היום הדיון; מומחית: "הורים ביולוגיים אינם רק ביצית וזרע"
לקראת דיון משפטי נוסף היום בפרשת התינוק המאומץ, עומדת פרופ' רחל לוי-שיף על חשיבותם של הורים ביולוגיים ועל חרדת הנטישה של בן שננטש. "מבחינת הילד", היא אומרת, "טוב שההורים הביולוגיים נלחמים עליו, גם אם מאבקם לא יצליח. לפחות תהיה לו תחושה שנתנו עליו פייט"
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב יקיים בצהריים (יום א') דיון בתיק התינוק המאומץ שהוריו הביולוגיים דורשים להחזירו לידיהם. השופטת סביונה רוטלוי תדון בדלתיים סגורות בסוגיה שהפכה לכותרת המרכזית בסדר היום הישראלי.
מחר תדון גם ועדת העבודה והרווחה של הכנסת בסוגייה הטעונה, בהשתתפות נציגי המועצה לשלום הילד, פסיכיאטרים ומומחים, כדי לעמוד על השלכות האירוע על החקיקה בתחום האימוץ.
פרופ' רחל לוי-שיף, פסיכולוגית קלינית בעלת שם עולמי, העוסקת בהתפתחות ילדים ובתפקוד הורים באוניברסיטת בר-אילן, רואה חשיבות מיוחדת לתפקידם של ההורים הביולוגיים. "הם לא רק ביצית וזרע", היא אומרת בשיחה עם ynet. "אנחנו יודעים מהניסיון הקליני וממחקרים רבים שנערכו בתחום, בכל העולם אגב, שבממוצע - לילדים מאומצים יש יותר קשיי הסתגלות בהשוואה לילדים שגדלים אצל ההורים הביולוגיים שלהם".
"יש לכך מספר סיבות", היא מפרטת. "אחת הסיבות היא שבאמת לילדים מאומצים קשה מאוד עם הרעיון שהם מאומצים. ולמה קשה להם עם הרעיון הזה? מכיוון שהחל מגיל 4, 5 ו-6 יש שינויים ביכולת החשיבה והם מבינים את משמעות האימוץ. לא רק שהמאמצים נורא רצו ילד – אלא שההורים הביולוגיים נטשו אותם ולא רצו אותם. לילד זה מאוד קשה לקבל, שבעצם הוריו הביולוגיים לא רצו אותו, נטשו אותו, עזבו אותו, ויתרו עליו".
למה אני שונה?
"הרבה פעמים", מגלה פרופ' לוי-שיף, "מלמדים את ההורים המאמצים להגיד שההורים הביולוגיים לא היו רעים – אלא בחרו לוותר על הילד בתוקף הנסיבות. אבל לילד המאומץ מאוד קשה לקבל את זה, והוא בדרך כלל שואל – למה הוריו הביולוגיים לא השתדלו יותר. הם לא מקבלים את זה שהם לא רצו אותם ונטשו אותם. לילד זה מאוד קשה לחיות עם ההרגשה והמחשבה הזאת. הרבה מאוד מתרגמים את זה ל'למה אותי לא רצו', 'למה אני שונה מילד אחר'".
"אני כמובן לא מתנגדת לאימוץ", היא מדגישה, "שהוא לפעמים האפשרות המועדפת עבור ילדים, בעיקר בתנאים של הזנחה והתעללות הורית שיכולים להגיע למצבים נוראיים, אלא מנסה להסביר את המורכבות של העניין, שהרבה אנשים לא תופשים אותו. אנחנו רואים שהרבה פעמים הילד קולט את משמעות האימוץ ואז מתחילה סערה ומערבולת בעולמו הפנימי, שכוללת לבטים וניסיונות להתמודד עם התחושות והמחשבות האלו. אנחנו רואים את זה מגיל 5-6. החל מגיל זה לילדים המאומצים מאוד קשה להתמודד עם הרעיון הזה, גם אם ההורים המאמצים היו משקיעים וחמים והילדים מאוד קשורים אליהם.
"מנקודת המבט של הילדים המאומצים, אי אפשר לעשות הערכת חסר של ההורים הביולוגיים לדרגת ביצית וזרע. לא בגלל ההורים הביולוגיים – אלא בגלל הילדים עצמם. בדרגות שונות הם חלק מעולם הפנימי – ולא יעזור שום דבר. בעולמם הפנימי הם תמיד יהיו מופרדים ומתמודדים עם חוויית נטישה, זה מאוד קשה לילד. הילדים המאומצים צריכים להתמודד עם התחושות והרגשות האלו. מבחינת הילד, טוב שההורים הביולוגיים נלחמים עליו, גם אם מאבקם לא יצליח בסופו של דבר. לפחות תהיה לו התחושה שנתנו עליו פייט.
"חלק מההסתגלות של הילדים לחיים היא ניסיון לפשר בעולמם הפנימי בין שני זוגות הורים, והם צריכים להתמודד עם זה. יש לזה השלכות לטווח הארוך על ההסתגלות שלהם. באחת התגובות שפורסמו ב-ynet בעקבות הפרשה האחרונה, ראיתי שכתבה ילדה מאומצת שעד כמה שההורים המאומצים אוהבים אותה, קשה לה להתגבר על הרעיון שנטשו אותה".
למה ויתרת? למה נטשת?
רק 30% מהילדים המאומצים בישראל, לדברי פרופ' לוי-שיף, פותחים את תיקי האימוץ שלהם בהגיעם לבגרות, למרות שמדובר בתהליך מסודר שכל צעיר מאומץ בן 18 יכול לעשותו. "כשילדים מאומצים פותחים את התיקים יש כמה סוגיות מרכזיות: למה ויתרת עלי? למה עזבת אותי? למה נטשת אותי? ילדים מאומצים לא תמיד פותחים את התיק, כי הם אינם רוצים תמיד לפגוע בהורים המאמצים, וחלקם פותח אחרי מות ההורים. רבים מהם פוחדים מהמפגש עם ההורים – שהם לא יחוו נטישה נוספת.
"כאן יש עוד נקודה: האב הביולוגי. נוטים לשכוח את האבות הביולוגיים. הרבה פעמים האב הביולוגי באמת לא יודע על כך שבת זוגו בהריון. יש אבות ביולוגיים שדוחים את האם. זה מקרה די שכיח שבו האב הביולוגי לא ידע על כך. ידוע לי על מקרים בארה"ב שכאשר האב הביולוגי לא חתם גם הוא על ויתור על הילד – הוויתור על ידי האם בלבד אינו תופס.
"התמונה היא מורכבת", מוסיפה פרופ' לוי-שיף. "בספרות אנחנו מכנים אימוץ כ'הזדמנות שנייה', משום שההזדמנות הראשונה היא עם ההורים הביולוגיים. נכון שיש מקרים מאוד קשים שבהם ההורים הביולוגיים אינם מסוגלים לגדל את הילד. יש מקרים של הזנחה נוראית והתעללות נוראית. אבל בתנאים שווים – ילדים מאומצים מתקשים יותר, בממוצע, מאשר ילדים שגדלים אצל ההורים הביולוגיים.
"הקשיים של הילדים המאומצים באים לידי ביטוי בקשיים רגשיים שונים, בהערכה עצמית נמוכה, דימוי עצמי נמוך וקשיי למידה. במחקר שנערך בארה"ב אובחנו כ-7% מהילדים המאומצים אובחנו כבעלי קשיים רגשיים, זאת לעומת 2-3% בקרב האוכלוסייה הכללית.
"במחקר שערכנו בארץ, וכלל ילדים מאומצים ומבוגרים שאומצו בילדותם, מצאנו יותר קשיי הסתגלות, בממוצע, בהשוואה לקבוצה שלא אנשים שגדלו אצל הוריהם הביולוגיים, וגם דימוי עצמי יותר נמוך והפרעות התנהגות שונות. מחקר ארוך טווח בנורבגיה, הראה כי ילדים מאומצים אכן היו בקבוצות סיכון לחוסר הסתגלות בבית הספר היסודי ובתחילת התיכון.
"מחקר ניו זילנדי קבע, כי למרות שילדים המאומצים יש יתרון לכאורה על פני ילדים שגדלים אצל הוריהם הביולוגיים (דאגה גדולה יותר לבריאותם, חום ואהבה מוגברים וכדומה) – הרי שבתקופת הבגרות, בממוצע, הם נוטים יותר לעבור על החוק והנטייה שלהם להתמכרות גבוהה יותר. אני חלילה לא אומרת שאין ילדים מאומצים שמסתגלים כהלכה, אלא רק מדברת על ממוצעים של מחקרים".
"צריך להבין את המורכבות של העניין", היא מדגישה. "חשוב להימנע מראייה חד צדדית של הסיפור – זה לא או זה או זה. גם להורים הביולוגיים מאוד קשה. ההורים הביולוגיים באים פעמים רבות משולי החברה. הם חסרי משאבים או עם משאבים מועטים יותר, מה שעושה אותם לפגיעים במיוחד. בדרך כלל הורים ביולוגיים, אנחנו יודעים גם מהספרות המחקרית והדיווחית, ובפרט אמהות ביולוגיות, שמסיבות שונות נאלצו למסור את ילדם, עוברות תהליך קשה של אבל, אובדן ודיכאון, שהם בכלל לא פשוטים. מנת הצער והכאב היא לא בצד אחד אחד בלבד, והאובדן הוא משני הצדדים".
השופטת: לתת יצוג לילדים
שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, סביונה רוטלוי, שתדון בפניית ההורים הביולוגיים לבטל את העיכוב על השבת הפעוט אליהם, המליצה לפני כחצי שנה, בתפקידה כיו"ר הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, לחוקק חוק ילדים חדש שיעמיד את טובת הילד במרכזו ויעניק ייצוג משפטי נפרד לילד בהליכים משפטיים, כולל בבית הדין לעניני משפחה, כפי שנקבע באמנה הבינלאומית לזכויות הילד, שישראל מחויבת ביישומה משנת 1991.
"בכל פעולה המתבצעת או החלטה המתקבלת בעניינם של ילד או של ילדים על פי חוק זה תהא טובת הילד שיקול מכריע", נכתב המלצות הוועדה. בפרשה הנוכחית, כזכור, לא היה לילד המאומץ ייצוג נפרד.
"על המחוקק לבחון האם קיים מקום להקנות לילד מעמד של צד להליך במסגרת הליך לאימוצו וככל שזה ניתן, לבחון אילו זכויות נלוות יוענקו לילד במסגרת מעמדו זה, והכל תוך יצירת התאמות לגילו ולכשריו המתפתחים". ועדת רוטלוי מציינת כי יש לבחון את אופן יישום ההתאמות בחוק המתייחסות לשיתוף הילד בהליך לפי שלבי הליך האימוץ: שלב הכרזת הילד בר אימוץ ושלב נתן צו האימוץ. בפרשה הנוכחית עדין לא ניתן צו אימוץ סופי.
לפנייה לכתב/ת 
