חברים כן בוחרים
והשבוע ב"אוהבת לא אוהבת": סדרת טלוויזיה שאסור לכם להחמיץ - "שתי בירות וחבילת צ'יפס" (שלישי, בי.ב.סי פריים) - שמצחיקה את אריאנה מלמד פי אלף מעונה שלמה של "חברים". ובצד הפחות אהוב: השפה האנמית של שדרני הרדיו והטלוויזיה, שנפרדו לשלום מה-ה'
שתי בירות וחבילת צ'יפס
ההמלצה הזאת מיועדת למי שחושבים ש"חברים" מעולם לא היתה יותר מבועה של אויר חם ומיוחצן היטב עם כמה גגים דביליים ותסריט שמתאים לערוץ הילדים. היא מהוקצעת לכוון המכנה המשותף הרחב ביותר, בלתי אמינה לחלוטין ולרוב בוהים בה בתקווה למצוא סוף סוף משהו לשיחת ברזייה – וכלום. אבל יש אלטרנטיבה.
החביאו אותה בערוץ ה-בי.בי.סי. פריים, ימי שלישי ב-22:00, שלושה פרקים ברצף, שידור חוזר במוצאי-שבת. קראו לה בשם מאוד לא סקסי – "שתי בירות וחבילת צ'יפס". במקור זה "Two Pints of Lager and a Packet of Crisps", וכל ההבדל הקטן והמשמעותי טמון באזנו הערלה של מתרגם. מתי בפעם האחרונה נכנסתם לפאב וביקשתם שתי בירות? בעברית צריך היה לקרוא לה "פעמיים בירה, אחד תפוצ'יפס" כדי להטרים איזשהו רמז, שמדובר בסדרה שבהחלט מדברת בשפת בני אדם.
ואיזה עונג צרוף: חמישה צעירים ועוד כמה לווינים מנהלים חיים אפרוריים לגמרי, אבל אמינים מאוד, בחור דלוח בצפון אנגליה. בין סצינה אחת לשניה המצלמה עוברת ביעף על פני פחי אשפה, מפעלים פטרוכימיים, מגרשי חניה רטובים ומוזנחים ופרברים מנומנמים של מעמד הפועלים, שכל החמישיה מגיעה ממנו וכנראה תישאר בו לנצח: אף אחד מהם לא יהיה דוקטור לגאולוגיה, אף אחת לא תהיה שפית מתוקשרת – ובכל זאת, הם נורא נורא מצחיקים.
כי הם מדברים על הכל, לא רק על היחסים המתרקמים ביניהם. כי החלומות שלהם קטנים ושבירים והם יודעים ללעוג לעצמם בחן ובציניות. רובם מגיעים ממשפחות לא-מתפקדות, כולם – חוץ מן המובטל הכרוני – עושים עבודות שחורות, אף אחד לא פוליטיקלי-קורקט והבנות אפילו מעשנות (מה שאסור להן לעשות בטלוויזיה מסחרית בארצות-הברית) ומדברות בפירוט טכני מלבב על הזיונים שלהן (מה שאסור עוד יותר, בשם חופש הביטוי).
"שתי בירות וחבילת צ'יפס" מצליחה להוציא ממני יותר צחוקים בפרק אחד מעונה שלמה של "חברים", או מכל נסיון דומה של ערוצינו המקומיים לייסד סיטקום-צעירים (חוץ מ"שוטטות" המנוחה). הקצב מעולה, הבנות בחבורה מטורפות די הצורך והבנים שקועים באינפנטיליות שלהם די הצורך כדי ליצור מלחמת מינים מחוייכת מאוד, ביקורתית מאוד – אבל איכשהו עטופה בטוב-לב ובלתי-מתחשבנת, וגם מצויידת בסובלנות אין קץ לטמבלים ולנימפומניות, לאגומניאקים ולרומנטיקניות חסרות תקנה, לצבועים ולשרלטנים מכל העדות. ניפגש בשלישי בעשר?
עביך בארי אגליל
בעצם, לא אואבת. או עועבת? קצת קשה לי להחליט, במיוחד אם אני נדרשת להתיישר לפי נטיות ההגייה של צעירי ערוץ 2 וערוץ 10. מזה אני שומעת חזאית שמבשרת לי שיהיה עביך בארי אגליל, ומזה – מנחה חדשה של תוכנית כלומית שמדברת על "אאאבה". את מדהים ומהמם שהפכו למדעים ומאמם כבר הפנמתי, את מותו של הצירה לטובת הסגול – כמו במשפט "אבאתי לך משו טוב", אני יכולה לבכות רק בשקט, אבל התכתן של הא', ה – ה' וה – ע' לכלל תנועה אחת מעצבנת את האוזן קצת יותר מדי.
הבחירה הנכונה איננה בין עברית ראומה-אלדרית משוייפת עד דק לבין דיקציה פרחית. יש אמצע, ואף אחד מפרנסי הטלוויזיה אינו מכוון אליו: מי שמדבר בציבור, טוב יעשה אם יסגל לעצמו שפה שתישמע בת-ימינו, אבל שתנהג מעט כבוד בלשון הקטנה והמופלאה הזאת. אין עוד מקום אחר בעולם בו מדברים אותה וכותבים אותה, וקצת קשה לי להאמין שהגייה מרושלת ומוטעית לחלוטין היא מידת הכבוד המירבית שהשפה ראויה לה.
אז מה לעשות? לנהל מלחמת-מאסף טרחנית או לבכות בשקט? או אולי להצטרף למגמה המעצבנת, ולשיר את אאורה אאי אם א-איי, ולהיזכר בצער שפעם היתה ההורה ההיא עם ה – ה'?
לפנייה לכתב/ת 
פעמיים בירה. בלונדון יש טלוויזיה מצוינת
מומלצים
