אבא וילד הולכים מים אל ים

צפונה צפונה

בסוף יום העבודה של רביעי נפגשנו ברכבת לנהריה (37 שקל לאדם). נסיעה ישירה, מהירה ונוחה, וכעבור שעה וחצי אנחנו שם. ארוחה בריאה, מונית לאכזיב (35 שקל) והנה כבר הצימר של ריימונדה וערן בכפר הנופש אכזיב, שיושב ממש על שפך נחל כזיב.

קיבלנו בקתות עץ המתאימות לארח עד חמישה אנשים, שכוללות מטבחון, שירותים ומרפסת קטנה (400 שקל לבקתה באמצע השבוע). צמאים לפעילות יצאנו ללילה בחוף אכזיב. היה ליל ירח כמעט מלא והים היה בשפל מרהיב. קיימנו טקס מיוחד שעיקרו מילוי בקבוק במי הים התיכון והתחייבות לרוקן אותו כעבור יומיים בכנרת.

במסגרת ההיערכות לשעת חירום, קיבל כל מבוגר דף טלפונים של המשטרה, בתי חולים וכמה חברים מהצפון.

ישראל בעלייה

ארבעת המבוגרים, עם תרמילים גדולים על הגב, וחמשת הילדים, עם תרמילי גב רגילים מלאים מים וחטיפים, יצאו לדרך בדיוק ב-8:00 (יש לקחת בחשבון קצב התקדמות של 2 קילומטר בשעה, כולל הפסקות). הלכנו מערבה על ציר נחל כזיב, ראינו את מקום הפיצוץ המדויק של גשר הרכבת הישן והמשכנו בין מטעי בננות, אקליפטוסים וריח משכר של פריחות מאוחרות שליווה אותנו כל המסלול.

כאן יש שתי אפשרויות: ללכת עוד 4 ק"מ מזרחה עד עין חרדלית (פחות מומלץ) או לתאם הקפצה עם רכב של חבר או עם מונית שתיקח את החבורה לתחנת השאיבה של מקורות (חרדלית). משם ממשיכים ללכת על ציר הנחל בשביל המסומן בירוק.

הטבע היה לרשותנו ללא הגבלה. לא היו מטיילים. מים צלולים זרמו בנחל, מזג האוויר היה אידיאלי והפריחה היה מרהיבה. אחרי כמה מאות מטרים הגענו למוט ברזל שחוסם מעבר כלי-רכב בשביל. שבו כאן, כמונו, בצל עץ הדולב הענק מימין, תפתחו את ערכת הקפה ואת החטיפים, ותתחברו לטבע.

מכאן ממשיכים ללכת על השביל הירוק שלנו, שחוצה מדי פעם את נחל כזיב הזורם. אגב, מומלץ לחצות את הנחל דרך המים. זה רטוב אבל מרענן. הנסיונות לעבור על אבנים ועצים כדי להישאר עם נעליים יבשות נועדו לכישלון כואב.

אחרי כ-3 ק"מ יתנוסס מעליכם מבצר המונפורט המפואר מהמאה ה-12. שתפו את הילדים בהיסטוריה של המקום וספרו להם על הצלבנים והמוסלמים ששלטו כאן. המראה יפהפה, כאילו לקוח מפרובנס. נקודת הציון המיוחדת גם נותנת הרגשה של התקדמות במסלול ושל התקרבות ארוחת הצהריים. אל תטפסו למבצר עצמו, העלייה קשה ואינה קשורה לטיולנו.

לטרוף כמה שיותר

השביל שלנו ממשיך מזרחה דרך עין מצוד ונחל ברתות. בחודש מאי, ניתן לראות כאן את פריחת השושן הצחור - גבוה, יפה וריחני להפליא.

ההליכה קלה יחסית, פכפוך המים נשמע בכל מקום, וזו הזדמנות מצוינת להתחיל לספור עם הילדים את גווני הירוק האינסופיים שיש לנו בארץ: של עצי האלה, הדולב, כליל החורש ועוד. בשלב מסוים השביל הירוק שלנו נפגש עם שביל שחור שבא מצפון, ממושב גורן. דרבנו את הילדים (ואת עצמכם) ללכת עוד קילומטר וחצי עד לפינה היפה ביותר בנחל כזיב - עין טמיר. כאן שווה לתפוס פינה חביבה. רוב הסיכויים שבאמצע שבוע האתר יהיה ריק וכולו יהיה לרשותכם.

יש כאן כמה סלעים שטוחים ומוצלים המתאימים במיוחד לפתוח שולחן בטבע ולהוציא את ארוחת הצהריים שסחבתם על הגב. תטרפו כמה שיותר. גם כי אתם מגיעים רעבים למקום וגם כי כל חיסול של קופסת שימורים פירושו פחות משקל על הגב בהמשך.

הנחל יוצא מהבריכה בזרימה בתוך סלע גיר לבן וצר ואפשר להחליק בתוך הערוץ כמה מטרים ממש כמו בפארק מים. הילדים לא ירצו לעזוב את המקום. כדאי להישאר לפחות שעתיים בעין טמיר, כשבינתיים מתייבשות בשמש החולצות, הגרביים, הנעליים וכל מה שנרטב בחציית הנחל בדרך לכאן. לכל מכורי הסלולר - באזור המעיין יש קליטה.

מכאן שוב יש אפשרות בחירה. האחת היא להמשיך ישר בשביל הירוק ואחרי כ-500 מטר לצאת ביציאה שנקראת עין זיו. מכאן יש דרך שמובילה עד מעלות (צריך לתאם רכב שיאסוף אתכם לצימר ללינת הלילה). האפשרות השנייה קשוחה יותר - להמשיך בשביל הירוק עד למפגש עם השביל השחור שעולה צפונה למצד אבירים. לפני תחילת הטיפוס חייבים לנוח ולשתות ולעודד זה את זה, כי מדובר בעלייה תלולה של 2.5 קילומטר בשיפוע.

בסוף יום מסע, עם ציוד על הגב, העלייה בהחלט הצריכה מאמץ ואופטימיות. זה היה השלב שכמעט נשברנו. לא הפסקנו לשאול את עצמנו מי הכניס לנו את הג'וק הזה לראש.

השביל השחור מסתיים בכביש אבירים-אלקוש. כאן חיכה לנו רכב שתואם מראש (ואם אין לכם רכב - אפשר לתאם מונית מאזור מעלות) ולקח אותנו לצימר שלנו, 'נופש בעננים' בקיבוץ סאסא. 

במסגרת החיסכון בחרנו ללון באכסניה של סאסא (המחיר: כ-120 שקל לאדם). קיבלנו חדרים במבנה אבן עם מקום לשש נפשות (2 מיטות ליחיד + 2 קומתיים). במסדרון יש מקרר ומטבחון משותף לקומה. לא מפואר, אבל העיקר שיש מקלחת חמה ומיטה נקיה.

אמא, הוי אמא

התעוררנו מוקדם. אבל ממש. ב-7 ורבע כבר היינו בשער הקיבוץ כדי לתפוס את האוטובוס המאסף לצפת, שיוריד אותנו עם הציוד לצומת מירון. ארוחת בוקר אפשר לאכול בחניון מירון (קילומטר דרומה מהצומת), על שולחנות מסודרים. תוך כדי ארוחת הבוקר, בתיאום מוקדם, הגיעו למקום ברכב שלוש אימהות שהצטרפו אלינו לקטע של נחל עמוד העליון. איזו טעות.

הילדים, שאתמול הלכו בגבורה, השתוללו בכיף ולא התלוננו, ראו את אמא ונהיו מרגרינה. קיטורים זה לא מלה. חוץ מזה, נגיד בשקט, אימהות הולכות יותר לאט. מצד שני, העמסנו הרבה ציוד על המכוניות ויצאנו לדרך עם הרבה מים וחטיפים. עדיף להיות רעב בשטח מאשר לסחוב את כל המשקל העצום על הגב יום נוסף.

ב-8:00 התחלנו לצעוד מחניון מירון, בנחל מירון היפהפה.

הולכים על שביל עם סימון שחור (שביל ישראל) 700 מטר, ונכנסים לשמורה דרך שער ברזל מסתובב. השלט הצהיר כי הכניסה בתשלום, אבל לא היה מי שיגבה את הכסף. הולכים דרך עין תרון העבש, מגלים כמה בוסתנים נסתרים וממשיכים עד עין יקים. הולכים עוד קצת (עד עכשיו עשינו איזה 4 ק"מ) ומחליטים על עצירת קפה באחת הפינות הירוקות, למשל בריכות שכווי. קחו את הזמן ותתפנקו.

לא רחוק משם מתחבר נחל מירון לנחל עמוד עליון. ממשיכים בשביל השחור 4 קילומטר עד לסולם שיורד לעין סתר. הולכים בשביל בעזרת מעקה ברזל, שמונע החלקה לתהום. הנוף יפהפה - חורש ירוק עז בין מצוקי הנחל. שימו לב למה שקורה בין המצוקים למפל של נחל עמוד, הנופל בשאון מטה. ארוחת צהריים אפשר לאכול ליד שרידי טחנות הקמח העתיקות.

השביל, במגמת ירידה בדרך כלל, חוזר לאפיק הנחל וחוצה אותו מספר פעמים עד שהוא מתחבר לכביש עמיעד, כקילומטר וחצי ממזרח לצומת נחל עמוד. כאן חשוב מאוד שיחכה לכם רכב, שבו אפשר להשאיר את כל הציוד העודף. כאן גם עשינו הפסקת שתייה לקראת החלק האחרון במסענו: נחל עמוד תחתון.

גברים בשחור

קבוצת הגברים המקורית, בלי הנשים, יצאה לפינאלה: אומנם החלק הזה היה הפחות יפה במסלולנו, אבל תחושת השליחות והעובדה כי השלמת האתגר קרובה מתמיד, דירבנו את כולנו להליכה בקצב מהיר, צמוד לסימון השחור.

אחרי 5 ק"מ מגיעים למקום מוזר בנחל, עם מדרגות בטון מגודרות בשלטי אין כניסה. זהו הסיפון של המוביל הארצי, המנצל את חוק הכלים השלובים ומעביר מים מהכנרת לכיוון תעלת המוביל. לפתע מזדקר מרחוק סלע ענק בגובה 20 מטר, הוא העמוד שנתן לנחל את שמו.

שימו לב: כשני קילומטר אחרי חציית כביש חוקוק מסתיים השביל השחור. צריך לעלות על אחד השבילים של המטעים באזור ולהמשיך צמוד לנחל עמוד לכיוון כביש גינוסר (מס' 90). מומלץ ללכת על השדות החקלאיים בגדה הצפונית ולשמור על קשר עין עם תוואי הנחל. הולכים מזרחה עד שמגיעים פתאום לאזור של צמחיית מים, בוץ ובצה. ואז, מאחורי העיקול - מתגלה הכנרת.

קשה להגיד במלוא הדרה, כי מדובר כבר שעת דמדומים, אנחנו מטונפים ועייפים והאגם בצבעי כחול-אפור, אבל אחרי יומיים בשטח והליכה קשה, לראות את המראה הזה היה פסגת החלומות. הילדים הסתערו על המים, השפריצו אחד על השני ומיהרו לתרמיל להוציא את בקבוק מי ים תיכון, לצורך טקס העברת המים מים אל ים.

עשינו את זה!

וזאת לתעודה

חזרנו לכביש 90 וקפצנו למסעדת אל-אמיר בתחנת הדלק בגינוסר. טרפנו את כל הסלטים והשיפודים שרק הכינו לנו. באמצע הארוחה הפתענו את הילדים עם תעודות מודפסות שהכנו מראש, לציון עמידתם במשימה. הילדים, עייפים ומרוצים, מיהרו לשאול מתי עושים מסע מהכינרת לים המלח. מישהו מתנדב?

אנחנו מסתפקים בינתיים בחוויה המגבשת שלא נשכח כל חיינו. יומיים וחצי בשטח עם הילד שלך נטו, אחד על אחד, עם כל הקשיים, הקטעים, הבעיות והבדיחות. הילדים היו גאים בעצמם ואחרי הסופשבוע מיהרו לשתף את החברים בבית הספר בכל פרטי החוויה. ואנחנו? יומיים עם שרירים תפוסים, אבל עם המון המון סיפוק.