ותרי על הילד
ותרי עליו. שברון הלב הצפוי לשניכם ביום בו יתברר לו שאמו יולדתו נלחמה על זכותה לגדל אותו גדול משברון הלב שהוא מנת חלקך היום
לאם המאמצת שלום רב,
הלוואי ויכולתי לפגוש אותך, לחבק אותך, להישיר אליך מבט כדי לומר פנים אל פנים: ותרי עליו. למענו. למענך. חבקי אותו עוד פעם אחת, ובתיק גדול תארזי לו את כול הבגדים, במיוחד את הצעצועים שהוא הכי אוהב, וקחי אותו לשם. למדי אותה להיות אמא שלו. ספרי לה מה מרגיע אותו, מה הוא לא אוהב, מה גורם לו לחייך.
ותרי עליו. הוא כבר לא שלך. הוא לעולם לא יהיה ממש רק שלך. צִלם תמיד ירדוף אותו. אותך. שברון הלב הצפוי לשניכם ביום בו יתברר לו שהיא נלחמה על זכותה לגדל אותו ואת היית זו שחסמה את דרכו להיות ילד ככל הילדים, לגדול בבית ההורים שהולידו אותו, גדול עשרות מונים משברון הלב שהוא מנת חלקך היום.
"אבל למה היא לא יכלה לגדל אותי?", חזרה ושאלה ילדתי המאומצת בפעם המי יודע כמה, אחרי ששוב, בכיתה, היה ילד אחד שאמר, "יודעים עליך. אמא שלך היא בכלל לא אמא שלך". ואני חיבקתי, ושוב חזרתי על הפיזמון המוכר, "היא חולה, האשה שילדה אותך (כך תמיד. האשה שילדה אותך. לא אמא) היא מאוד חולה, ומישהו צריך היה לטפל בך..."
"אז למה את לא יכולת להוליד אותי? למה לא יצאתי מהבטן שלך?", שאלה בהתרסה כואבת. ואני, למודת השאלה, לקחתי שוב את הלוח הקטן שלה ואת הגירים, וחציתי לשניים. "בצד האחד", אמרתי, "נכתוב את כל התפקידים של אמא שאני ממלאת". היא אמרה, "אוהבת", "מחבקת", "שרה שירי ערש", רוחצת, מכבסת, אופה את העוגיות שאני אוהבת, עושה לי יומולדת, כועסת כשאני יורקת ומרביצה, מקשיבה, הולכת לאסיפות הורים, מנשקת, אומרת לי "אני אוהבת אותך" ושוב מחבקת.
הצד השני נועד לתפקידי אמהות שאני לא עושה. "להוליד אותי" היא אמרה. נכון, אמרתי, אבל תראי כמה הרבה יש בצד השני. בערב, כשחיבקתי ונישקתי ואמרתי לילה טוב מתוקה שלי, היא הסתכלה בי במבט העצוב, המרצד. "אולי בינתיים היא הבריאה", אמרה. אני ידעתי שאמה לא הבריאה. שאמה לעולם לא תבריא. חוסר המסוגלות ההורית שבגללה ילדתה, בתי, נלקחה ממנה, אינה תופעה שניתן להירפא ממנה.
בשעה הזו שאני כותבת לך, את ודאי יושבת ליד מיטתו של התינוק, שבשנה האחרונה, המאושרת בחייך הבוגרים, קראת לו "בני". "ילד שלי". "מי חמוד של אמא?' שאלת באהבה אין קץ, ואספת בזרועותיך, וחיבקת, והרחת שוב ושוב את הריח החם והמשכר הזה של תינוק אהוב ומטופח. לפחות את הריח, את יודעת בבירור, את הענקת לו. ואת החיוך השמח כשהוא רואה אותך. והזרועות הרכות, העגולות, המושטות אליך. והבכי שנרגע רק כשאת מחזיקה אותו קרוב קרוב לגופך.
כמו בכול יום גם היום האכלת אותו, והושבת אותו באמבטיה עם הצעצועים שהוא אוהב, וניקית, ומרחת משחה, וחיתלת, והלבשת את הבגד שנרכש באהבה גדולה (אלוהים, תן לי לקנות לו עוד ועוד בגדים), והשכבת לישון.
אני מכירה את הילד שלי, אני שומעת אותך אומרת, היא לא תצליח להרגיע אותו כשיבכה. ואני רוצה לומר לך - היא תצליח. אולי יידרשו כמה ימים, אבל היא תצליח. אני יודעת שזה דבר נורא לשמוע, אבל במקרה שלך אמא יש יותר מאחת. היה נוח מאוד אם האחרת הזו, ששיבשה לפתע את חייך, הייתה בולעת את יגונה, משלמת את מחיר הסכמתה הרגעית, ככל הנראה, לוותר על מה שהפך להיות היקר לך מכל, ונעלמת מחייכם, אבל זה לא קרה.
מרגע שהחליטה להילחם עליו, ובהיותה נורמלית ומסוגלת, נכתב התסריט הזה, שסופו, כואב ככל שיהיה, ידוע מראש. מעתה מוטלת עליך, האמא היחידה עד כה שהפעוט הזה מכיר, משימה בלתי אפשרית: לחבק את הילד בפעם האחרונה, להביא אותו בבוקר לבית המשפט ולומר שם לשופטים: אל תגזרו את נפשו של בני. אל תתנו לו לגדול בתחושה שאמו האוהבת מנעה מאמו הורתו לגדל אותו. תנו לה את הילד.
אני מחבקת אותך, ואני אומרת לך: התפקיד שלך בחייו של הילד האהוב הזה נגמר.
סמדר בת אדם, אם מאמצת
לפנייה לכתב/ת 
האם המאמצת והילד
צילום: צביקה טישלר
מומלצים
