הסיפור העצוב על עמוס ועמוס
התכתשות בכירי המודיעין בעניין נסיבות פרוץ האינתיפאדה מעמידה בחזית את שאלת ההסתמכות הקנאית שלנו, מנהיגים כפשוטי העם, על אנשי המודיעין. ונשאר רק לשאול את עצמנו את השאלה: על מי באמת הסתמכנו, כשקנינו מידי ברק ומידי אנשי הצבא את תיזת "ערפאת אשם בכל ותכנן הכל", שבשלה גיבינו את המדיניות והפעולות הצבאיות בשלוש וחצי השנים האחרונות?
כמה פנים יש לסיפור המשונה על עמוס מלכא ועמוס גלעד. אף אחת מהן אינה חדשה, אבל כולן מעוררות מחשבות נוגות.
קודם כל, הפרשה מעמידה שוב שאלות על אומץ הלב, תפיסת האחריות והאינטגריטי של אנשי צבא. עמוס מלכא היה ראש אמ"ן. עמוס גלעד היה מס' 2 שלו – ותיק, תקיף, דעתן, מתנסח בחדות אבל עדיין מס' 2.
אם מלכא חשב שגלעד "שיכתב בדיעבד דו"חות אמ"ן", למה לא פעל בעניין? אם, כטענתו, ראש חטיבת המחקר שלו השפיע על הערכת המצב הלאומית בלי להסתמך על מסמך אחד כתוב, למה לא שם אותו במקומו? ולמה לא הודיע לקברניטים ולציבור שדעת אמ"ן, שהוא היחיד המוסמך לייצג אותה (להבדיל מדעתו של כל קצין תחתיו, בכיר ככל שיהיה), היא שונה? ואם כל זה אכן לא משל היה, למה שתק מלכא כמעט ארבע שנים?
אני לא יודע. אני יודע רק שהאחריות לכל מה שאמר גלעד בתפקידו תחת מלכא נפלה על מלכא עצמו. היתה לו חובה להעמיד דברים על דיוקם ואת גלעד במקומו. נדמה לי ההסבר האפשרי לשאלה למה לא עשה זאת הוא אחת משתיים: או שהדברים לא קרו כמו שהוא מתאר, או שלא מילא את חובתו כראש אמ"ן. בכל מקרה, הבעייה היא שלו ולא של גלעד.
ולמה הוא מדבר עכשיו? אולי כי גלעד כבר אינו "מר מודיעין" או המסביר הלאומי, אלא נאבק עדיין למלא בתוכן את תפקידו במשרד הביטחון, מול התנגדות הצבא. אולי כי קל יחסית עכשיו לחבוט בגלעד, אחרי הפרסומים על תביעת הנכות שלו. ואולי כי התיזה שערפאת אשם בכל קצת פחות פופולרית בימים אלה. כך או כך, זו התנהגות שאינה הולמת.
האורקלים מהקריה
הסיפור גם מעמיד בחזית את שאלת ההסתמכות הקנאית שלנו, מנהיגים כפשוטי עם, על אנשי המודיעין. כמעט בכל דבר אנחנו פונים אל האורקלים מהקריה, שיספרו לנו מהי תמונת העולם האמיתית – מכוונותיו של ערפאת ועד למעשיו של סדאם חוסיין, מרצינותו של בשאר אסד ועד להשפעתה של תכנית ההתנתקות.
הגיע הזמן להכיר בכך שהמודיעין הוא יעיל וחשוב באיסוף נתונים מבצעיים, כמו אלה המאפשרים לגלות את מחבואו של איש חמאס או לאתר בסיס טילים סורי. אבל בכל מה שנוגע לתמונה הגדולה, אנשי המודיעין נשענים על השקפות עולם, קריאה סובייקטיבית של המציאות ומשאלות לב, ממש כמו כל אחד מאיתנו, ועלולים לשכתב את עמדותיהם לאחור, ממש כמונו.
כל זה לא היה מזיק, אלמלא הסתמכה המנהיגות הישראלית לדורותיה על אנשי המודיעין לאישוש אובייקטיבי-ביכול של עמדותיה. במובן הזה, נלעגת במיוחד היא עמדתם של אלה מאנשי מפלגת העבודה הדורשים היום הקמת ועדת חקירה מודיעינית.
מלכא אומר שאחרי כישלון שיחות טאבה החל גלעד לשנות רטרואקטיבית את עמדותיו? חודשים קודם לכן, עם כשלון ועידת קמפ דיויד, כבר הודיע לא אחר מראש הממשלה אהוד ברק שערפאת איננו פרטנר. במובן הזה צדק גלעד לגמרי בתגובתו, כשאמר שמודיעין כלל אינו קובע דבר שכזה וזוהי החלטה של הקברניט. לא ראיתי את יולי תמיר וחבריה זועקים חמס כשראש הממשלה שלהם קבע את הקביעה הנחרצת הזו, לא ראיתי אותם נאבקים על נרטיב אלטרנטיבי כשהם היו בשלטון. לקרוא היום להקמת ועדת חקירה הוא צביעות והסתמכות על שכחת הציבור.
ונשאר רק לשאול את עצמנו את השאלה האחרונה: על מי באמת הסתמכנו, כשקנינו מידי ברק ומידי אנשי הצבא (לא רק במודיעין) את תיזת "ערפאת אשם בכל ותכנן הכל", שבשלה גיבינו את המדיניות והפעולות הצבאיות בשלוש וחצי השנים האחרונות? האם לא נהג רוב הציבור הישראלי ממש כשם שמלכא מאשים את גלעד, וברא לו עולם שיתאים להשקפותיו? אתם יכולים להסכים לטענה הזו או להתנגד לה. רק דבר אחד אי אפשר יותר לעשות: להביא עד מומחה מהמודיעין.
לפנייה לכתב/ת 
