הקוף הזה הגיע לגן עדן

הרמתי את הראש והסתכלתי מסביב. ככל שהרחקתי לראות ראיתי ידיים מונפות, מזדקרות בקצב אחיד, הגרונות המחוברים להם מפזזים ביחד On a wave of mutilation. כל כך הרבה פעמים בעבר הקשבתי לשיר הנפלא הזה, וליוויתי אותו באותן תנועות, וחשבתי שאני לבד. מתברר שיש לפחות עוד כ-110 אלף איש לבד כמוני. עובדה, ביום שבת האחרון הם התקבצו יחדיו בפארק פיניקס בדבלין וצפו בהופעה הגדולה ביותר עד עתה בסבב האיחוד של הפיקסיז.

זו גם היתה ההופעה הגדולה ביותר בתולדות אירלנד. הפארק הענקי והירוק היה מלא עד אפס מקום במשך כל 10 שעות המיני-פסטיבל שכלל גם את הרד הוט צ'ילי פפרז כהופעה המרכזית, פרחי החממה, גרוב ארמדה והת'רילס (והמחיר: 5 קילומטר הליכה צפופה ומיוזעת משער הכניסה לפארק ועד לאתר ההופעה - ושלא במפתיע - אותו מרחק בדיוק בדרך חזרה). ספק רב אם הפיקסיז ראו אי פעם קהל כל כך גדול בהופעה שלהם. לא שהמוזיקה שלהם לא היתה מוכרת בזמן אמת (87'-91'), אבל הפיקסיז היו חתומים בלייבל האלטרנטיבי 4AD, וייצרו מוזיקה לקהל קטן ומצומצם.

רגע של כבוד

כמו הוולווט אנדרגראונד, הם נחשבו כלהקה למוזיקאים, כזו שההשפעה שלה על תעשיית המוזיקה היתה עצומה (למשל על נירוואנה), אבל בעבור הקהל הרחב היא היתה ניסיונית ואוונגרדית מדי. אבל השנים חלפו, הדיסקים המשיכו להימכר, Where Is My Mind נכנס להיסטוריה הקולנועית בסצינת הסיום של "מועדון קרב", ובסופו של דבר, הפיקסיז מקבלים כעת את ההכרה המגיעה להם - כאחת מהלהקות החשובות בהיסטוריה של הרוק, ולדעתם של כמה, אפילו הטובה מכולם.

על הבמה היה קשה לזהות כימיה של ממש בין שני כוכבי הלהקה, פרנק בלאק וקים דיל, שמריבות האגו ביניהם גרמו לפירוקה, אבל גם אם מצוקת מזומנים היא הסיבה העיקרית לאיחוד הכוחות המחודש - אין בכך בכדי לפגום ביופיו של הרגע ההיסטורי שבו חברי הלהקה הנפלאה הזו, ששרדו את כל הבעיות הנפשיות, האלכוהול, הסמים ושות', מקבלים את הכבוד המגיע להם, כשהם עדיין כאן איתנו.

הם עלו לבמה בלבוש אחיד, שחור לבן, רשמי וקודר ומבלי לומר דבר פתחו בהפגזת הגיטרות הרעשנית של Bone Machine. גם בהמשך לא נרשמו יותר מדי פטפוטים. קים דיל, שאחזה בסיגריה הניצחית בפה בעוד הידיים היכו בבאס, אמרה איזה שלום מנומס. בלאק, שמן מתמיד, שתק ובקושי זז (כהרגלו). אבל לנגן הם לא שכחו. למרות שאלבומי האולפן שלהם הצטיינו לא מעט בזכות ההפקה שוברת החוקים, גם בגרסה החיה הם מצליחים לשחזר לא מעט מהאנרגיות, בעיקר בזכות הנגינה הפראית אך המדוייקת של ג'ואי סאנטייגו בגיטרה.

שילוב מופלא

רצף השירים כמעט ואינו נפסק וסוחף את הרבבות לריקודים צמודים, דבוקים ופרועים. הגופות והנשמות מתנגשים זה בזה. הופכים סמיכים. הכוח של הופעת רוק בסדר גודל כזה הוא עצום. אתה הופך חלק מההמון, מוטח לכאן ולשם, שוכח מהעולם כולו ומעצמך ומתמסר לעוצמה הכובשת של הצלילים וההמון. זה מרגש, זה מפחיד. זו חוויה יוצאת דופן.

הפיקסיז מתמקדים בשירים מתחילת הדרך, ומנגנים בעיקר קטעים מהאי.פי Come On Piligram, אלבום הבכורה Surfer Rosa וממשיכו Dolittle. ביחד מהווה החטיבה הזו את עיקר כוחה של הלהקה, שהתיכה ביחד עולמות שונים. על הקצב הנזירי של הפאנק היא הלבישה רעש סטייל סוניק יות', מלודיות בטעם הביץ' בויז וגרוב לטיני בהגשה סוערת, פרועה וקיצונית - ועם זאת הרמונית להפתיע (כשסנטיאגו ובלאק חיפשו נגנים במודעה בעיתון הם דרשו מישהו שאוהב את האסקר דו - אבל גם את פיטר, פול ומרי - וכך מצאו את דיל).

בחלק לא קטן מהשירים בלאק פשוט צורח את נשמתו ומהעבר השני, קים דיל מלווה את הצרחות הללו בקול שני מושלם וענוג, ויוצרת שילוב מופלא. השילוב-עימות בין דיל לבלאק הוא גרעין היסוד של הפיקסיז. כמו לנון ומקרתני או מוריסי וג'וני מאר, סכום השלם שלהם גדול מחלקיו. הקריירות הנפרדות (דיל ב"ברידרס" ובלאק באלבומי סולו) הניבו לא מעט רגעים יפים, אבל לא שיחזרו את הקסם המופלא של עבודתם ביחד. לכאורה דיל מייצגת במשוואה את העולם הציני, האינטלקטואלי של החוף המזרחי שם הוקמה הלהקה, בעוד בלאק מביא שלוות נפש קליפורנית. אבל מתחת לכסות הקודרת של דיל מסתתרת נשמה יתרה, שנחשפת בעיקר בסולו הנפלא שלה "ג'ייגנטיק", שזוכה בהופעה לביצוע המוני, כמעט שהרל'ה שרוני. ואילו בלאק הוא גירסה צעירה יותר של בריאן ווילסון. נשמה מעונה שמתחבאת מאחורי צלילים ענוגים, ובמקרה של בלאק, מתפרצת בשאגות טירוף קורעות אוזניים.

לא עשו בושות

ההופעה נמשכה שעה וחצי, ללא הדרנים. הקהל נסחף לאקסטזה מוחלטת. לקראת הסוף חבורת Lads ממועדון רוגבי מקומי אפילו פצחה בפוגו המסורתי, לאחר שחבריה מאסו בשני השעשועים העיקריים של פרחחי דבלין בהופעה - בניית פירמדיות אנושיות והרמתם על הידיים של גופות נערים צעירים תוך שהם מועברים מכאן ולשם על ידי ההמון. 

ואז הם ניגנו את Tame, התעלמו למרבה האכזבה מ-Anna וירדו מהבמה, בלי לומר דבר. הקהל דרש הדרן, אבל מפאת לוח הזמנים הצפוף נאלץ להתאכזב. 

אבל למעריצים יש נחמה. שיר חדש של הפיקסיז נמצא בימים אלה ב-Itunes של אפל, ואלבום חדש ייצא סביר להניח בשנה הקרובה. קשה להאמין שהפיקסיז יצליחו להציא את עצמם מחדש שוב, אבל לפחות לפי ההופעה הנוכחית, בושות הם לא יעשו. סיבוב ההופעות שלהם שנמשך כל הקיץ באירופה לא יגיע לישראל - כך שמי שרוצה לראות אותם ייאלץ לחצות את גבולות ארצנו.

צעירי דבלין לעומת זאת לא ייאלצו לחכות יותר מדי כדי לצפות בכוכבים הבאים. הנה רשימה קצרה וחלקית מאוד של אמנים שיגיעו לשם בקרוב: הקיור, דייויד בואי, בוב דילן, בראיין אדמס, הדורז, סימפל מיינדס, קאונטינג קראוז, מיסי אליוט ומטאליקה. הסטריטס, אליס קופר, סוזן וגה, מוריסי, איגי פופ וסופרגראס כבר היו שם הקיץ. כשאתה חי בישראל, וכל הופעת רוק מיובאת היא בגדר חצי נס, אירוע היסטורי ונדיר, אתה שוכח שבעצם ההופעות החיות אמורות להיות חלק מהשיגרה התרבותית של כל צרכן מוזיקה פופולרית, שמהווה חלק ממחזור הדם ומרענן אותו. לפעמים זה באמת עושה טוב לראות מטוס ממריא, במיוחד כשאתה בתוכו. ודאי הרבה יותר טוב מלחלום בהקיץ.