעות מלאות), ובעזרת חברים קרובים מעולם המוזיקה נכנסה אלג'יר לאולפן.

התוצאה היא אלבום מופתי, שכולל 14 שירים, אף אחד מהם לא להיט גדול בפני עצמו - אבל כולם ביחד חוברים לקסם מופלא. השירים נוברים עמוק בתוך סיפור חייהם של חברי הלהקה, מחטטים בפצעים הכי עמוקים, בישירות, בקשיחות ומבלי לוותר - לא לעצמם ולא למאזין.

מהפרטי לציבורי

הדבר המדהים הוא שלמרות שמדובר בסיפור אישי, הוא מצליח לצאת מהפרטי למרחב הציבורי. זה לא רק הסיפור של אלג'יר, אלא של רבים אחרים. זה הסיפור של ישראל האחרת, זו שקבורה בעיירות הפיתוח, זו שנרקבת בחדרים מטונפים בדרום תל אביב, זו שנאנסת בברוטליות, זו שמאושפזת ב"ארבאנל", זו שמודחקת מחוץ לסיפור הרשמי שלנו - ומחפשת לעצמה זהות, אישיות, אמירה - ותקווה.

מבחינה מוזיקלית האלבום מטייל לאורכה ורוחבה של היסטוריית הרוקנ'רול. תנסו לדמיין מה היה קורה עם סיד בארט ודייויד גילמור היו גדלים בשדרות - ותקבלו רושם ראשוני לצליל של אלג'יר, שמורכב בעיקר מהגיטרה הסוחפת של בלחסן והשירה הטווסית של גדג' (במקרה הזה נסו לדמיין שילוב של יורם חזן מ"כנסיית השכל" וברט אנדרסון מ"סוויד").

הסאונד של האלבום הוא גדול, מלא ומרחבי - אלג'יר לא פוחדת להשתמש בפאתוס, להגזים, לצעוק את מה שיש לה בקול גדול ובתנופה רבה. הסולואים ארוכים ומפותלים והשירה מייבבת (גדג' לא היה עובר אפילו שליש אודישן ב"כוכב נולד"). האלבום הוקלט ללא מפיק מוזיקלי חיצוני - והתוצאה היא אלג'יר נטו, כמו שהם חלמו תמיד להיות, בלי מסננת ובלי ריכוך.

הסאונד העשיר מסייע לאלג'י'ר להפגין את אחת התכונות הבולטות ביותר שלה - הזעם הבלתי מתפשר, למשל ב"מנועים קדימה" - המנון רוק מושלם שמורכב מהפגזת גיטרות סואנת, מגובה בתיפוף כוחני להפליא ובטקסט נוקב ("נערה דתייה חוזרת מבית-ספר / לבית בנתיבות. חייל גולני משוחרר / עולה חדש מחבר העמים / תופס אותה חזק על הריצפה / תפילת הדרך לא עזרה"). 

גדג' אחראי כמעט לכל הטקסטים והלחנים באלבום - ורק על שיר אחד חתום בלחסן "בתוך הצינורות", אותו כתב, הלחין - ואף שר. כשבלחסן עלה על הבמה בהופעת ההשקה של הדיסק, כדי לשיר אותו, זה היה רגע של נצחון פרטי על הכאב הענק שמתועד בו ("מיליון כדורים הם נותנים לי הרופאים שלא אצעק, שלא אצחק, שלא אתעורר יותר"). השירה של בלחסן מגומגמת, מבוהלת, מדוקלמת - המילים בקושי יוצאות ממנו. אבל באמצע השיר, כשהוא נוטש אותן לטובת הפריטה, התוצאה היא סולו גיטרה קורע לבבות, שמעביר בצלילים את מה שאי אפשר למסור בדיבור.

זה לא אלבום שקל להתחבר אליו. הוא מזדחל עליך באיטיות ודורש הקשבה שלא נרתעת ממה שיש לו להגיד. חווית ההאזנה לו אינה קלה או פשוטה - אבל בסופו של דבר היא משתלמת, כי כמו שגדג' שר: "מתחת לשמיים השחורים / אפשר כבר להרגיש / זרמים תת קרקעיים של יופי".