פיסת עולם נטחנת מול העיניים
בחודשים האחרונים טייל גילי סופר ב-22 מקומות שתיכף יהפכו לכבישים ולשכונות, והמסע הזה, התברר, כרוך גם במשא נפשי. המדור יוצא לחופשת קיץ, אבל אתם, אם אכפת לכם מכל זה, אל תחכו לכתבות ולמאמרים - פשוט תטיילו
המטען הנפשי מכביד משבוע לשבוע. לצרוב את תמונות הנוף ההופך לנדל"ן בזיכרון הדיגיטלי זה קל. לצרוב אותן בזיכרון הפרטי, לא קל כלל וכלל. אמנם זה לא בון-טון בימים אלו, אבל בעוונתי אני נמנה עם אוהבי הארץ הזו. זו שמתחילה בים הרחב והכחול שרוב ימות השנה פטור מעול הבריות. זו שעולה מזרחה לעבר כרמי הזיתים בנחלים הזורמים מערבה (ויום אחד ישובו להיות נקיים כשהיו). זו שיורדת מקו פרשת המים בואדיות המדבריים אל המקום הנמוך בעולם. פיסת עולם קטנטנה, מושלגת בצפונה ומדברית ברובה, שהולכת ונטחנת מול העיניים, וממשיכה להיטחן גם אם מפנים את המבט לכיוון השני.
לא יושב על הגדר
רבים הטיולים שלא הספקתי העונה, בעיקר בדרום הרחוק, וישנם כאלה שיחכו לעונה הבאה. הנה, למשל, בשבועות האחרונים אישרה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, את הקמת היישוב מיכל בגלבוע (תוך הרבה ביקורת בגופים הירוקים, לא רק על עצם ההחלטות אלא גם על אופן קבלתן). שוחרי הטבע נזעקו, המומחים לאירוסים חזרו והשמיעו את חוות דעתם על הנזק האדיר לאוכלוסיות האירוס בגלבוע, ולנו לא נותר אלא לקוות שהבנייה תתחיל אחרי החורף הבא. למרות שתמיד יפה לטייל בגלבוע, את הטיול הזה צריך לעשות כאשר פורחים האירוסים, ולא בשום עונה אחרת.
בסיס הרעיון למדור 'לפני הבולדוזרים', שמתפרסם, אם מישהו לא שם לב, בערוץ התיירות, היה פשוט לטייל. זו הזדמנות מצויינת להזכיר מקומות שלמרות הפגיעה האנושה בהם, הסיכוי שיוקדש להם טיול במדור הוא אפסי. טיול החוצה את מכתש רמון לאורך קו החשמל האימתני המתוכנן הוא קצת בעייתי, וגם טיול ב"מחצבה בחצבה" אינו ממש ריאלי. המקום מרוחק מן הכביש מרחק שלושה ימי הליכה במדבר, והביקור בו הוא פריבילגיה השמורה רק למטיילים שהם ג'יפאים ושאר רוכבי שטח.
גם טיול לאורך גדר ההפרדה אין. אפילו על טיול בשמורת נחל שילה עילי, אותה עומדת לפלח גדר ההפרדה ממש בקרוב, קשה להמליץ במציאות הבטחונית הנוכחית. אם זכיתם לטייל פעם בנחל זרקא או בעיינותיו (שמורה שרובה בשטח B), הרווחתם. אם אתם עולים חדשים או צעירים מדי, אפילו לא יספרו לכם על המקום.
אישית, אם יורשה לי להוסיף דבר שכביכול אינו מן העניין, מאוד מפריע לי שהשיקולים הפוליטיים של הארגונים הירוקים מאפילים לא פעם על שיקולי איכות הסביבה, שהם ירוקים רק בתוך גבולות הקו הירוק. כבר נכתב באתר על אקולוגיה ואידאולוגיה, אך מותר להוסיף ולהצטער על כך שאף לא אחד מהארגונים הירוקים פצה פה בעניין הנזק האקולוגי שגורמת גדר ההפרדה, נזק גדול לעין שיעור מזה של חוצה ישראל למשל. האקולוגיה נדחקת לשולי ההוויה של כולנו, וגם אם העניין הוגש לבג"ץ, הטיעון הסביבתי אינו יותר ממשהו להיתלות בו.
מתקדמים כמו כלים כבדים
'לפני הבולדוזרים' לא מתיימר לעקוב אחר התקדמות תוכניות הפיתוח והכיסוח למיניהן, רק לכוון לשם מטיילים. גם מי שבעד הרעיון לסלול כביש נוסף לאורך רצועת החוף עד חדרה, יהנה מטיול בין רכסי הכורכר של השרון, כל עוד אין שם מחלפים במקום טבע. אין לדעת כמה עונות נותרו לנרקיסים בפי גלילות לפרוח, אבל ברור שכאשר מטיילים שהיו שם בחורף האחרון מספרים בהתלהבות לחבריהם, שכזה שדה נרקיסים לא ראו מילדותם, הם תורמים לשמירתם באופן מאוד מעשי.
ישנה שפה שרוב הבריות לא מבינים: תכנונית. ביטויים כמו "זה בניגוד לתמ"א 22", או "זה נמצא בדיון בולנת"ע", וגם משפטים קצת פחות סתומים כגון "התוכנית אושרה להפקדה", לא בהכרח אומרים משהו למטייל הפשוט שרק רוצה לראות דבורה עורגת על דבורנית בעונתה. אני יכול לחשוב על עיתונאי אחד ועיתונאית אחת שמבינים את השפה הזו, ואולי זו הסיבה לחשיפה הדלה לו זוכה הנושא. אם אכפת לכם מכל זה, אל תחכו לכתבות ולמאמרים - תטיילו.
אגב, תוכנית ספדי במערב ירושלים, שניפקה שלושה מסלולי טיול בעונה היוצאת (הר חרת, רכס לבן, ומצפה נפתוח), אושרה להפקדה כבר לפני כמעט חודשיים. פירושו של דבר הוא שכל מי שרוצה להביע התנגדות לתוכנית יכול לעשות את זה עד יום ראשון הקרוב. תהליכי תכנון מתקדמים כמו כלים כבדים - לאט לאט, אבל נסו לעצור אותם.
למי שייך הטבע
השבוע נערך בוועדת הפנים של הכנסת דיון בעניין המשך סלילת חוצה ישראל. כשעלה עניין 'קטע 18' של הכביש, זה שמתוכנן לבתר את רמות מנשה, קפץ פתאום יו"ר הוועדה, ח"כ שלום שמחון: "רגע, נדמה לי שכולם שוכחים דבר אחד חשוב", אמר תוך שהוא מחייך חיוך ניצחון רחב, "אנחנו שוכחים שהטבע שייך לכולם, ושגם למי שנוסע על הכביש מגיע להנות ממנו". איש מהיושבים באולם הדיונים הגדול לא תיקן את אדוני היושב ראש, ולא אמר לו שהוא מתכוון לנוף ירוק ולא לטבע. בשביל נוף ירוק (ב-120 קמ"ש) מספיקות כמה שורות של עצים, בשביל טבע צריך שהאוויר יהיה נקי, שהמים בנחלים יהיו נקיים, ושתתקיים מערכת שלמה של מיני בעלי חיים וגם מגוון צומח וחרקים שמאביקים אותם.
היציאה הלא מוצלחת של שמחון, שכבר זכה להיכלל ברשימה השחורה של חברי הכנסת המזיקים לסביבה, מעידה על תפיסת עולם עקומה. כשכל מיני ירקרקים טוענים שהטבע שייך לכולם, הם מתכוונים לכך שהטבע אינו שייך לבעלי האמצעים בלבד, ובעצם שהטבע אינו שייך לאיש. התפיסה העקומה, לפיה הטבע שייך לנו (ולא שאנחנו חלק מן הטבע), היא לא רק עניין פילוסופי, היא קובעת את האופן בו אנחנו מתייחסים אל המרחב הטבעי: מסדירים אותו, מגדרים אותו, וברגע שאין לנו תועלת מיידית ממנו, כזו שאפשר להעריך כלכלית בצורה של קופה רושמת, אנחנו משחיתים אותו ללא הרהור. שלנו, לא?
תוצאה מיידית של התפיסה הזו היא תכנון של שטחים ירוקים כאיים בשטחים בנויים, ולא להיפך (וגם אלו גינות על פי רוב, לא טבע עירוני). אנשי שמורות הטבע מכנים את העניין לא פעם 'שמורות עציץ'. נכון, גם אם יהיה כאן משטח בטון אחד גדול, מגליל ועד נגב, עדיין יהיה סביבו מרחב טבעי, שיוכל להתמודד עם הזיהום שמייצר האדם. מלבד העובדה שרובנו המכריע לא באמת רוצה לחיות בגוש בטון (והראייה, העומס על השטחים הפתוחים בימות החגים), יש ליושבים פה גם אחריות. ארץ ישראל לא נתברכה בשבעה מינים בלבד, אלא במגוון יוצא דופן של מיני חי וצומח, רבים מהם אנדמיים, מינים שאין בשום מקום אחר בעולם. רבים מהם לא יוכלו להתקיים אם לא נצמצם את שטחי הבטון.
סוגרים עונה. הקיץ בא, ועמו החיפוש אחר חוף פתוח או איזה פלג מים שניתן לקרר בו את הראש. מי שבאמת רוצה ללכת לטייל לפני הבולדוזרים, לראות עולם ומלואו שעודנו ותיכף איננו, שיתחיל מעין ארובות, שמורת טבע קטנה הסמוכה לצומת משמר הגבול, יקרר את הרגליים וימשיך משם צפונה. מומלץ להצטייד במפת סימון שבילים בה ניתן למצוא לא מעט מסלולי טיולים שעוברים בארץ פלגי המים של רמות מנשה. בעצם, אפשר היה למלא בהם את המדור כל הקיץ, אבל זו הייתה כבר ממש התנכלות לאנשי חוצה ישראל. חופשה נעימה.
לפנייה לכתב/ת 
