אבא וילד הולכים מים אל ים

"אתם השתגעתם?", היתה התגובה הנפוצה ביותר של כל מי ששמע על המשימה שבחרנו לעצמנו לפתיחת עונת הטיולים - מסע אבות ובנים מים אל ים. בכל זאת, לצעוד 50-40 קילומטרים, מהים התיכון עד לכינרת, זה לא הולך ברגל. או שכן?

אחר-כך התחילו הוויכוחים המסורתיים לגבי אורכו המדויק של המסלול (תשובה בסוף) ומי בכלל מסוגל להשתתף בטירוף כזה. ככל שרבו הוויכוחים עלה מפלס האדרנלין והוסיף מוטיבציה אדירה לעשות את זה.

הרעיון של החבורה נולד בערב אחד, כשהבנו שהילדים שלנו, בני 14-11, עומדים לנטוש את הפעילות המשפחתית לטובת בילויים עם החבר'ה והחברות, ושגם אנחנו לא ממש הופכים צעירים מיום ליום. אז חיפשנו פרוייקט דגל רב משמעות.

המסלול שנבחר: מאכזיב, בנקודת שפך נחל כזיב לים התיכון, מזרחה עם הנחל עד הר מירון, צעידה בנחל מירון ונחל עמוד עליון, חבירה לנחל עמוד תחתון ונגיעה בכנרת. הבעיה היתה שאין כמעט חומר מסודר על מסלול כזה. תנועות הנוער שמבצעות טיול מים אל ים עושות לעצמן הנחה ומתחילות עם מקדמה של כמה קילומטרים טובים באזור המונפורט.

לאור המציאות העגומה הזו נדרשו חודשיים של תיכנונים, קריאת מפות, בדיקת צימרים והתייעצות עם מקומיים, וגם סיור הכנה אחד ברכב, כדי לבדוק צירי כניסה ויציאה מהנחלים לנוחות ולחירום, כשבועיים לפני האירוע הגדול. אחרי שהתוכנית היתה מוכנה, הופתענו לגלות משתמטים משורותינו, שהאשימו ברובם את האישה ("שאי אפשר להשאיר לבד") או את הילד ("שלא בטוח שהוא יעמוד בזה").

בסופו של דבר, ארבעה מבוגרים פלוס חמישה נערים בגילאי בר-מצווה יצאו לדרך: רונן ועמית, בועז וניב, גיל, שון ודן, אני ורז.